המילה יופי משמשת אותנו לייצוג מגוון תחושות נעימות שאנו נתקלים בהן במצבים שונים והיכולת להבחין ביופי נתפשת בעינינו כתכונה חשובה בהגדרתנו את עצמנו כבני אדם. לא מפליא, לכן, שנושא זה נידון בהרחבה בהזדמנויות שונות.
אופן ההצגה וזווית המבט על מושג היופי משתנים, מטבע הדברים, בהתאם לגישתו של העוסק בנושא. נטייתי האישית היא להתחקות אחר מקורותיהן האבולוציוניים של תכונות האדם וזה הכיוון שממנו אני רוצה להאיר את נושא היופי בדברים שלהלן.
לא אעסוק כאן בסוג היופי המעורר בנו משיכה לבני המין השני. סוג זה של יופי נובע בבירור ממקורות אבולוציוניים וכמעט כל מי שעסק בו תקף אותו מכיוון זה. סוגי היופי שבהם אדון הם היופי שבמדע והיופי שבאמנות.
הדברים שאציג נכתבו במסגרת מכתב למערכת גליליאו ובמסגרת התכתבות עם המרצים ביום עיון שאורגן על ידי אוניברסיטת ירושלים בנושא "מוח ואמנות". אצטט חלק מן ההתכתבות כלשונה, תוך שינויים מעטים שיאפשרו קריאה יותר קולחת של הטקסט. עוד ברצוני להקדים ולומר שהטקסט שלפניכם אינו מתיימר להציג את "האמת המלאה" על הנושא אלא רק את הגיגי.
האם עלינו להיות מופתעים מן האסתטיקה של המדע?
הקשר בין קבלתה של תיאוריה מדעית לבין האסתטיות שלה נידון לא פעם במסגרות שונות ובחלקן אף הובעה פליאה על כך שטקסט שמצליח בתפקידו לתאר את הטבע באופן אובייקטיבי (התיאוריה המדעית) עונה גם על קריטריונים של אסתטיקה הנקשרת בד"כ עם מערכת שיקולים סובייקטיבית.
פליאה זו מזכירה לי תחושת "הארה" שהייתה לי בילדותי כאשר הבחנתי שכל הפעולות שהטבע מחייב את האדם לבצע על מנת לשרוד הנן "בדרך פלא" פעולות הגורמות לו הנאה. זה נראה לי אז כמו מין מתנה שקיבלנו שכמעט מעידה על קיומו של אל אוהב. למרבה הצער (או השמחה) לקח לי אז זמן קצר ביותר להתפכח ולהבין שבעצם תופעה זו מתחייבת על ידי האבולוציה (מכיוון שחיה שאינה נהנית לבצע את הפעולות החיוניות לשרידתה פשוט לא תבצע אותן ולכן לא תשרוד) ואינה דורשת התערבות אלוהית.
המצב כאן דומה.
שימו לב לתיאור המרכיבים של אותה אסתטיות מופלאה: סימטריה, פשטות, איחוד. אלו הן בדיוק התכונות המאפשרות לטקסט קצר וקליט לתאר מגוון רחב של תופעות. האם עלינו להיות מופתעים מכך שאנו חשים תחושה של יופי והתעלות כאשר אנו מגלים תכונות אלו בתיאוריה? האם אין זה טבעי שהאבולוציה "כווננה" אותנו להעדיף הסברים שמצד אחד תואמים את העובדות הידועות ומצד שני קל לזכור אותם ולחשב את השלכותיהם? תחושת היופי שאנו חשים מול התיאוריה תואמת במידה חשודה את מידת האינסטרומנטליות שלה (ודומני שגם אלה שאינם דוגלים באינסטרומנטליזם יודו שאמת המידה האינסטרומנטלית היא בסופו של דבר אמת המידה היחידה העומדת לרשותנו גם אם אנחנו מחפשים הסבר שהוא אמיתי ולא רק שימושי).
בוודאי יהיו בין הקוראים כאלה שיתהו כיצד יכולה הייתה האבולוציה להשפיע על העדפותינו בתחום המדע הקיים זמן כה קצר. הרי אפילו התודעה האנושית לא הופיעה על כדור הארץ אלא לאחרונה. תשובתי לתהייה זו היא שהעדפותינו במדע נגזרות מיכולת קוגניטיבית שהקדימה את התודעה האנושית במאות מיליוני שנים – היכולת לזיהוי תבניות. רמה זו או אחרת של יכולת זו קיימת בכל בעלי החיים בעלי מערכת עצבים (ומהווה את הבסיס למחקרים על יכולת הלמידה והזיכרון של בעלי חיים אלה). ניסוח התיאוריות המדעיות אינו אלא הכללתה של יכולת זו והבאתה לתחום המודע והציבורי.
