|
(המאמר הופיע במקור בתוך הקובץ 'לאום, לשון: קובץ מאמרים לכבוד יום הולדתו התשעים של עוזי אורנן',עורכים עופרה ישעוה ליית ודן תמיר. תל אביב, עמ' 66-57.)
ויכוח מתמשך ניטש עדיין בין ארכיאולוגים חסידי התארוך הנמוך לעומת תומכי התארוך הגבוה בעניין זיהוין של שכבות באתרי חפירות וייחוסן לבית עומרי או לימי מלכותו המשוערים של שלמה: ישראל פינקלשטיין, נדב נאמן, דוד אוסישקין וזאב הרצוג – למרות הבדלי הניואנסים ביניהם – שוללים את קיומה של מעצמה מדינית וכלכלית תחת שלטונם של דוד ושלמה. לעומתם, זכריה קלאי, אמנון בן-תור, עמיחי מזר, ברוך הלפרן ואיילת מזר נלחמים להוכיח שהביצורים במגידו, חצור, תל גזר ועיר דוד הם מן המאה העשירית לפני הספירה. חסידי התארוך הגבוה מאשימים את יריביהם במינימליזם, בדקונסטרוציה ובכניעה לרוח הזמן שיצרו ההיסטוריונים החדשים; מאידך, "הארכיאולוגים החדשים" מדביקים למתנגדיהם כינויים כגון "שמרנים" או "פונדמנטליסטים".
בעיני הציבור הרחב הארכיאולוגיה נתפסת כמדע מדויק, שממצאיו מכריעים מחלוקות ושיכול לאמת או לפסול הנחות בתחום ההיסטורי. אך לא כך הדבר. למרות ההתפתחות המשמעותית במדע זה בשנות השמונים, אין בכוחה של הארכיאולוגיה להכריע בסוגיית ההיסטוריוגרפיה של המאה העשירית לפני הספירה, אלא רק להעניק הנמקה נלווית למשתתפי הדיון. להערכתי, הסוגיה תמצא את פתרונה רק במחקר ההיסטורי, בזכות ניתוח טקסטואלי דיאכרוני, תוך הישענות על מימצאים ארכיאולוגיים ואפיגרפיים. לא מקרה הוא שראש החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ישראל פינקלשטיין, ביסס את המחקר המצוין שערך יחד עם ניל אשר סילברמן, "דוד ושלמה, בין מציאות היסטורית למיתוס" (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2006) על נימוקים טקסטואליים לא פחות מאשר על ממצאים ארכיאולוגים.
מאמר זה בא להוסיף נימוקים לקביעת אפשרות קיומה של מה שמכונה "הממלכה המאוחדת" אך גם לבדוק מחדש את מסקנתם של חוקרים בנוגע למחברי הסיפורים בספרי שמואל א (פרקים ט'-ל"א), שמואל ב (פרקים א'-כ"ד) ומלכים א (פרקים א'-י"א) וכן בנוגע לממלכה זו וחצר המלוכה ששמשה דגם לחיבוריהם. אפשר לומר שקיימת הסכמה רחבה בקרב החוקרים לגבי שטחה ומידת עוצמתה של הממלכה המאוחדת. הכל תמימי-דעים שהסיפור המקראי הפריז בתיאורי עושרה והיקפה. גם קיומו ההיסטורי של המלך דוד, אבי השושלת, אינו מוטל בספק. כתובת מישע הדיבוני מלך מואב (שורה 31) וכתובת תל-דן המיוחסת לחזאל מלך ארם (שורה 9) מעידות על קיומה של שושלת בשם "בית דוד". כידוע, ממלכות רבות נקראות על שם אבי השושלת, כגון ממלכת דוד או ממלכת עומרי. יחד עם זאת, חשוב לציין כי רציפותה של שושלת בית דוד מוטלת בספק. הראייה לכך: בתולדות ממלכת ישראל נרצחו תשעה מלכים ואחרי כל רצח התחלפה השושלת. לעומת זה, כאשר נרצחו שישה מלכים ביהודה (אחזיה, עתליה, יואש, אמציה, אמון ויאשיהו) באופן מפתיע לא התחלפה השושלת. אין מנוס אלא להסיק שזיקתם של יואש, אמציה, עזריה ובעיקר יאשיהו לבית דוד מפוקפקת ביותר וכתוצאה מכך גם אגדת רציפות השושלת.
