|
היהדות לא מתאימה למדינה יהודית
מאת ד"ר יגאל בן נון
יהדות לא הייתה קיימת בממלכות ישראל ויהודה. בעולם העתיק לא היו דתות במובן המודרני של המושג, אלא פולחן של קורבנות דם ומנחות שהוגשו לאלוהות בתוך מקדשים על גבי מזבחות. התפיסה העממית מייחסת לאלוהות תכונות זהות לבני אדם לכן האֵל זקוק לבית שהוא המקדש, ולמזון בצורת קורבן דם מן החי ומנחות מן הצומח. האֵל מסוגל כמו בני אדם לכעוס, להיטיב, להבטיח, לצוות, לסלוח, לקנא, לרחם ועוד. כוהני האֵל קבעו כללים להגשת קורבנות, בין השאר כדי לגרום לאֵל לכפר על חטאיו של מגיש הקורבן ולהיטיב עמו. הנביאים לעומתם לא שבעו נחת מ״עיסקה״ פשטנית זו, דחו אותה, גינו בחריפות את ריטואל הקורבנות והציעו במקומו עשיית צדק והתנהגות מוסרית. הדתות נוצרו רק כשנפסק בהדרגה פולחן הקורבנות בעולם העתיק. בישראל הקורבנות פסקו סופית עם חורבן המקדש בידי טיטוס בעקבות המרד האומלל נגד רומא. הדת החדשה שנוצרה בהעדר מקדש ובהעדר כוהנים הפכה בהדרגה את ספרי התורה לקנוניים ואת הקורבנות המירה בתפילות.
ליתר דיוק, פולחן הקורבנות איבד מחשיבותו כאשר נוצרה פזורה יהודאית מחוץ לירושלים באלכסנדריה שבמצרים החל מן המאה ה-2 לפני הספירה. מתקופה זו הלנים רבים נשבו בקסמם של כתבי היהודאים, בספרייתם הענפה, בחגיהם ובמנהגיהם. מכיוון שאוהדים אלה לא היו יהודאים על פי מוצאם האתני ומכיון שנוצר ריחוק בינם לבין המקדש בירושלים, נוצרה במצריים ובקירנאיקה תופעה דתית חדשה נטולת קורבנות. תהליך זה הלך והתעצם אחרי מרד התפוצות ונדידת יהודאים מערבה לכיוון קרתגו הרומאית ומערבה יותר.
לשיטתי, אפשר להבחין בחמש נקודות מפנה בתהליך התהוותה של היהדות. כל אחת מהן כה מכריעה עד שאי-אפשר לוותר עליה ולקבל עדיין יהדות. השלב הראשון הוא חיבור ספר דברים בממלכת יהודה סמוך לשנת 622 לפנה״ס, בימי המלך יאשיהו, והפצתו בתקופה הבתר-מלכותית. מחברו, לשיטתי, הוא הסופר שפן בן אצליהו, שביצע רפורמה בפולחן והציע כתחליף לפוליתאיזם המקובל פולחן מינימליסטי של "יהוה אחד", ללא אלים נוספים וללא פסלים מלבד פסלו של יהוה אך גם לא שלל קיומם של אלים אחרים. הרפורמה של "יהוה אחד" נכשלה כישלון חרוץ אבל נותרה מנוסחת בכתב והשפיעה אחרי עידן הקורבנות על אופייה של הדת היהודית.
המפנה השני התרחש אחרי החורבן הבבלי בידי נבוכדנצר בשנת 586 לפני הספירה. בעקבות המפלה התערערה ביהודה האמונה ביכולתו של יהוה להגן על עמו ועל ביתו, ובעקבותיה נוצר משבר תיאולוגי שהפך את תודעת ההגליה מן הארץ לאיפיון מרכזי בספרות התקופה. בזכות עריכתה הרפורמיסטית של הסאגה ההיסטורית במקרא והתאמתה לתנאיהם של הגולים לבבל הפך רעיון הגלות כעונש על חטאי העם מרכיב מכריע בספרייה המקראית. כתוצאה מכך הדת היהודית מתקשה להתקיים ללא תנאי גלות.