מי שהתנסה בגילוי או בהבנה פתאומית של תיאוריה מדעית או אפילו בפתרון חידה מתמטית או מדעית בוודאי זוכר את ההתרגשות שמעוררות חוויות אלו. התרגשות ורגשות מיוחסים בדרך כלל לרבדים עמוקים של המוח – כאלה שהיו קיימים הרבה לפני קיום התודעה. התנסות זו מחזקת, לכן, את התחושה שמקור העדפותינו המדעיות נמצא בברירה הטבעית של בעלי חיים הנהנים מזיהוי תבניות וזוכים בשל כך בשרידות גבוהה יותר.
הנ"ל הוא ציטוט מתגובה ששלחתי בעבר לעיתון גליליאו בתגובה לכתבה שפרסם המגזיןתחת הכותרת ביולוגיה אלגנטית.
אסתטיקה באמנות:
שנים ספורות אחרי ששלחתי תגובה זו נכחתי ביום עיון שערכה אוניברסיטת ירושלים בנושא "מוח ואמנות". בעקבות אותו יום עיון, שלחתי למארגנים את הטקסט הנ"ל, כשהוא מלווה בדברים הבאים:
שנים ספורות אחרי ששלחתי תגובה זו נכחתי ביום עיון שערכה אוניברסיטת ירושלים בנושא "מוח ואמנות". בעקבות אותו יום עיון, שלחתי למארגנים את הטקסט הנ"ל, כשהוא מלווה בדברים הבאים:
מכיוון שהאבולוציה הטביעה בנו הנאות שהיו חיוניות לשרידתנו ומכיוון שהנאות אלו, שנטבעו בנו עוד בטרם יכולנו להבין את חשיבות הפעולה המהנה להישרדות, נשארו זמינות גם במצבים בהם אין צורך בפעילות הישרדותית לשמה (שהרי, בסופו של דבר, מתוך שלא לשמה בא לשמה), נוטים אנו, בדומה לבעלי חיים נוספים, גם לנצל את ההנאות הללו "שלא לשמן".
חיבתי היתרה למשחקי מילים, בצירוף הנ"ל, הביאתני ללחוש במהלך אחת ההרצאות את הביטוי הוולגרי משהו "מדע ואוננות" – שהרי מהי האמנות אם לא ניצול חלק מתכונותינו הנפשיות למטרת הנאה גרידא תוך ניתוק מ"יעודן" המקורי (הוספתי את המירכאות למילה "יעוד" מכיוון שבעצם אין לתכונות יעוד – יש רק סיבה להצלחתן באבולוציה – אבל צורת ביטוי זו נוחה יותר).
ומהן אותן תכונות נפשיות שעליהן "רוכבת" ההנאה מאמנות?
לדעתי – וכפי שעלה כמעט במפורש גם בחלק מהשאלות שהועלו ביום העיון – אחת המרכזיות שבהן היא הנאתנו מזיהוי תבניות. דעתי זו מתחברת היטב לעדויותיהם של דני קראוון ואחד הדוברים בקהל על התרומה שתורמים הסברים מסוימים להנאה מן היצירה (הסברים שבעזרתם קל יותר לזהות את התבנית או שהם עצמם מהווים את ההקשר שזיהוי התבנית אינו אלא קישור היצירה אליו).
זה מסביר את המתח שאוזכר, בין המסתורין לבין ההבנה, שהרי אין הנאה בזיהוי תבנית שהייתה מזוהה מלכתחילה – המקור להנאה הוא בעצם פעולת הזיהוי וכדי שפעולה זו תוכל להתרחש חייב להיות פרק זמן שבו התבנית הייתה בלתי מזוהה.
זה מסביר את המתח שאוזכר, בין המסתורין לבין ההבנה, שהרי אין הנאה בזיהוי תבנית שהייתה מזוהה מלכתחילה – המקור להנאה הוא בעצם פעולת הזיהוי וכדי שפעולה זו תוכל להתרחש חייב להיות פרק זמן שבו התבנית הייתה בלתי מזוהה.
זה גם קושר את הזהות המופלאה בין אופן התבטאותו של האמן "פתאום הכל נופל למקום" לבין תחושתו של המדען המבין פתאום פן נוסף של ההוויה ומשתמש באותו ביטוי בדיוק (ידע אישי).
עדות נוספת לחלק שמהווה זיהוי תבניות בהנאתנו מאמנות ניתן למצוא בעובדה שקל יותר ליהנות ממוזיקה מסוגים שכבר נחשפנו אליהם בעבר. החשיפה המוקדמת למוזיקה מסוג דומה מקלה עליו את זיהוי התבניות ביצירות חדשות מסוג זה. התבניות במקרה זה הם מוטיבים חוזרים, מקצב, וכדומה.
איני מאמין שזיהוי תבניות הוא חזות הכל בכל מה שכרוך בהנאה מאמנות. ניסיתי רק לטעון שיש לו מקום חשוב ומרכזי ויותר מכך – שהוא משותף לכולנו ושיש לו סיבה אבולוציונית. אני מודע מניסיוני האישי לחוויות של הנאה אסתטית שאינן כרוכות בזיהוי תבניות ולא את כולן אני יודע למקם במסגרת הסברית כלשהי.
