קודם כל – כדאי שכולנו נזכור שכל בעלי החיים חיים היטב מבלי שינסו להעניק לחייהם מטרה.
ברובד הנמוך ביותר – גם אנחנו כאלה – האבולוציה הטביעה בנו את הרצון לחיות – בדיוק כמו בשאר בעלי החיים והסיבה לכך ברורה – יצור שלא רוצה לחיות נכחד.
שימו לב לכך שאמרתי סיבה – לא אמרתי מטרה.
לדברים המתרחשים בעולם יש, על פי תפיסת המדע, סיבות, אבל אין להם מטרות.
אבל בני האדם שונים במשהו משאר בעלי החיים.
יכולת החשיבה שלהם התפתחה באופן יוצא דופן והם יצרו במחשבתם מושגים משוכללים ביותר.
בין מושגים אלה נמצאים גם מושגים כמו "מטרה" ו"משמעות".
מסיבות אבולוציוניות, בני אדם נוטים גם לעשות האנשה של דברים רבים (פעם דברו על מחשבים ש"אוכלים" כרטיסים וכשמדברים על מחשב או מכונה משוכללת אחרת לא פעם שואלים מה המכונה הזאת בעצם "רוצה?" – כל אלו תוצאות של האנשה) ולכן אך טבעי הוא שינסו לעשות האנשה גם לקיום כולו ויצפו ממנו לכוון לאיזו מטרה או לייצג איזו משמעות.
צריך להבין טוב: מושגים אלה של "מטרה" ו"משמעות" הם מושגים אנושיים לחלוטין ואין להם דבר וחצי דבר עם חוקי הטבע!
אבל מה לעשות?
אנחנו – למרות שאנחנו יצירי הטבע – מחפשים משמעות! כך הטבע יצר אותנו אז שלא יבוא בטענות.
טוב. הוא באמת לא בא בטענות.
מי שמתלונן זה שוב אנחנו.
כנראה שאין לנו ברירה ותמיד נרצה שמעבר לדחף הטבעי שיש לנו לחיות – דחף שלא יעלם ושבזכותו – כל בני האדם שאינם פילוסופים וגם רוב הפילוסופים לא יתאבדו – תהייה לחיינו גם משמעות.
מכיוון שהטבע אינו נותן לחיינו משמעות ומכיוון שאת הבעיה של חיפוש משמעות אנחנו יצרנו ואנחנו הסובלים ממנה – אין לנו ברירה אלא לנסות לצקת בעצמנו משמעות לחיינו.
זו לא תהיה משמעות שהעולם או אלוהים נתן – אבל אם זה משקיט את הרעב שלנו למשמעות – דיינו.
אני יכול לחלוק אתכם את הסיפור שאני מספר לעצמי:
משמעות או לא משמעות – אני פוחד למות.
מכיוון שהמוות בלתי נמנע, בחרתי להקדיש חלק גדול מזמני דווקא למלחמה במשמעות המוות.
וראה זה פלא – מלחמה זו נותנת גם תחושת משמעות לחיי.
את המאבק אני מנהל באמצעות הניסיון הכן להבין כיצד העולם פועל.
יש משפט (שמאד מאפיין את גישתם של אנשי העידן החדש) שאומר "הידיעה היא אם השעמום".
זו צורה פסימית לראות את המציאות ואני רואה את אותן עובדות באופן אחר שהוא אופטימי הרבה יותר.
לפני שאפרט את האופן בו אני רואה את העובדות אני חייב לספר בדיחה על ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט:
האופטימיסט חושב שהעולם הוא הכי טוב שהוא יכול להיות.
הפסימיסט חושש שזה בדיוק המצב.
אז מהי הצורה האופטימית בה אני רואה את העובדות?
קודם כל אבהיר באילו עובדות מדובר.
החיים שלנו, בחלקם הגדול הם אוסף של חוויות.
חלק מן החוויות חוזרות על עצמן ומרגשות בכל פעם מחדש.
ברגע שמבינים על בוריו את המנגנון הפיזי העומד מאחרי החוויה, אובד משהו מטעמה – אובד המסתורין.
זו הסיבה לביטוי "הידיעה היא אם השעמום".
אלא מה?
ביטוי זה אינו מביא בחשבון את הכיף העילאי שבעצם ההבנה והידיעה.
אולי אובד משהו מטעם החוויה אבל הוא מוחלף בדבר טוב בהרבה.
למעשה, ברגע שהבנתי על בוריו את המנגנון העומד מאחרי חוויה מסוימת כבר אין לי צורך לחוות אותה שוב ושוב כדי ליהנות ממנה. היא הפכה במובנים רבים לחלק ממני.
אפשר לתאר זאת כאילו בכל הקשור באותה חוויה קרס מימד הזמן לנקודה אחת שהיא רגע התובנה.
מה פירוש העובדה שאינני צריך לחוות את החוויה שוב ושוב כדי להפיק ממנה את מלוא ההנאה?
פירוש הדבר הוא שבכל הקשור בחוויה זו איבדתי את הצורך בחיי נצח כי כבר הפקתי מן החוויה את כל מה שניתן להפיק ממנה בחיי נצח.
ככל שאני מעביר יותר תחומים בחיים למצב זה שבו אני מבין אותם על בוריים – הולך ופוחת הצורך שלי בחיי נצח וכך, כפי שאמרתי, אני מוצא מזור לבעיה המטרידה של סופיות חיי.
מיכאל רוטשילד
התגובות האחרונות