בהשפעת האימפריה הפרסית התפתחה ביהודה השקפה הרואה באלוהות אֵל עליון, השקפה שבאה לידי ביטוי בעיקר בדברי ישעיהו הבתר-מלכותי. מטבע הדברים קיומו של אֵל עליון באימפריה הפרסית מבשר תפיסה אוניברסלית של האלוהות אך היא אינה שוללת קיומם של אלים נוספים. החורבן הרומאי בשנת 70, מרד התפוצות במאה ה-2 לספירה ותרגום הספרות המקראית ליוונית יצרו מפנה שלישי לפיו אפשר להצטרף ליהדות מבלי להיות יהודאי על פי המוצא. הפצת התלמוד במאה ה-10 לספירה וחיבורו של "השולחן ערוך" במאה ה-16 הם השלבים האחרונים בהתגבשות היהדות הרבנית. יהדות זו אינה מושתתת על עקרונות אמונה, דוגמת הנצרות והאסלאם, אלא על ציות וקיום מצוות.
פולחן, כאמור, אינו דת. אם הפולחן עיקרו הגשת קורבנות, הדת תלויה בטקסט קנוני דוגמטי. בהשפעה פרסית-הלנית אימצה היהדות בהדרגה את עיקרון האֵל האוניברסלי אך עידן הקורבנות הסתיים רק אחרי החורבן הרומאי. בתקופה ההלניסטית, יהדות ונצרות שאבו את מקורותיהן מן הספרייה המקראית והתחרו ביניהן על גיורם של הלנים. בעקבות המרד האומלל של רבי עקיבא ובר כוכבא היהדות הלכה והתבדלה מסביבתה והישיבות הבבליות הצליחו לכפות בהדרגה את התלמוד על היהודים העולם היהודי מחוץ לבבל. היהדות הפרושית דחקה את התורה שבכתב לזירת הקדושה וניהלה את חייה רק על פי התורה שבעל-פה ועל חיי גולה. עקרונות היהדות הנורמטיבית, יהדות ההלכה, נוסחו בתורה שבעל-פה בידי "חכמינו זכרונם לברכה" רק אחרי הפסקת פולחן הקורבנות והשתלטות קהילת הפרושים על העולם היהודאי-הלני באלכסנדריה ובקירני.
היהדות היום מוגדרת אמנם כדת אך אין בה עיקרי אמונה כמו בנצרות ובאסלאם והיא מבוססת על ציות בלתי מתפשר למצוות כפי שהן מנוסחות בשולחן ערוך. היום שולטת בישראל ובעולם היהודי היהדות הרבנית המבוססת בלעדית על התורה שבעל פה, שלרוב אין בינה לבין קובצי החוקים המקראיים השונים אלא זיקה קלושה. הפרושים טענו שהתורה שבעל פה, כלומר ההלכה, ניתנה למשה בידי האֵל בהר סיני, לכן יש לה לפחות אותו תוקף שיש לתורה שבכתב. למעשה היהדות הרבנית הדירה את קובצי החוקים המקראיים וזנחה אותם מכיוון שלא תאמו יותר את המציאות החדשה. כתוצאה מכך אפשר לומר שבהבחנה היסטורית היהדות משנה את עצמה כל הזמן ואף שהדבר נעשה שלא במוצהר, ההלכה עברה שינויים מרחיקי לכת מכורח המציאות והתהפוכות החברתיות. לרוב, התווספו לה פסיקות וסייגים המחזקים את ניתוקו של היהודי מסביבתו הלא יהודית או מסביבתו החילונית. קהילות יהודיות אחרות העדיפו ללכת לפי העיקרון שכאשר חוק המדינה מתנגש עם ההלכה, החוק של המדינה הוא הקובע וכתוצאה מכך התאימו את פסיקות רבניהם בהתאם.
