מאמר זה הינו הראשון בפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ לקרוא את המאמר הזה לפני המעבר למאמרים האחרים.

כיצד גיליתי את הסוד המביש

'בא נשב כאן ונלמד יחד,' הציע לי הבחור הצעיר שהחזיק בידו את ספר התניא[א].

אני יודע שהחברה האלה נוהגים להשתמש במילה 'ללמוד' כשהם בעצם רוצים 'לְלָמֵד' ולהנחיל לבן שיחם את אותה שטיפת המח שהם עצמם ספגו מהרבנים ששכנעו אותם שהספר הזה הוא המפתח להבנת החסידות וממילא גם להבנת היהדות כולה. רבים הציעו לי ללמוד איתם ביחד את ספר היסוד של חסידות חב"ד ואין לי ספק שבלב כולם קוננה התקווה שהם יהיו אלה שיפקחו את עיני ויחשפו בפני את האור הגדול שלדעתם בוקע מספרם הקדוש. לכולם הסברתי שאין לי שום סיבה, ולבטח גם שום רצון, להשקיע משאבים לא פרופורציוניים באחד מרבבות הספרים שרבנים שוחרי-טוב התעקשו להמיט על יהודים חסרי ישע. עם זאת, תמיד הבטחתי להם שאשמח ללמוד עימם את התניא אם במקביל הם יסכימו ללמוד איתי קצת מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, ספרות, פילוסופיה ואפילו יהדות וחסידות בראיה מדעית. לצערי, איש מהם לא קפץ על המציאה וכולם החליטו לפטור אותי מנטל התניא ולהשאיר אותי בחשכת בורותי.

בפעם הזאת, משום מה, החלטתי שאולי בכל זאת הגיע הזמן להפגין קצת חמלה כלפי הזולת ולשמוע מה יש לו 'ללמוד' איתי.  

'לפני שנתחיל אני רוצה לספר לך סיפור, אם זה בסדר מבחינתך,' הוא פתח בנימוס.

'ספֶּר,' השבתי, 'אבל, האם לא רצינו ללמוד את התניא?'

'כמובן, אבל תן לי רק כמה דקות, הסיפור יבהיר לך למה כל כך חשוב ללמוד את דברי רבי שניאור זלמן מלאדי[ב],' הוא הסביר.

שיהיה. נשמע את סיפור. הכל למען מטרה טובה.

'בממלכה רחוקה אחת ישב קבצן לבוש בלויים על המדרכה בכיכר המרכזית של עיר הבירה כשלפתע נעצרה לידו כרכרה מלכותית רתומה לארבעה סוסים אבירים.'

'תגיד,' שאלתי, 'זה סיפור ארוך?'

'לא יותר מידי, תקשיב בסבלנות, זה חשוב.'

המשכתי להקשיב. מסתבר שמתוך הכרכרה קפצו ארבעה חיילים שמשכו את הקבצן פנימה ולקחו אותו לארמון ששכן על ההר הגבוה שמחוץ לעיר. בארמון הם הלבישו אותו בבגדי משי וארגמן, נתנו בידו שרביט מלכות, שמו על ראשו כתר זהב והושיבו אותו על כסא רם ונישא. הקבצן המבולבל קרא אליו את ראש הממשלה וביקש לדעת מה קורה פה.

'אתה המלך החדש,' הסביר לו ראש הממשלה.

'אם אני המלך אז מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה?' שאל הקבצן.

'כל מה שרק יעלה על דעתך,' הבטיח לו ראש הממשלה.

המלך החדש מייד החל לערוך משתאות, להתהולל עם נשים, לאכול מכל טוב ולשתות לשוכרה. הדבר נמשך שנה תמימה והקבצן שהפך למלך החל לחשוב שהימים הטובים לעולם לא יסתיימו. אבל יום אחד, בדיוק שנה לאחר שנלקח מהרחוב, הופיעו שוב ארבעת החיילים שנטלו ממנו את הכתר והשרביט, הפשיטו מעליו את בגדי השרד, הלבישו עליו את בגדיו הישנים, דחפו אותו לכרכרה, הובילו אותו לכיכר המרכזית והשליכו אותו בדיוק באותו מקום ממנו הוא נלקח שנה קודם לכן.

