Skip to content

1VSDAT

שלישי, 19 אוקטובר 2010 15:34

האמונה בימי יהושע והשופטים

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)
יהושע עוד הספיק להציב לעם ישראל שלוש אופציות: לעבוד את אלוהי מסופוטמיה, את אלוהיהם של עמי ארץ ישראל או את יהוה. יהושע עצמו בחר לעבוד את יהוה ובני ישראל, בהתרוממות הרוח של הרגע, החליטו להצטרף אליו. ההתלהבות דעכה לגמרי לאחר מותו של יהושע ובספר שופטים אנו כבר מגלים את אופייה האמיתי של האמונה שאומצה על ידי שבטי ישראל. 
 
 
לקראת סוף ימיו יהושע הזקן שיחזר בפני עמו את תמצית תולדות העם היהודי וציווה להסיר מקרב עם ישראל את אלוהי הנכר ולבחור ביהוה אלוהי ישראל. דברי יהושע והדיאלוג שהתפתח בהמשכם אינם יכולים שלא להעלות מספר תהיות:
 
וְעַתָּה יְראוּ אֶת יְהֹוָה וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר וּבְמִצְרַיִם וְעִבְדוּ אֶת יְהֹוָה.
וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר בֵּעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה.
 
וַיַּעַן הָעָם וַיֹּאמֶר חָלִילָה לָּנוּ מֵעֲזֹב אֶת יְהֹוָה לַעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ הוּא הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ וְאֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵינוּ אֶת הָאֹתוֹת הַגְּדֹלוֹת הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמְרֵנוּ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ וּבְכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקִרְבָּם.
וַיְגָרֶשׁ יְהֹוָה אֶת כָּל הָעַמִּים וְאֶת הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ גַּם אֲנַחְנוּ נַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ.
 
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם לֹא תוּכְלוּ לַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה כִּי אֱלֹהִים קְדשִׁים הוּא אֵל קַנּוֹא הוּא לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וּלְחַטֹּאותֵיכֶם.
כִּי תַעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵי נֵכָר וְשָׁב וְהֵרַע לָכֶם וְכִלָּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵיטִיב לָכֶם.
 
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְהֹוָה נַעֲבֹד.
 
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת יְהֹוָה לַעֲבֹד אוֹתוֹ וַיֹּאמְרוּ עֵדִים.
וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וְהַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אֶל יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
 
וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.[א]
 
הנה, עשרות רבות של שנים לאחר ראית הקולות ושמיעת המראות ובני ישראל עדיין לא החליטו להתמקד בעבודת יהוה. יהושע, בכוחותיו האחרונים, מפציר בעם לזנוח את האלים הזרים ולעבוד באמת ובתמים רק את האל שהעלה את אבותיהם מארץ מצריים וגירש את האמורי מפניהם. העם מסכים בחפץ לב והמלבי"ם מייחס את הסכמתם לארבעה טעמים:
 
 א.
בני ישראל היו עבדים במצריים ובעת שיהוה פדה אותם מבית העבדים ומכאן שהוא קנה אותם קניין גוף והם מצווים להיות לו לעבדים.
 
 ב.
הנפלאות שעשה יהוה לעמו ממחישות את כוחו ויכולותיו וראוי הוא שיעבדוהו.
 
 ג.
יש תועלת רבה בדבקות ביהוה ובני ישראל נוכחו בכך בעת שסיפק את צרכיהם במדבר ועזר להם במלחמותיהם.
 
 ד.
נטישת יהוה תביא לבני ישראל נזק רב שכן יש לחשוש מעונשיו.
 
קיים כמובן גם טעם חמישי, היינו, שראוי לעבוד את יהוה משום שהוא האל החי האחד והיחיד ואולם טעם זה כנראה לא עלה על דעתו של המלבי"ם כשם שהוא לא עלה, מן הסתם, גם על דעתם של יהושע ובני ישראל. יהושע מעמיד בפני עמו שלוש אפשרויות אלטרנטיביות: לעבוד את יהוה, לעבוד את אלוהי אבותיהם או לעבוד את אלוהיהם של עממי הארץ. הוא עצמו ובני ביתו החליטו לבחור ביהוה אך נראה ששתי האלטרנטיבות האחרות הן לגיטימיות באותה מידה שכן איש אינו מכחיש את קיומם של אותם אלים אחרים ואיש אינו מוצא בהם כל פסול.
     