צופן קיומה של "הממלכה המאוחדת" מצוי בתוך הטקסט המקראי. מבט סינכרוני בספרי שמואל ומלכים, בפרקים הרלוונטיים, מאפשר להגדיר את סוגתם הספרותית. אין זה סיפור מיתולוגי שבו מככבים אלים ומתרחשים נסים, דוגמת סיפורי ספרי בראשית ושמות. אין הוא סיפור אגדתי נוסח סיפורי האבות. סיפורי עלייתם לכס המלוכה של דוד ושלמה, תככי החצר שלהם ואהבותיהם מצטיינים בשפע רב של פרטים וכוללים תיאור אירועים מדויק, בשפה ברורה וקולחת. הדבר הבולט בסיפורים אלה הוא השימוש המדויק שנעשה בציון שמותיהן של הדמויות הראשיות והמשניות (שם פרטי ושם האב) וכן בציון קפדני של המקומות הגיאוגרפיים הרלוונטיים ביהודה, בפלשת ובישראל. בסריקה ראשונה מניתי בהם כ-221 פטרונימים וכ-183 טופונימים שונים. באופן מפתיע, לשלושת מלכי הממלכה המאוחדת מן המאה העשירית הרחוקה מוקדשים בספרי שמואל ומלכים 57 פרקים. לעומת זה לארבעים מלכי ישראל ויהודה יחד (בין השנים931 ל- 587 לפני הספירה) מוקדשים רק 37 פרקים. אציין כי הטקסטים המקראיים אודות שאול, דוד ושלמה כוללים 29927 מלים ו-9381 שורות, ואילו הטקסטים על מלכים גדולים כעמרי ואחאב, שחיו כמאה שנה לאחר-מכן (כולל אגדות אליהו ואלישע), מונים רק 3875 מילים ו-320 שורות. כל ידיעותינו על עומרי, מייסד השושלת, כלולות רק ב-238 מלים בספר מלכים א'. הדיספרופורציה אומרת דרשני.
קביעת הסוגה הספרותית מוליכה אותנו למסקנה שסיפורי מלכותם של שאול, דוד ושלמה לא הגיעו לידיעת המחבר כמסורת שבעל-פה שעברה מדור לדור וממנה נשכחו או השתבשו פרטיה. אירועים המגיעים למחבר אוראלית כמסורת עממית ולא באמצעות תיעוד בכתב ידועים לנו היטב, והם בחזקת סוגה ספרותית בפני עצמה. זו סוגה המכונה "סיפורי נביאים", שקדמה לספרות של נביאי הכתב כעמוס, הושע וישעיהו בן-אמוץ. לדוגמה, מחזור סיפורי אליהו ואלישע מסוף המאה התשיעית מצטיין במיעוט שמות מקומות ואנשים, ובחוסר דיוק. מכיון שזמן רב עבר בין מועד העלאתם בכתב לבין האירועים המתוארים בהם, אין המחבר יודע אפילו את שמם של מלכי ישראל וארם שעליהם הוא כותב. לא כך נראים סיפורי "הממלכה המאוחדת" השופעים פרטים מדוייקים. לקורא יש תחושה שהם נכתבו על-ידי עד-ראייה שחי את האירועים, נטל בהם חלק, וכתוצאה מכך מסוגל היה לדווח עליהם בפירוט רב.