'כל הפרטים האלה חשובים?' התעניינתי.

'הכל חשוב. אין לך סבלנות? תשמע עד הסוף.'

המשכתי להקשיב.

לאחר שהשליכו מהכרכרה את המלך המודח, החיילים התנפלו על קבצן לבוש בלויים אחר שישב על המדרכה וגררו אותו לכרכרה. ארבעת הסוסים פתחו בדהרה ותוך זמן קצר גם הקבצן הזה, בֹא נגיד ששמו היה שניאורסון, הולבש במחלצות מלכותיות והושב על כס המלכות.

'תגיד, יש משמעות לכך שלקבצן הזה קוראים דווקא שניאורסון?' ביקשתי לדעת.

'עוד כמה דקות תבין את הכל.' הבטיח האברך והסיפור חזר למסלולו.

מסתבר שגם שניאורסון קרא לראש הממשלה ושאל אותו מה הוא עושה פה.

'אתה המלך החדש' השיב לו ראש הממשלה.

'אם אני המלך אז מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה?' שאל שניאורסון.

'כל מה שרק עולה בדעתך', הבטיח לו ראש הממשלה.

כששניאורסון שמע זאת הוא ביקש למצוא עבורו אי שאינו שייך לאף אחד וכשהאי נמצא הוא ביקש שירשמו אותו על שמו. אחר כך הוא ביקש לבנות על האי ארמון גדול, לרהט אותו ברהיטים יקרים ולמלא את מחסניו בכל טוב. כשגמרו לבנות, לרהט ולצייד את הארמון הוא ביקש שיפתחו חשבון על שמו בבנק גדול ויפקידו שם סכומי כסף ניכרים.

גם את זה עוד הספיקו לעשות לפני שארבעת החיילים הסתערו עליו, פשטו ממנו את בגדי השרד, דחפו אותו לכרכרה, לקחו אותו לכיכר המרכזית, השליכו אותו למדרכה, הצביעו על קבצן אחר וגררו אותו לתוך הכרכרה.

'אתה כבר מבין את משמעות הסיפור?' ביקש האברך לדעת.

'לא ממש, אולי תסביר לי.' הצעתי.

'מה אתה לא מבין, בממלכה הזאת בוחרים כל פעם מלך חדש בתקווה שהוא ינהיג אותם בחכמה ובתבונה ולאחר שנה, כשהם מתייאשים, הם מדיחים את המלך הקיים ובוחרים במקומו מלך חדש.'

'נו, אז מה?'

'אתה לא קולט את מוסר ההשכל? מי אתה חושב נהג ביתר חוכמה, הקבצן הראשון שבזבז את הזמן על משתאות, הילולים ותענוגות הגוף או שניאורסון שדאג לאסוף נכסים שישרתו אותו גם בעתיד?'

המבט על פני הראה שלא לגמרי השתכנעתי אבל זה לא מנע מהבחור לגלוש לדרשה ארוכה על הצורך לוותר על הבלי העולם הזה ולבנות לעצמנו ארמונות בעולם הבא.

'רגע, מותר לשאול שאלה?' התערבתי בשטף.

'עוד רגע, עדיין לא סיימתי.' אמר הבחור והמשיך בדרשה הבלתי נגמרת.

'כן. אבל אני הקשבתי בסבלנות לכל הסיפור ועכשיו אני רוצה לשאול כמה שאלות.'

לבחור היה עוד הרבה מה להסביר לי על העולם הבא ועל הסיכון שאנו לוקחים כשאנחנו מחליטים לא להשקיע בבניית ארמונות שמימיים אבל נראה שהוא קלט שלא כדאי למתוח את החבל יתר על המידה.

'טוב, מה אתה לא מבין?' הוא שאל.

'הסיפור הזה באמת התרחש בפועל?'

'לא. לא ממש בפועל אבל אתה בעצמך יכול לראות שהסיפור מלמד אותנו אמיתות עמוקות מאד על גורלנו.'