בני ישראל החליטו את אשר החליטו אבל דבקותם ביהוה לא שרדה את מותו של יהושע:
 
וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד יְהֹוָה בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.
וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ.
וְגַם כָּל הַדּוֹר הַהוּא נֶאֶסְפוּ אֶל אֲבוֹתָיו וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת יְהֹוָה וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.
 
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים.
וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת יְהֹוָה.
וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת.[ב]
 
הסטייה מדרך הישר עוררה את זעמו של האל ובחרון אפו הוא מכר אותם לידי כושן רשעתים מלך ארם. בני ישראל זעקו ליהוה והוא הקים להם מושיע בדמותו של עתניאל בן קנז, אחיו הצעיר של כלב בן יפונה. עתניאל הכניע את כושן רשעתיים והארץ שקטה למשך ארבעים שנה. באין מפריע העם חזר לדרכיו הנלוזות והאל החליט לחזק את עגלון מלך מואב ולהשליט את מרותו על שבטי ישראל. בני ישראל שוב זועקים למרומים והאל שולח להם את אהוד בן גרא. אהוד מכה את עגלון ואת מואב והארץ שוקטת למשך שמונים שנה נוספות שבחלקן, כך ניתן להבין מהכתוב, שפט את העם גם שמגר בן ענת.
 
העם אינו לומד לקח והאל נאלץ למכרם למשך עשרים שנה לידי יבין מלך כנען. דבורה הנביאה, השופטת מהר אפרים, וברק בן אבינועם מקדש נפתלי טבחו את צבא סיסרא בנחל קישון והארץ שבה לשקוט במשך ארבעים שנה נוספות. בני ישראל, כהרגלם, אינם מתאפקים והם חוזרים לעשות את הרע בעיני יהוה והאל, כהרגלו, שב ונותנם ביד מדיין. לתמונה נכנסים עתה גדעון ושלוש מאות המלקקים והם טובחים את המדיינים ואת אנשי העיר פנואל והארץ נרגעת ושוקטת למשך ארבעים שנה נוספות, אבל:
 
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים.
וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב.[ג]
 
אבימלך בן גדעון שלט אחרי אביו במשך שלוש שנים ואחריו שפט את ישראל תולע בן פועה איש יששכר למשך עשרים ושלוש שנים. אחרי תולע הגיע תורו של יאיר הגלעדי ששפט את ישראל למשך עשרים ושתים שנה נוספות. כל השופטים הללו כנראה אינם מצליחים להחזיר את העם בתשובה שכן נאמר:
 
וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְהֹוָה וְלֹא עֲבָדוּהוּ.[ד]
 
האל, בתגובה, מחליט לשוב ולמכרם ביד הפלשתים וביד בני עמון למשך שמונה עשרה שנים נוספות. יפתח הגלעדי מציל את העם ושופט את ישראל למשך שש שנים. אחריו שפטו בזה אחר זה איבצן מבית לחם, אילון הזבולוני ועבדון בן הלל והעם, בעקביות ובהתמדה, המשיך לעשות את הרע בעיני יהוה. יהוה אינו מתייאש והוא נותן את בני ישראל בידי הפלשתים לתקופה של ארבעים שנה במהלכה, ככל הנראה, שמשון הגיבור שפט את העם במשך עשרים שנה.
 
אנו רואים שלא רק שבני ישראל שכחו את יהוה אלוהי אבותיהם מיד לאחר מות יהושע אלא שבמהלך שלוש מאות ותשעים שנות הנהגת השופטים הם הקפידו לעשות את הרע בעיני יהוה ולסגוד לבעלים ועשתרות, לאלוהי ארם ואלוהי צידון, לאלוהי מואב, אלוהי בני עמון ואלוהי הפלשתים. האם יעלה על הדעת שבתקופה חשוכה זאת, בה כמעט ונשכח אפילו שמו של האל היהודי, היה עוד מי שהרג את עצמו באוהלה של תורה? המצב, מן הסתם, היה לבטח הרבה יותר מסובך מכפי שנדמה לכל אלה המייחסים השכלה תורנית לכל גדולי האומה שכן בין דפי המקרא אנו מוצאים דוגמה מובהקת לבלבול מושגים ולטשטוש גבולות האמונה:
 
וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ.
וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ וְאַתְּי אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהֹוָה.
וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהֹוָה מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.
וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן.[ה]
 
רש"י ורד"ק מייחסים את מיכה/מיכיהו לתחילתו של עידן השופטים, לימי כושן רשעתיים ועתניאל בן קנז[1], ועל ידי כך הם ממחישים את העובדה ששנים ספורות לאחר מותו של יהושע עם ישראל כבר קיבל כמובן מאליו את השימוש בפסלים, מסיכות ותרפים בפולחן יהוה.
 