אם נניח שסופרים שחיו בחצרותיהם של מלכים אלה רשמו במדוייק את קורותיהם, מתעוררת השאלה: האם במאה העשירית היה השימוש בכתב בחצרות מלוכה אלו נפוץ במידה שיכול היה להצמיח יצירות היסטוריוגרפיות כה מורכבות שאין להן אח ורע – לא במקרא וגם לא באימפריות ששלטו באזור? מבט דיאכרוני על התגליות האפיגרפיות יוכיח שהמציאות רחוקה מכך. עד למאה התשיעית לא נמצאו בכנען כתובות ממשיות. המעט שנמצא כלל רק ציון שמות על ראשי חצים וכידונים ומספר כתובות קדומות, ביניהן ממצאי צראביט אלח'אדם בסיני, כתובת עזבת צרטה ורשימות אלף-בית שהתגלו בגזר הפלשתית ובתל-זית. לוח גזר, הכתוב במבנה של שיר, אף הוא שייך לאותה תקופה. בידינו נמצאות כתובות ארוכות יותר על חרסים רק החל מן השליש השני של המאה התשיעית, זמן רב אחרי מלכות שלמה המשוערת. יש אמנם ספרות ענפה שנוצרה באוגרית, אך אין בה כל כתיבה היסטוריוגרפית, אלא ספרות מיתית ופואטית בלבד. יתר על כן, אין דין תרבותן של ממלכות גדולות ומפותחות בקדמת אסיה כדין ממלכות יהודה וישראל, שהיו בראשית התהוותן. ההנחה שהטקסטים המרשימים בספרי שמואל ומלכים נכתבו במאה העשירית נראית לפיכך בלתי-סבירה ומנוגדת למציאות הסוציו-תרבותית של המקום והתקופה. קיים פער בין רמתם של סיפורים אלה, איכותם וכמותם, לבין היעדר מוחלט של כתובות מנהליות בשטחי יהודה וישראל, שהן הוכחה לקיומן של ממלכות מפותחות.
אף אם נקבל כהנחה שהידע של סופרי החצר בימי דוד ושלמה היה מפותח דיו עד כדי כתיבת חיבור היסטוריוגרפי רחב-היקף, נשאלת השאלה כיצד נעלם במפתיע ידע זה בימי כל המלכים שבאו אחריהם? איך אפשר שבימי יורשיהם לא היו הסופרים מסוגלים למסור לנו פרטים היסטוריים מפורטים על המלכים ירבעם (931/930 – 909 לפנה"ס) ורחבעם (931/930 – 914 לפנה"ס), אלא רק סיפורי אגדה על נביאים על סמך מסורות שבעל-פה? איך יתכן שסופרי התקופה לא יכלו למסור לנו מידע משמעותי על מסע שישק מלך מצרים, כדוגמת המידע שנמסר לנו על מלחמות דוד בפלשתים? איך יתכן שסופרי המאה התשיעית לא היו מסוגלים לכתוב אלא שורות בודדות על מפעליהם ומלחמותיהם של מלכים גדולים כעומרי ואחאב? הרי לא ידוע לנו על שום אירוע דרמטי באזור שיצדיק איבוד ידע זה. גם בסופה של ממלכת ישראל, בימי ירבעם בן יואש (790– 750/749), לא הגיעו עדיין הסופרים לרמת דיווח שתתקרב לכתיבה היסטוריוגרפית ממשית.
על מלכים מן המאה השמינית כחזקיהו (726– 697/696) ומן המאה השביעית כיאשיהו (640/639 –609), הנערצים על עורכי ספר מלכים, לא נמסרו לנו פרטים כה מדויקים בהשוואה לסיפורי "הממלכה המאוחדת". גם ציון משך שלטונם של דוד ושל שלמה כ"ארבעים שנה" כל אחד מעורר חשד, ודי בו ללמדנו שהמחברים מודים שאינם יודעים דבר אפילו על משך שלטונם. עובדה זו מנוגדת לנוהג המקובל בספרי מלכים, המציינים במדויק את משך שלטונם של מלכי ישראל ויהודה החל מירבעם ורחבעם. גם הנוסחות המשמשות אצל מחברי ספר מלכים להצגת מלכי ישראל ויהודה, והערכת שלטונם נעדרות מסיפורי "הממלכה המאוחדת".