'אתה רוצה להגיד לי שבחצי שעה האחרונה ישבתי והקשבתי לסיפור שהרבנים המציאו רק על מנת לחזק מוסר השכל שהם המציאו לצרכיהם? לא נראה לך שצריך לגזור מסקנות מאירועים שהתרחשו בפועל ולא להיפך? סיפורים כל אחד יכול להמציא. אני, למשל, הייתי מספר את אותו סיפור אבל מסיים אותו קצת אחרת: הקבצן הראשון היה מגלה על אצבעו טבעת יהלום שהחיילים שכחו להסיר ולאחר שהוא מכר אותה והשקיע את הכספים בבורסה הוא הפך לאדם העשיר במדינה והיה באפשרותו לקנות בכספו אי, ובו ארמון מרוהט, עם מחסנים מלאים בכל טוב, שבדיוק אז עמד למכירה לאחר שהוחרם מבעליו הקודם שהועמד לדין על שחיתות ומעילה בכספי המדינה. איזה מוסר השכל היית לומד מהסיפור שלי? ודרך אגב, איזה מין טיפוס הוא השניאורסון שלך אם במקום למלוך בצדק וביושר דאג רק לאינטרסים הפרטיים שלו עצמו? ממנו אתה רוצה שאלמד מוסר?' 

הדברים הללו ממש הרגיזו את האברך. 'אני רואה שכולם צדקו,' הוא הטיח בי תוך שהוא נעמד על רגליו, 'כולם אמרו לי שאתה לא רוצה ללמוד אלא רק להתנצח, חבל שלא שמעתי בקולם. הייתי יכול ללמוד בזמן הזה עם מישהו אחר.'

האמת היא שאני לא ממש רוצה ללמוד מה שהחברה האלה כל כך רוצים ללמד ובמקום לגמוע בשקיקה את תורתם העמוקה אני בהחלט מעדיף לברר על מה הם מבססים את דבריהם. לפני הרבה, הרבה שנים נדבקתי בחיידק הספקנות והמחלה הזאת כופה עלי לשאול שאלות אפיסטמולוגיות[ג] לפני שאני נפתח לאמיתית אונטולוגיות[ד]. עבורי, השאלה החשובה אינה 'מהי המציאות?' אלא 'מניין אנו יודעים מהי המציאות?' ולכן מוסרי השכל עמוקים שאינם נתמכים בממצאים אמפיריים או היסקים לוגיים הם עבורי לא יותר מאשר עוד ניסיון לדחוס למוחות בלתי מעוצבים בדיוק את המחשבות שהרבנים האינטרסנטיים רוצים שיקננו בהם. אני, מה לעשות, כבר זקנתי וקשה לי מאד ליהנות מהתעמולה הרבנית שמנסה למרק את מוחי מההיגיון ולהחדיר לתוכו את האמונה העיוורת והסיסמאות המגמתיות.

למרות האכזבה שגרמתי למיסיונר הצעיר ולמרות שבעיניו שלושים הדקות שבילינו ביחד הם לא יותר מאשר זמן שהושחת לריק, אני בכל זאת למדתי הרבה מהסיפור על הקבצנים שנלקחו מהמדרכה היישר אל כס המלכות והבאתי עימי מהשיחה תובנות חדשות לא רק לגבי חסידות חב"ד אלא גם לגבי היהדות הרבנית כולה. הבנתי, כמעט באבחה אחת, שהרבנים לא כל כך אוהבים להסיק מסקנות מתוך העובדות והם תמיד יעדיפו להמציא עובדות שיוכיחו את המסקנות הידועות מראש. במילים אחרות, רק התמימים ינסו לחפש את האמת העובדתית באגדות רבניות שמלכתחילה הומצאו במטרה להפיץ ולהחדיר את המסרים הרבניים, לרוב תוך התעלמות מהעובדות ולעיתים קרובות גם על אפן ועל חמתן.