המעבר החד לעבודת אלילים בדור שידע את יהושע, ואולי אף את משה, היה לצנינים בעיני מקצת המפרשים והללו נחפזו להכהות את המשמעויות הקשות. הרלב"ג, למשל, אינו מאמין שהפסל והמסכה נועדו לעבודת גילולים, שהרי האם אומרת מפורשות שהיא הקדישה את הכסף ליהוה, ולדעתו הפסל והמסכה הם צורות שנועדו להטעות אנשים כדי שיחשבו שיש בהם כוח להגיד עתידות. המלבי"ם טוב הלב מצליח אפילו להפוך את מיכה לתלמיד חכם שמכיר היטב את דיני ההקדש שנידונו אלף וחמש מאות שנה מאוחר יותר[2] ולדעתו מיכה השיב את הכסף לאימו כיוון שהוא:
 
לא רצה להיות גזבר לעבודה זרה ולא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה של אימו שלא תעשה זאת בפרט שעל פי ההלכה לא היה להקדש תוקף כיון שהכסף לא היה ברשותה.[3]
 
הפצרותיו של מיכה לא נפלו כנראה על אוזניים ערלות שכן בסופו של דבר האם נתנה לצורף רק מאתיים כסף ולא את כל אלף ומאת השקלים שהוחזרו לה. התמונה מסתבכת לאחר שנער לוי מבית לחם יהודה הגיע בנדודיו לביתו של מיכה. מיכה מזהה את הפוטנציאל ומפציר בלוי לשבת עימו ולהיות לו לאב ולכהן ובתמורה הוא ייתן לו:
 
עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ.[ו]
 
הנער הלוי מסכים לעסקה והוא הופך לכהן הבית של מיכה. בשלב זה עוברת העלילה לשבט דן שמחפש לו נחלה לשבת בה. בני השבט שולחים חמישה אנשי חיל מצרעה ואשתאול לרגל את הארץ והללו מגיעים להר אפרים ולנים בביתו של מיכה שם הם מזהים את קולו של הנער הלוי, שואלים אותו לקורותיו ומבקשים ממנו:
 
שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ.[ז]
 
הלוי שהיה לכהן שואל את אשר הוא שואל וחוזר למרגלים בהבטחה:
 
לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהֹוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ.[ח]
 
מחוזקים בברכת האל ממשיכים חמשת המרגלים לליש ורואים:
 
אֶת הָעָם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחוֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם.[ט]
 
המרגלים חוזרים ומדוחים לאחיהם שנשארו בצרעה ובאשתאול וכל השבט, כשבראשו שש מאות לוחמים חגורי כלי מלחמה, יוצא לכיוון ליש היושבת לבטח. בדרכם צפונה חולפים בני דן על פני ביתו של מיכה וחמשת המרגלים נזכרים שבמקום יש אפוד ותרפים ופסל ומסיכה. לשמע הדברים הללו מחליט השבט לסור ולדרוש בשלומו של הנער הלוי ואז:
 
וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת הַפֶּסֶל וְאֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה.
וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַמַּסֵּכָה
 
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים.
וַיֹּאמְרוּ לּוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם.[י]
 
מיכה שלמד בינתיים על גזילת חפצי הקודש מחליט לרדוף אחר בני דן המתרחקים אך בהשיגו אותם הוא מגלה שהוא נקלע היישר לתוך פרסה הוליוודית:
 
וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ.
 
וַיֹּאמֶר אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה לִּי עוֹד וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ.
 