עקרונית, מכיוון שההלכה ניתנה מפי האֵל, היא לא בנויה על פשרות ולכן היא מחויבת לכפות על כל יהודי את מצוותיה. לפי זה, היהדות היא דת הכופה את עצמה על מי שנולד לאם יהודיה, להוציא מי שהמיר את דתו. כל יהודי חייב לקיים מצוות, אם הוא מאמין בהן אם לא. מנגד, היהדות לא כופה את עצמה על מי שאינו יהודי ואף מקשה עליו את ההצטרפות אליה. על פניו, דרישת החילונים שהדתיים לא יכפו עליהם את מגבלות הדת היא דרישה אבסורדית בעיני היהדות הרבנית היום. ניסיונותיהם של הרמב"ם ואחרים לקבוע "עיקרים" ליהדות נדחו והיא ממשיכה להתנהל על פי הציות המוחלט ל-613 מצוות. לפי זה, היהדות הרבנית אינה אלא "אתנו-דת", קבוצה אתנית מדומיינת שחבריה מזוהים על פי מוצאם המשפחתי-קהילתי ולא על פי אמונותיהם. בזמן החדש, היהודים יצרו לעצמם לאום אקס-טריטוריאלי, ללא זיקה הכרחית לדת. מקורו במכנה משותף פיקטיבי, תלוי במוצא גנטי-קהילתי, מוצא גנטי חסר ביסוס מחקרי ומנוגד לעובדות היסטוריות.
יהדות ההלכה עוברת היום אחד מן המשברים החמורים בתולדותיה. מתחת לפני השטח מתחוללים בעולם הדתי והחרדי תמורות מרחיקות לכת. השינויים כה מהירים שמנהיגיו איבדו את השליטה עליהם ומנסים לייצב את הזעזועים על ידי הקצנת עמדות ויצירת סייגים הלכתיים חדשים שיעצרו את הזעזועים. בהעדר יכולת ליצור מענה רעיוני-תאולוגי למשבר, הממסד הרבני מפקיר את העיסוק ביהדות, מפנה את מרצו למגרש הפוליטי החילוני, ויונק את כוחו מעטיניו הממלכתיים. ההנהגה החרדית משקיעה מאמץ רב בניצול מסגרות חילוניות לצבירת כוח לצורך חיזוק התבדלות קהילתה מן הציבור ומניעת השכלה מצאן מרעיתה שיגדל בתנאי בערות. כך הפקירו עסקני הדת את היהדות וחדרו לשדה החילוניות.
לא קם ליהדות ההלכה מנהיג אמיץ דיו שיגנה את העיסוק הדתי במאגיה, בפולחן קברים, בקמיעות, כשפים, חרמות והשבעות. אף מורה הלכה לא העז לצאת חוצץ נגד תופעת הרבנים-מכשפים שצוברים הון ממצוקותיהם של נדכאים, או נגד העבריינות הרבנית הגואה. היהדות נסחפה לתחום המיסטיקה, הידרדרה לרמת הצבת דוכנים להנחת תפילין ברחובות ולהנפת סיסמאות מסוג "אוהבים אותך יהוה". האם יקום מנהיג שיחזיר את היהדות לנאורות ימי הביניים? האם נזכה להוגים מסוג הרמב"ם, אבן גבירול, אברהם אבן עזרא או דוד קמחי? האם יקום מורה הלכה חדש שיעז לפרוץ את חומות ההלכה הקיימים ולהתאימן למציאות? אם לא תיעצר הידרדרותה המוסרית לא ירחק היום בו הדת הקיימת תתמוטט לנגד עינינו כבניין קלפים. כך קרס בזמנו הקומוניזם וביטויו הפוליטיים מבלי שאיש לא צפה זאת מראש.