מה הרבנים מנסים למכור

שאמאנים[ה] מוכרים רווחה חומרית ונפשית בעולם הזה. כשאתה או הפרה שלך חולים; כשאויב מאיים לפגוע בך או יריב זומם להזיק לך; כשאיתני הטבע מתחילים להשמיע קולות חשודים; כשזרעת ואתה מפחד שאלים זדוניים ימנעו ממך לקצור; כשאתה יוצא למסע מסוכן בימים או במדבריות; כשאשתך כורעת ללדת ובכל מצב אחר של סכנה ואי-ודאות אתה ממהר לשאמאן המקומי ומבקש ממנו ליישר את כל ההדורים בינך לבין האלים והרוחות ולוודא שהכוחות העל-טבעיים לא יפגעו בך ולא ימנעו ממך להשיג את מבוקשך. השאמאן ישמח, כמובן, להעניק לך את שירותיו ולאחר שתסכמו על המחיר הוא יצעק צעקות רמות, ירקוד ריקודים פראיים, יתפלש בעפר, יגלגל את עיניו ויעשה כל מה שישכנע אותך שהוא משקיע במשימה את כל כוחותיו ויכולותיו. מכאן והילך, כך הוא יבטיח לך, העניינים כבר אינם בשליטתו אבל אם לא תגרום לאלים ולרוחות לשוב ולהתרגז אין שום סיבה שלא תקבל את התוצאה שעבורה שילמת.

הכהנים הכניסו סדר ומשטר בשיטה השאמאנית: התשלומים נקבעו מראש וכל אדם ידע אילו קורבנות עליו להביא כשברצונו לשחד את האל ולגרום לו למלא את בקשותיו. הכהנים כבר לא נדרשו להיכנס לטראנס ולרעוד בפרהסיה ואת ההצגות המאולתרות של השאמאנים החליפו טכסי פולחן מאורגנים להפליא בהם כל כהן ידע בדיוק כמה דם צריך למרוח על כל תנוך אוזן ועל כל בוהן[ו] ואיזה חלק מהקורבן הוא אמור להקריב על המזבח[ז]. בנוסף, הכהנים שיכללו את השיטה והחלו למכור גם ביטוחים קולקטיביים למקרי חירום וקהילות שהתמידו לרצות את האל המקומי יכלו לחוש, במידה רבה של ביטחון, שהאל שלהם תמיד יגן עליהם מפני פגעי הטבע, אלים זדוניים ובני אדם תוקפניים ויבטיח את המשך פיתוחה ושגשוגה של קהילתם. עם זאת, הכהנים, כמו השאמאנים לפניהם, תמיד מכרו רק את גאולת הגוף בעולם הזה ואיש מהם לא העלה על דעתו שאפשר למכור גם את גאולת הנפש בעולם הבא.

הכהנים שכתבו את ספר דברים טרחו להבהיר מדוע כדאי לשמוע בקול 'בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו'[ח], היינו ללכת בדרך הישר שהאל הכתיב במטרה להבטיח את מעמדם, סמכויותיהם ופרנסתם של הכהנים עצמם. בפרק כח של ספר דברים הם אפילו פירטו את הברכות שיהיו מנת חלקם של ההולכים בתלם ואת הקללות שיפלו על כל אלה שאינם מוכנים לשחק על פי הכללים הכהניים[ט]. קטלוג הברכות והקללות הוא מרשים ביותר ונראה שהכהנים גייסו לעזרתם כל צרה מפחידה שהם יכלו להעלות על דעתם אבל אפילו הקורא השטחי ביותר יגלה שגם השכר וגם העונש ניתנים רק בעולם הזה, אי שם בעתיד הלא רחוק, והעולם הבא אינו משמש לא כמקל ולא כגזר. למעשה, בכל התנ"ך לא נמצא שום התייחסות לעולם הבא ושום אזכור לגן עדן, בו הצדיקים עתידים לקבל את גמולם, או לגיהינום, בו העבריינים אמורים לפגוש את ענשם[י]. כמו בכל שאר המיתולוגיות של העולם העתיק, גם הכהנים האמינו שהמתים אינם מתכלים וכולם, ישרי הדרך והחוטאים כאחד, מבלים את שארית הנצח בקיום חסר מעש בתוך שאול חשוך ודלוח, כלומר, את כל הגמולים והעונשים האדם חייב לקבל בעודו בחיים בעולם הזה ולא אחרי מותו בעולם הבא.