המסקנה המתבקשת: אם קורות מלכי בית דוד הראשונים לא נכתבו בימיהם ולא הגיעו לכותביהם בעל-פה, משמע שהם חוברו מאות שנים מאוחר יותר. במצב דברים זה יכול היה רק זיכרון מעומעם לשרוד בתודעה הלאומית לגבי אירועים הרי-גורל. הפירוט הרב בתיאור האירועים, פרי עטם של סופרים מאוחרים, יכול להביך את הקורא ולעורר בו תהיות וספקות. מאין שאבו מחברים אלה את הידע המדויק על ימים כה רחוקים? מניין ידעו על הרהוריהם ומחשבותיהם של המלכים? אין מנוס אלא להסיק שמדובר בסיפורים הנובעים מדמיונם של כותבים מאוחרים. אך אין להבין את סיפוריהם כהשתעשעות ספרותית: כתביהם שירתו רעיון מדיני שהתגבש אחרי כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור בין השנים 734 ל-722. עיקרו של הרעיון היה לספק לתושבי ממלכת יהודה תחת שלטון חזקיהו גרסה מפוארת לעברה ההיסטורי של השושלת השלטת, המתבססת לא פחות על קורותיה של ממלכת ישראל מאשר על קורות ממלכתם. לפי גרסה זו, בימים רחוקים, שאין איש יכול לזוכרם, שלטו מלכי ירושלים על שטח שתי הממלכות. שתי יחידות מדיניות אלו היו פעם ממלכה אחת, חזקה ומפוארת, ורק חטאים בתחום הפולחן הביאו לפילוג הממלכה. עתה, על מלכי בית דוד להחזיר עטרה ליושנה ולצרף אליהם את ממלכת ישראל, שהפכה לפרובינציות אשוריות, על יוקרתה המדינית ועל מורשתה התרבותית. כך נולד תור-זהב דמיוני המכונה "הממלכה המאוחדת", ממלכה ללא שם, שהלהיבה את דמיונם של דורות רבים.
כדי להגיע לדיוק התיאורים באפופאה על דוד ושלמה, המחברים היו חייבים להכיר מקרוב את חיי החצר בממלכה, את מנהגיה ותככיה, ולהשתמש בהם כדגם לבניית עלילות סיפוריהם. מועד חיבור הסיפורים לפי הצעת פינקלשטיין הוא המאה השביעית לפני הספירה, כשלוש-מאות שנה אחרי אירועי הממלכה הנדונה. מועד זה אינו בלתי-אפשרי, אך להערכתי סיפורים אלה החלו להירקם במוחם של סופרי-החצר כבר בסוף המאה השמינית, בימי מלכותו של חזקיהו. בימיו התקיימה פעילות ספרותית ענפה שכללה בתוך השאר איסוף משלים, שירים, מזמורים, אגדות, מיתוסים וסיפורי-עם. אם פרק הזמן שבין שלטון חזקיהו (726 – 697/696) ליאשיהו (640/639 – 609) נראה סביר, עדיין נשאלת השאלה: איזו חצר-מלוכה שימשה דגם מעשי לבניית הסיפורים?
לאור גדולתה של שושלת בית עומרי בישראל, עוצמתה המדינית, הצלחותיה הצבאיות ומדיניות החוץ המתקדמת שלה (בריתות עם ארמים, צידונים ויהודאים), הגיע פינקלשטיין למסקנה שחצרות-המלוכה של עומרי (873-884) ואחאב (852-873) היו הדגם לכתיבת הסיפורים על דוד ושלמה. לאור דמיון רב שקיים בין מלכים אלה, ההנחה נראית סבירה. עם זאת, כמאתיים שנה מפרידות בין בית עומרי לסוף המאה השמינית או השביעית, המוצעים כזמן חיבורם של הסיפורים. לכן, כל הנימוקים המבטלים את האפשרות לכתיבה היסטוריוגרפית מסוג זה בהפרש של שנים כה רבות חלים גם על היפותזה זו. להערכתי, חצר-המלוכה ששימשה דגם לעיצוב הסיפורים יכולה להיות רק בת-זמנם של המחברים, כלומר מלכות חזקיהו (726 – 697/696), או מלכות בנו מנשה (697/696 –642/641).
מועד חיבורם של טקסטים אלה אינו קשור רק לתפוצת הכתב וליכולת הכתיבה ההיסטוריוגרפית. הוא קשור בראש-וראשונה למניעים האידיאולוגיים שהולידו את רעיון הממלכה שכללה את ישראל ויהודה בראשותם של מלכים יהודאים היושבים בירושלים. חקר תקופת המלוכה וחקר האגדות והמסורות העממיות הקשורות לשתי הממלכות מלמד שיהודה הענייה והחלשה חיתה זמן רב תחת השפעתם הדומיננטית של מלכי ישראל, שהיו מתקדמים יותר מבחינה מדינית ותרבותית. כיבוש שומרון בירת ישראל בשנת 722 בידי האימפריה האשורית חולל מפנה מכריע בהיסטוריה של האזור. עשרת השבטים, שלפי המסורת הרכיבו את ממלכת ישראל, לא נעלמו ואין צורך לחפשם מעבר לסמבטיון. הם נותרו רובם ככולם במחוזותיהם, אך רבים ממשכיליהם מצאו מקלט בירושלים בחצרו של חזקיהו, שהתאמץ לקלוט אותם ואת מורשתם התרבותית.