בכוונה השתמשתי בביטוי "הנאה אסתטית" ולא "הנאה אמנותית" כי לא תמיד עמד אמן מאחורי גורמיהן. אחד מן ה"נופים" שבהם אהבתי לצפות בילדותי (בעיקר כאשר גרתי באירופה עקב שליחותו של אבי) היה לא אחר מאשר צמתים של אוטוסטראדה (בעיקר מבט מלמטה באלכסון המאפשר לקלוט הן את המבנה המעוגל והן את הגובה שבו "מרחף" מבנה מאסיבי זה באוויר. כאשר ניסיתי להתחקות אחר מקורותיה של אותה הנאה זיהיתי אותם לבסוף בכוח הפיסי שמבנים אלה משדרים ובגאווה שאני חש בהשתייכותי לאותו גזע שמסוגל להקימם.
לדעתי יש משהו דומה גם בעבודותיו של דני קראוון ואני נוטה להאמין שגם סוג זה של הנאה אסתטית משותף לרבים ושגם אותו ניתן להסביר אבולוציונית (גאווה היא ההנאה ש"נועדה", כך נראה לי, לעודד אותנו לנקוט בפרסום עצמי על מנת להגביר את סיכויינו במציאת בני זוג וגם הנאה זו אינה "פוגעת פגיעה נקודתית" במטרה ואנו חשים בה גם במצבים שאינם תורמים לפרסומנו האישי).
חוויה אסתטית כמעט דתית חשתי כאשר, כאחד מן הצוערים של בה"ד 1 שהופקדו על אבטחת אזור שדה בוקר ביום הלווייתו של בן גוריון, פתחתי את עיני בבוקר וראיתי את הנוף במקום. אינני יודע להסביר חוויה זו אבל נראה לי שגם היא קשורה באופן כלשהו להתרשמותי מן העוצמה הנחוצה לעיצוב שטח מישורי כה גדול שבשוליו הרים. חוויה דומה חוויתי כאשר באותו קורס קצינים טיפסתי עם חברי כשידית אלונקה על כתפי על דופנותיו של מכתש רמון ושוליו התגלו לי לאור הזריחה.
סוג מעט שונה של הנאה הוא זה שקשור באמנות הקלאסית יותר שיתכן שאינה אלא הערצה למיומנותו של האמן (היו תקופות שמידת הריאליזם של התמונה היוותה מדד לאיכותה ובעיני עדיין מעורר הריאליזם הזה את אותה הערצה שאינה אלא הדחף להידמות למושא ההערצה; שוב, משיקולי פרסום עצמי). תחושתי דומה ביחס לאומנות סוריאליסטית. אני חייב להתוודות על כך שלבושתי במקרים רבים אין האמנות המודרנית מעוררת בי כל תחושה (חיובית).
נאמר לי שהיסטוריון האמנות, Arthur Miller, בספרו Einstein and Picasso ובמאמרים שונים, דן בסוגיה של יופי במדע ובאמנות. הפרק האחרון בספר מנסה לנסח קריטריונים של יופי. לצערי עוד לא הספקתי לקרוא את הספר. גם מצד המדע מתקיים ניסיון לכמת את היופי, ואחד מן החלוצים במחקר המוח והתודעה, V. Ramachandran , מציע שמונה גירויים וויזואליים המעוררים הנאה אסתטית. גם על מאמרו של רמצ'נדראן עוד לא הצלחתי להניח את ידי.
לי אישית קשה להאמין שניתן לאפיין צורות או גירויים חזותיים, פשוטו כמשמעו, שמעוררים הנאה אסתטית באופן אוניברסאלי כי, כפי שבוודאי הבחנתם, קשורה הנאה זו, לפחות אצלי, בעולם האסוציאציות הפרטי שלי ובהערכותיי הפרטיות על "מה קל ומה קשה לביצוע" יותר מאשר בצורה עצמה.
ידוע לי, עם זאת, שבבעלי חיים ניתן לעיתים לעורר תגובות התנהגותיות, שבטבע מתעוררות בדרך כלל כתוצאה מגירוי חזותי מסוים, גם על ידי גירויים חזותיים אחרים, ולפעמים אף ביתר שאת.
לסיכום ברצוני לומר שלדעתי מספקת תורת האבולוציה מסגרת מתאימה גם להגדרת השאלות הנכונות וגם לספקולציות ביחס לתשובות הנכונות. מסגרת זו אינה מגיעה, אמנם, עד לתוך נבכי מערכת העצבים אבל יש בה צורך, לדעתי, גם כמדרגה בדרך לאותה רדוקציה סופית וגם מכיוון שיתכן שברמה העצבית ממומשים מנגנונים דומים באופן שונה אצל אנשים שונים (כפי שקורה לא פעם בניסויים ברשתות עצביות מלאכותיות המתכווננות באופן שונה אך נותנות, בסופו של דבר, תשובות דומות).
לקריאה נוספת:
Ramachandran, VS, Rogers-Ramachandran, D (2006). The Neurology of Aesthetics. Scientific American Mind, October/November 2006.
מיכאל רוטשילד
מאמר זה התפרסם לראשונה באתר הידען www.hayadan.org.il
התגובות האחרונות