הרבנים, לצד הנוצרים הראשונים, גילו את היתרונות הכלכליים הטמונים בדחיקת השכר והעונש לימים אחרים ולאזורים בלתי נגישים ובלתי מפוקחים ועד מהרה הם החלו לשווק מוצר חדש לחלוטין הנקרא 'גאולת הנפש בעולם הבא'. העולם הזה, כך החל להסתבר, הוא בסך הכל מסדרון קצר שמוביל לעולם של חיים לאחר המוות ולכן, ללא קשר לשכר או לעונש שקיבלת בעולם הזה, אתה חייב להישמע לרבנים שכן רק הם יכולים לכוון אותך לדרך הישר שתוביל אותך לגן עדן ותרחיק אותך מהגיהינום, שהרי באחד המקומות הללו אתה עתיד לבלות את כל שארית הנצח.

הנרטיב הגדול של הרבנים

כשומרי הסף היחידים של העולם הבא, הרבנים יכלו לעטוף את מוצר 'גאולת הנפש' במסרים שיווקיים חדשים ומשופרים שביחד מרכיבים את הנרטיב הרבני הגדול[יא] אותו הניתן לנסח באופן הבא:

האל הוא כביר ורב כח. הוא ברא את העולם, בחר בעם ישראל מכל העמים, כרת עימו ברית, הוציא אותו ממצריים, לחם את מלחמותיו, עשה לו ניסים, הביא אותו לארץ מולדתו, השגיח עליו ממרומים וכדומה[יב]. את מצוותיו, רצונותיו ודרישותיו האל חשף רק בפני עמו הנבחר וכיוון שאנו נתונים בחסדיו עלינו למלא אחר כל מצוותיו, לספק את כל רצונותיו ולעמוד בכל דרישותיו. כל המצוות וההלכות בעזרתן ניתן למלא את רצונותיו של האל נמסרו למשה, חלקן בכתב וחלקן בעל פה. עם זאת, כל ההלכות שנמסרו למשה בעל פה קופלו והוצפנו גם בתוך התורה שבכתב. התורה שנמסרה למשה בעל פה עברה מדור לדור בשרשרת מסירה רציפה, מאב לבנו וממורה לתלמידו, עד שהיא הגיעה לידיהם של הרבנים שבסופו של דבר החליטו להעלותה על הכתב.

לאחר חורבן הבית השני, הרבנים נכנסו לנעליהם של הכהנים ולכן הם זכאים לכל הזכויות והסמכויות שבזמנו הוענקו לגילדה הכוהנית. זמן מה לאחר שיבת ציון נפסקה הנבואה ובכך נסתם הערוץ הישיר דרכו האל נהג לתקשר עם עמו הנבחר. בהיעדר קשר ישיר, לא התאפשר לאל להתאים את מצוותיו לצרכי השעה והמשימה עברה לידי הרבנים שירשו, שמרו ומסרו את התורה שבעל פה. הידע שהם צברו במהלך הכשרתם אפשר להם להבין את רצונותיו האמיתיים של האל ולכן רק להם מותר לדרוש את התורה שבכתב ולשחזר מתוכה את ההנחיות בלתי כתובות שהוצפנו בתוכה[יג]. את ההוראות שקופלו בתוך התורה שבכתב הרבנים  רשאים לפענח בעזרת מגוון רחב של שיטות דרש ואם לא עמדה לרשותם שיטת דרש מתאימה הם היו רשאים להמציאה וליישמה[יד]. למרות שאין שום דרך לאמת את מקורן האלוהי של ההלכות ששוחזרו בעזרת הדרש הרבני, ההלכות המשוחזרות מחייבות את המאמינים בדיוק כמו כל שאר ההלכות והעובר עליהן אמור לשאת בעונשים הקבועים בתורה שבעל פה עצמה. האל, מצידו, אימץ מראש את כל המדרשים הרבניים ובכוונתו להוציא לפועל את עונשי הכרת שרבנים גזרו במדרשיהם על אלה שסוטים מ'דרך הישר' שהם הגדירו[טו]. בנוסף, לרבנים גם מותר לבטל דברי תורה מפורשים ולהוסיף לדת היהודית תקנות חדשות שמחייבות לא פחות, ולרוב אף יותר, מהציוויים התנכיים.