הגירה חדשה זו הכפילה פי עשרה את אוכלוסיית ירושלים והגדילה פי ארבעה את שטחה בכיוון מערב, עד כדי כך שיותר ממחצית אוכלוסיית העיר היה ממוצא ישראלי. המפגש בירושלים בין סופרי ישראל וסופרי יהודה גרם לצמיחתה של האידיאולוגיה הפן-ישראלית. עקרונותיו של רעיון מדיני זה מושתתים על רצונה של ממלכת יהודה הקטנה, שאיבדה חלק גדול משטחה בעקבות הרפתקנותו של חזקיהו ומסע סנחריב, להיות היורשת הלגיטימית של ממלכת הישראלים. ממלכה זו, שבעבר האפילה על יהודה ושלטה בה רוב הזמן, היתה מוקד-משיכה לכובשים זרים, איבדה את עצמאותה וחולקה מאז לפרובינציות אשוריות. מעתה יכלה ירושלים לטעון לבכורה מול יריבותיה בית-אל, שילה ושכם בתחום הפולחן ומול הבירה שומרון בתחום המדיני. כדי לבסס ולחזק שאיפה זו ואת השלכותיה המדיניות והטריטוריאליות היה צריך להוכיח באמצעות טקסטים שהיו רבי-יוקרה בזכות "עתיקותם", שישראל ויהודה היו ממלכה אחת תחת שלטונם של מלכים יהודאים – ולכן יש לשאוף להחזרת עטרה ליושנה, לתקופת תור-זהב זה. עורכי ההיסטוריה הדאוטרונומיסטית לא היססו להאשים את המלך שלמה בחטאים בתחום הפולחן שגרמו להתפרקותה של הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות-אחיות בעלות אלוהות משותפת: יהוה/אל.
כך אימצה לה ממלכת יהודה בהדרגה את השם "ישראל" וגם את מסורותיה תוך עריכתן מחדש. לא במקרה קרא חזקיהו לבנו בשם מנשה, על שם מחוז בישראל מצפון לאפרים, כדי להדגיש את זיקתו לשטח גיאוגרפי זה. אי-אפשר היה להתעלם מן המסורות של הממלכה היריבה כי נציגיה היו עדיין בעלי השפעה בחוגי הסופרים ובקרב נכבדי הממלכה שקלטה אותם. עם זאת, היה צריך לנסח מחדש מסורות אלו ולשלבן באופן אינטגרלי במסורות היהודאיות. כך נולדו סיפורי האבות שהפכו את יעקב הישראלי לנכדם ולבנם של אברהם ויצחק היהודאים. כך גם נעשה לדמותו של משה, הנביא הישראלי, שאליה הוצמדה דמותו של אח בכור, אהרן, המייצג חוגי פולחן כוהניים מירושלים.
קליטת משכילים ישראלים בירושלים לא עברה בלי חיכוכים עם הסופרים היהודאים. סימני יריבות אלה מתגלים לאורך הסיפורים בבראשית ובשמות כגרסות מקבילות שהוצמדו זו לזו או שולבו זו בתוך זו תוך התעלמות מן הסתירות שבהן. האיבה היהודאית לישראל ניכרת גם בסיפורי שאול ודוד. בסוף המאה השביעית ניסה המלך יאשיהו דרכים אלימות ואכזריות להשתלט על ירושת ישראל ושטחה: הוא הרחיק לכת עד כדי הרס מקדש בית-אל וחילול קברי כוהניו. יאשיהו אף פגע בפריפריה של אוכלוסיית יהודה, שעליה נכפתה בכוח הזרוע רפורמה פולחנית קצרת-ימים, ששאפה לבטל מסורות עממיות עתיקות ולרכז את הפולחן בירושלים בלבד. אין ספק שכפיית פולחן חדש ואלים מסויימים על ידי יאשיהו לא נעם לישראלים שמקדש פולחנם העתיק חולל, ולבטח עורר את חמתם של יהודאים רבים שפולחנם האזורי הפך ללא לגיטימי. לא פלא שאחרי שמלך מצרים נכו רצח את יאשיהו במגידו אין שום אזכור שכתבו סופריו על כך שהעם התאבל על מותו.