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ. וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ.[יא]
 
בני דן ממשיכים בדרכם, מכים בחרב את העם השקט והבוטח היושב בליש, שורפים את העיר, בונים אותה מחדש וקוראים לה על שם אביהם, הלא הוא דן בן יעקב. הכתוב מקנח את הסיפור בפסוקים הבאים:
וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה.[יב]
 
הכתוב אפילו אינו מנסה להסתיר את מצבה העגום של האמונה היהודית דור אחד לאחר מות יהושע: אמו של מיכה מברכת את בנה בברכת 'בָּרוּךְ בְּנִי לַיהֹוָה' ובו בזמן היא מעניקה לו תקציב לעשיית פסל ומסיכה. מיכה הבן בונה 'בֵּית אֱלֹהִים' אך משכן בו את הפסל ומסיכה ולצידם גם אפוד ותרפים. הכהן המכהן בבית האלוהים של מיכה אינו נמנה על זרעו של אהרון אך עובדה זאת אינה מטרידה את מיכה, את חמשת המרגלים ואת כל בני שבט דן. הפסל והמסכה שהמרגלים מוצאים בבית האלוהים של מיכה אינם מרתיעים אותם מלדרוש את יהוה והם מקבלים כפשוטה את ההבטחה המיוחלת לסיוע אלוהי. יתרה מזאת, יתרונותיו של הכהן אינם נסתרים מעיניהם של בני שבט דן והשבט כולו עומד על כך שהנער הלוי על אפודו, תרפיו ופסלו יתלווה אליו במסע להשמדת עם שקט, שלו ויושב לבטח.
 
המקרא מצייר תמונה עגומה של התנתקות מוחלטת ממה שאנו חושבים צריכה הייתה להיות המסורת היהודית ואולם התמונה האמיתית היא למעשה הרבה יותר מחרידה שכן בסיפורנו חבוי סוד איום ונורא:
... שנאמר 'וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי'[יג].
 
אמר לו רבה בר רב חנן: אפילו לשיטתך יש לשאול: וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא שנאמר 'בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר'[יד]! אלא מתוך שעשה מעשה המלך מנשה, שעבד עבודה זרה, תלאו הכתוב במנשה.[4]
 
מי שמתבונן היטב בפסוק 'וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי'[טו] יראה שהאות נון בשם מנשה נתלתה מעל לשאר אחיותיה ולכן אנו יכולים לקרא את השם לא רק כ'מנשה' אלא גם כ'משה'. נון תלויה זאת באה לכסות על הבושה ולהסתיר את העובדה שהנער הלוי ששרת את מיכה ומאוחר יותר את שבט דן היה לא אחר מאשר נכדו של משה רבנו ושנער זה לא ידע, או לא רצה לדעת, את ההבדל בין יהוה שבחל בצלמים מעשי ידי אדם לבין האלילים האחרים שלא בחלו בפסלים ומסיכות, אפודים ותרפים.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'תגובות והבעת דעה' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 
 


[א]             
יהושע כד:יד-כד, 'בֵּעֵבֶר' – קרי: 'מֵעֵבֶר'
[ב]             
שופטים ב:ח-יג
[ג]             
שופטים ח:לג-לד
[ד]             
שופטים י:ו
[ה]             
שופטים יז:א-ה, 'וְאַתְּי' קרי 'וְאַתְּ'
[ו]             
שופטים יז:י, 'עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים' - רש"י: בסוף כל שנה, 'וְעֵרֶךְ בְּגָדִים' - רש"י: זוג חליפת בגדים, 'וּמִחְיָתֶךָ' - רש"י: ומזונותיך
[ז]             
שופטים יח:ה
[ח]             
שופטים יח:ו
[ט]             
שופטים יח:ז , יוֹרֵשׁ עֶצֶר - רש"י: יורשים מועטים, שאם יהרגו את אלו, אין עוד עוררין נלחמים עם המחזיקים בנחלה.
[י]             
שופטים יח:יז-כ
[יא]            
שופטים יח:כג-כו
[יב]            
שופטים יח:ל-לא
[יג]            
שופטים יח:ל
[יד]            
דברי הימים א' כג:טו
[טו]            
שופטים יח:ל


[1]      
רש"י ורד"ק על שופטים יז:א
[2]      
בבא קמא ע:א
[3]      
לא רצה להיות גזבר עבודה זרה כי לא הסכים לעשות פסל ומסכה, ובודאי דבר על לבה שלא תעשה זאת בפרט שעל פי הדין לא חל ההקדש כיון שלא היה ברשותה.
(המלבי"ם על שופטים יז:ד)
[4]      
... שנאמר 'וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי'. אמר ליה וליטעמיך וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא דכתיב 'בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר'! אלא מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה.
(בבא בתרא קט:ב)
נקרא 11924 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים