כשאורי זוהר שואל "אני יפה?" הוא מתכוון לגופו. כך גם כשאתם אומרים "אני רואה את עצמי במראה" או "אני הולך". ברור שבמשמעות זו, המילה "אני" מייצגת דבר ממשי ולא אשליה.
מדענים ופילוסופים רבים מיחסים למילה זו משמעות שונה. כשהם מדברים על ה"אני" או על ה"עצמי" הם מתכוונים למשהו מרכזי – משהו שמרגיש, רוצה ומחליט, ששוכן אי שם בתוך מוחנו ומהווה את עצמיותנו.
בהמשך המאמר אתייחס למילה "אני" במשמעות המיוחסת לה על ידי מדענים ופילוסופים אלה ואסביר מדוע, לדעתי, גם במשמעות זו ה"אני" אינו אשליה כפי שגורסים רבים מהם.
לדעתי, מוחות שהתפתחו בתהליך אבולוציוני חייבים להכיל בתוכם מנגנונים מובנים לייצוג העצמי. למה? כי מוח שנוצר בתהליך אבולוציוני נועד לשפר את יכולת ההישרדות של האורגניזם שהוא חלק ממנו וכדי לעשות זאת הוא חייב לדעת מהו אותו אורגניזם!
כנראה שה Temporoparietal junction מהווה חלק מרכזי ממנגנון זה אצל בני האדם. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שמנגנון זה ממלא את אותו תפקיד גם בבעלי חיים נוספים.
לכן, לדעתי, ה"אני" הוא מנגנון אמיתי המובנה במוח ולא אשליה.
מדוע נדרשתי לנושא?
בשל אותם מדענים ופילוסופים לא מעטים הטוענים שקיום ה"אני" הוא אשליה.
לדעתי אפשר לראות שטענה זו פרדוקסאלית מבלי להיכנס לפרטי ההצדקות הניתנות לה כיוון שהאשליה צריכה להשלות מישהו ואם אין כזה מישהו אז אין גם אשליה.
את סוג הטענות הנטענות על ידי שוללי ה"אני" אציג על ידי הפנייה למאמרים של מדענים/פילוסופים הנוקטים בהן.
המאמר הראשון הוא מאמר המסכם ספר של סם האריס: המאמר דן במספר נושאים אבל תמצית דבריו בעניין ה"אני" היא זו:
ה"אני" הוא אשליה. מה שאנחנו חווים כתחושה של "עצמי", חווה קבוע ובלתי משתנה, הוא למעשה מערכת בתוך מוחנו הנמצאת בשינוי מתמיד.
בקיצור – מה שהופך את ה"אני" לאשליה בעיני סם האריס היא העובדה שהוא מערכת הנמצאת בשינוי מתמיד ולא איזו נקודה קבועה במוח.
אבל – האם השינוי המתמיד באמת הופך משהו לאשליה? האם נחל שהמולקולות בכל נקודה בו מתחלפות כל הזמן והגלים נעים על פניו ממקום למקום הוא אשליה?
בעיני לא.
למעשה, כמעט כל דבר בעולם נמצא בשינוי מתמיד ולכן נכון לטעון שתחושת הקביעות של דבר כלשהו היא אשליה – אבל זו אינה טענה המאפיינת את ה"אני".
המאמר השני הוא ראיון שערך תומר פרסיקו עם סוזן בלקמור:
דבריה של בלקמור דומים לאלה של האריס אבל לדעתי יש בהם טעות נוספת. סוזן בלקמור טוענת שה"אני" הוא מם (רעיון) שאנחנו בסך הכל משכנעים את עצמנו בנכונותו.
אם תקראו את הראיון בעיון תגלו שמחשבה זו נמצאת בסתירה אפילו לנתונים שהיא עצמה מציגה. בסתירה לטענה שמדובר ברעיון שאנחנו משכנעים בו את עצמנו, היא גם מצביעה על ה temporo-parietal junction כחלק מיוחד במוח שאחראי לתחושת ה"עצמי" (והרי לא ייתכן שחלק מיוחד במוח יוקדש לרעיון שאנחנו משכנעים את עצמנו בנכונותו).
לסיום אוסיף שלתובנה זו (בדבר הכרחיותו של מנגנון אמיתי – לא אשליה ולא מם במוחם של יצורים שנוצרו באבולוציה) יש השלכה משמעותית גם על האופן שבו אני רואה את האיום שעלול לנבוע מפיתוחן של מכונות חושבות.
מדענים ועתידנים רבים חוששים שהתפתחויות אלו עלולות להוביל למרד של המכונות נגד בני האדם.
אני יותר אופטימי בנושא זה ואנסה להרחיב על כך במאמר נוסף.
מיכאל רוטשילד |
התגובות האחרונות