מנגד, הציבור הנקרא חילוני לא הצליח להציב חלופה אידאולוגית סוחפת לנזקי הדת. התנועות המנסות ליצור התקרבות בין דתיים לחילוניים הן חד-סיטריות. "החילוני" מרגיש תסביך נחיתות בפני "ארון הספרים היהודי", אך לדתי אין שום כוונה להתפשר עם ה"חילוניות". ההלכה היהודית לא נוטה היום לפשרות אלא להחמרות. חייו של האיש הדתי סדורים על פי ציוויים דוגמטיים. לעומתו, החילוני מנסה לפלס לעצמו דרך זרועת לבטים, דילמות והתנסויות בעולם המושתת על פלורליזם רעיוני, על הספק ועל חשיבה לוגית. בציבור מייחסים רק לדתיים רגישויות שעל החילוני להתחשב בהם. לחילוני אין עקרונות שדתיים נדרשים לכבד. החילוני לרוב מקיים מנהגים דתיים כסוג של פולחן נטול אמונה, כטקס ללא משמעות, וכסמל ללא מסומל. אין טעם לטמון את הראש בחול. תחושות דתיות וצימאון למופלא הם אינהרנטיים לטבע האנושי, בדיוק כמו תכונות שליליות בטבע האדם שהחיברות והתרבות מנסות להחליש.
הציבור החילוני רגיל להצטדק ולטעון שהוא לא אנטי דתי אלא רק נגד כפיה דתית. צירוף המילים "אנטי דתי" מתפרש בעיניו כשלילת זכותו של אדם לקיים את דתו. מיקוד המחלוקת בין דתיים ללא דתיים סביב הכפיה, מונע ביקורת עניינית במהותה של הדת ובביקורת היהדות באשר היא דת.
היום החברה הישראלית בנויה מקהילות ממודרות ומנותקות יחסית אחת מן השנייה. אחרי 68 שנות מדינה ריבונית ויותר ממאה שנות התיישבות יהודית דתיים וחילוניים עדיין לא אוכלים ביחד, לא מתחתנים ביחד, לא לומדים ביחד ולא גרים לרוב ביחד. יש לזכור את הסיבה שבגללה חסידי ישו פרשו מן היהודאים הייתה שלא יכלו לאכול יחדיו באותו שולחן. מה יעלה מחר בגורלם של הדתיים הלאומיים, של המתנחלים ושל החרדים, איש אינו יכול לנבא. יחד עם זאת, ברור שהם לא ייעלמו אלא ישתנו עד בלי הכר ויתכן אף שהם ישולבו בתוך החברה הכללית ממנה הם פורשים היום.
אחרי פשיטת הרגל של האידאולוגיות הדוגמטיות של שנות ה-70, האינטליגנציה העולמית נמצאת אף היא במשבר ומגלה סימני חולשה מול ההקצנה הדתית. ליברליזם, הומניזם וקדמה מדעית לא התגברו על המשבר ולא הצליחו להציב מחסום אידאולוגי לגזענות ולאלימות. האם עלינו לחכות שעולם הדת יתמוטט מאליו או שרצוי לתפוס את השור בקרניו ולקיים ביקורת נוקבת במהות היהדות? רבים טוענים, בצדק, שמדינה יהודית לא יכולה להיות דמוקרטית ומדינה דמוקרטית לא יכולה להיות מדינה יהודית לפי הגדרתה. יתר על כן, ככל שהדבר ישמע פרדוקסלי, יהדות המבוססת על תודעת הגלות אינה יכולה להתקיים במדינה יהודית ריבונית, ומדינה ריבונית אינה יכולה להיות יהודית. הציונות המעשית ששללה את הגלות הפכה את הצירוף "מדינה יהודית" לאוקסימורון.
ד״ר יגאל בן-נון הוא היסטוריון, חוקר ההיסטוריוגרפיה של האסופה המקראית.
|
- אתם כאן:
-
דף הבית
-
חכמים
-
חכמי מדעי היהדות
-
דוקטור יגאל בן-נון
- היהדות לא מתאימה למדינה יהודית (יגאל בן-נון)
שלישי, 06 ספטמבר 2016 15:31
היהדות לא מתאימה למדינה יהודית (יגאל בן-נון)
השאר תגובה
אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*
התגובות האחרונות