אם דברי הרבנים זכו בגושפנקא אלוהית, חובה עלינו להסיק שהם מעולם לא טעו ומעולם לא התבלבלו ולכן כל העמדות של כל החכמים שהשתתפו במחלוקות הלכתיות, אפילו אם הן סותרות זו את זו, חייבות לבטא פנים שונים של אמת אלוהית אחת, יחידה ומוחלטת. רבנים שמעולם אינם טועים חייבים להיות גדולים מהחיים ולכן עלינו לכבד אותם, לדאוג לרווחתם, לסור למרותם ולהישמע לכל ציווייהם. לגורמים לא רבניים, לעומת זאת, אסור להסיק דבר מתוך דבר, לגלות פנים חדשות בתורה או להפיק תובנות תורניות שלא עברו אשרור רבני ולכן אין שום סיבה להעניק להם את הכבוד שאנו חייבים להעניק לרבנים.

האל קובע מי יזכה בחיי עולם בגן עדן ומי יסבול ייסורי נצח בגיהינום והוא בחר להעניק את חיי העולם הבא להולכים ב'דרך הישר' ולשלוח לגיהינום את הסוטים ממנה. כל מי שרוצה ללכת ב'דרך הישר' חייב להקפיד על כל ההלכות ודקדוקי ההלכות שהרבנים קיבלו בשרשרת המסירה או שיחזרו מתוך התורה שבכתב. כמו כן עליו ללמוד את התורה הרבנית, לשנן בתפילותיו, שוב ושוב, את הנוסחאות שנקבעו על ידי הרבנים ולהעניק צדקה וגמילות חסדים לנזקקים המשתייכים לקהילותיהם של הרבנים[טז].

הנרטיב הרבני הגדול העניק ערך מוסף גבוה למוצר 'גאולת הנפש' ואפשר לרבנים לדרוש לעצמם מקום בפסגת הפירמידה החברתית, טובות הנאה חריגות וסמכויות נרחבות. על מידת יעילותו תעיד העובדה שגם בחלוף אלפיים שנה, סיפור הכיסוי הזה ממשיך לשרת את מטרותיה וצרכיה של גילדה, שכמו כל איגוד מקצועי חזק, ממשיכה להלחם על זכויות היתר שחבריה העניקו לעצמם ועל נכונותו של הנרטיב באמצעותו הם מצדיקים את כל תביעותיהם.  

תשדירי הפרסומת של הרבנים

את מוצר הגאולה החדש, והנרטיב שעוטף אותו, הרבנים פרסמו בדרך היחידה שעמדה לרשותם: סיפורים קצרים וקליטים שהבליטו והמחישו פנים שונים של השיטה הרבנית. את הסיפורים הללו, הנקראים היום בשם הקולקטיבי 'אגדה', הרבנים הטמיעו בתוך ספרי הקודש החדשים שלהם, התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, וכן בקבצי המדרשים שהם הפיקו בקצב הולך וגובר במהלך כל עידן התלמוד ולאחריו. כמו בכל תשדיר פרסומת מודרני, גם בסיפורים הללו נשתלו מוסרי השכל קלים לפענוח ולצידם גם שפע של מסרים סמויים שצורבים את עצמם בתודעת השומעים והקוראים. המסרים השיווקיים הללו נבללו יחד עם קטעים הלכתיים, שנחשבים כקדושים ומחייבים, וכל מי שמתעמק במקורות חייב בהכרח לעכל את קטעי הפרסומת יחד עם הדיונים ההלכתיים. לא רק זאת, אלא שהרבנים טרחו לטשטש את כל ההבדלים בין הקטעים ההלכתיים לקטעים השיווקיים וגם את סיפורי ה'אגדה' הם עיגנו באסמכתאות תנ"כיות וליהקו בהם דמויות מופת מוכרות, ובכללן האל עצמו שהרבה לגבות את הנרטיב הרבני ולהדגים את ההתנהגויות הרצויות לרבנים.

אף שהקופירייטרים הרבניים לא היססו לעצב את סיפוריהם סביב דמויות מוכרות, ובכללם ה'קדוש ברוך הוא', שהעניקו לסיפורים נופך של אמינות, לא קשה לזהות את תשדירי הפרסומת שהומצאו לטובת מוסרי השכל הרבניים והכללים הבאים יעזרו לנו לבודד את הסיפורים הפיקטיביים מסיפורי אגדות שאולי נושאים עימן איזה שהוא קורטוב של אמת:

 *

בעקבות התחייה הפילוסופית שהחלה בתור הזהב של האסלאם המזרחי[יז], היהודים אימצו את האמונה באל חסר גוף וצורה ובזאת הם שללו את האפשרות שהאל יכול להיראות לבריות ולנהל עימם שיחות ידידותיות (אפילו כאשר מדובר בדמות חצי שמימית כמו אליהו הנביא). בתקופת התלמוד, לעומת זאת, איש לא העלה על דעתו שהאל אינו גשמי ומוחשי ואף קופירייטר לא היסס להעניק לו תפקידים אקטיביים. כיום, כשכולנו כבר אימצנו את האל הפילוסופי של הרס"ג[יח] והרמב"ם[יט], אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שכל סיפור אגדה שמחייב את האל להתגלות לעיניים אנושיות או לנהל שיחות ידידותיות עם אדם זה או אחר, אינו יכול לתאר מאורעות שהתרחשו בפועל ובהכרח הוא חייב להיות יצירה דמיונית של איזה שהוא קופירייטר רבני. 

 *

בהיעדר תיעוד אין שום דרך לדעת מה נאמר בשיחות פרטיות שנערכו בין שני אנשים שכבר אינם בין החיים. לבעלי האגדות לא היה שום תיעוד מהימן ואפילו אם הייתה בידם מסורת כלשהי סביר להניח שהזמן עזר למסורת הזאת להתרחב, להתקשט ולהתעצב סביב מוסר ההשכל המבוקש. לכן, כשאנו נתקלים בשיחות בין שתי דמויות עבר אנו חייבים להניח שכל הדיאלוגים הומצאו על ידי הקופירייטרים ואף אחד מהם לא התרחש בפועל. 

 *

גם אם זאת לא הייתה הדעה המקובלת בעידן התלמוד, התובנות שיש לנו היום מבטיחות שאפילו הצדיקים הגדולים ביותר הפכו לאחר מותם לברי מינן ואיש מהם לא חזר להתהלך או לרחף בין הבריות. כמסקנה מכך אנו חייבים להניח שכל הסיפורים שמתארים מתים פעילים או רוחות מדברות הם לא יותר מאשר סיפורי בדיות חסרי כל ביסוס עובדתי. 

 *

רבני ישראל עשו גלים בביצה קטנה ונידחת בפאתי האימפריה הרומית ולכן כל סיפור שמתאר אותם משוחחים כשווים עם אצילים רומיים בכלל, ועם קיסרי רומי בפרט, הוא מן הסתם לא יותר מאשר המצאה מוזרה ומגוחכת. 

 *

האל, תיאורטית, מסוגל לבצע ניסים שונים ומשונים אבל הדעת מתקוממת כשמנסים לכפות עליו להתערב בטבע רק בכדי לגבות איזה מוסר השכל שולי שהרבנים ניסו לכפות על צאן מרעיתם. לכן, כל אימת שאנו רואים רב זה או אחר מפעיל את האל וגורם לו להתערב בחוקי הטבע אנו יכולים להניח בביטחון מלא שמאחורי היומרות הרבניות אין שום דבר שיכול להיחשב כמציאות ריאלית.

במאמרים הבאים אדגים כיצד המסקנות הבלתי נמנעות הולידו את סיפורי האגדה ואוכיח שהקופירייטרים של עידן התלמוד ניפחו מסורות עמומות והפכו אותן לתשדירי פרסומת קליטים שעזרו להטמיע ברבים את הנרטיב הרבני הגדול שעליו הרבנים ביססו את כל יומרותיהם ואת כל דרישותיהם לכבוד, סמכויות וטובות הנאה. 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.