את סיפורי התעמולה של הרעיון הפן-ישראלי אפשר להגדיר כנובלות היסטוריות, המפארות עבר לאומי דמיוני. מאז פירסום מחקרם של פינקלשטיין וסילברמן לא נמצאו היסטוריונים המערערים עליו, אך תארוכם של מספר אתרים עדיין נתון למחלוקת בקרב ארכיאולוגים מזרם הכרונולוגיה הגבוהה. גם חוקרים שמרנים יחסית כאנדרה למר וברוך הלפרן מודים שהממלכה המאוחדת לא היתה כלל כפי שהיא מתוארת במקרא, לא מבחינת שטחה ועוצמתה המדינית ולא מבחינת עושרה האגדי.
לסיכום: בהשפעת מדיניותם של חזקיהו ובנו מנשה, ובהתאם לאידאולוגיה הרואה ביהודה את היורשת המדינית והתרבותית של ישראל, יצרו סופרי חצרותיהם כתב-תעמולה מתוחכם המעניק אסמכתה כתובה לרעיון הפן-ישראלי, ולקיומו של תור-זהב פיקטיבי בראשות מלך יהודאי מירושלים. אחרי שהוכיחו שמלך חברוני-ירושלמי מלך על כל ממלכת ישראל ההיסטורית, נקמה יהודה בישראל והשתלטה על מורשתה, במועד שבו סופרי חזקיהו ומנשה היו מסוגלים לקבוע מסורות באמצעות ניסוחן בכתב על מגילות קלף ועל פפירוסים. סוגה ספרותית זו של נובלות היסטוריות טעונת מסר אידיאולוגי-פוליטי התפתחה בהמשך ויצרה את מגילות רות ואסתר וגם את סיפורו האגדי של יוסף הישראלי שעלה לגדולה במצרים.
אולם במחקר המקראי עדיין עומדות שאלות נוספות על הפרק ומחכות לפתרונן. האם סביר מבחינה ארכיאולוגית שמלך מירושלים ישלוט על טריטוריה ישראלית? אם מלך יהודאי לא שלט בשכם או בתרצה, נגד מי מרד ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ישראל? מה מקומו של המלך הבנימיני שאול, ששלט מגבע על נחלת יהודה ועל גשוּר שבצפון? על שאלות אלו ועל פיענוח פרטי החיבור התעמולתי הפן-ישראלי בספרי שמואל ומלכים יצטרך חקר המקרא והארכיאולוגיה להתחקות, תוך התייחסות להתפתחות המחקר בנושא.
|
- אתם כאן:
-
דף הבית
-
חכמים
-
חכמי מדעי היהדות
-
דוקטור יגאל בן-נון
- ממלכת יהודה והרעיון הפן-ישראלי (יגאל בן נון)
שני, 18 יולי 2016 13:32
ממלכת יהודה והרעיון הפן-ישראלי (יגאל בן נון)
השאר תגובה
אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*
1 תגובה
-
קישור לתגובה
שישי, 14 אוקטובר 2016 11:51
הוסף ע״י גדעון צור
מצבת מישע – תיקון
בשורה הראשונה של הכתובת כתוב – "אנכ. משע. בנ. כמש. גד מלכ. מאב". ולא כפי שמופיע בכל הספרות הקיימת בישראל – "אנכ משע בנ כמש (ית) מלכ מאב"
מצבת מישע צולמה ביום 19 מאי 2007 על-ידי Henri Sivonen מפינלנד. הצילום נעשה ברזולוציה גבוהה, ועל כן ניתן לראות את שתי האותיות החסרות 'גד' בשורה הראשונה.
הגברת Sheila Terry מוכרת באינטרנט פוסטרים. הקטע העליון של מצבת מישע נמכר כפוסטר. המעניין הוא שגם כאן נכתב במקום החסר 'גד'. – כתובת האתר http://www.allposters.com/-sp/Mesha-Stele-Posters_i10024242_.htm
היות והשם 'גד' מופיע במצבת בשורה 10, ניתן לערוך השוואה בין השניים, ולראות כי קיימת זהות מוחלטת.
הערך מצבת מישע בויקיפדיה באנגלית ובצרפתית כבר תוקן. רק בישראל נשארה הכתובת משנת 1878 - Mesha Stele
I am Mesha, son of Chemosh-gad, king of Moab, the Dibonite...
Traduction[modifier | modifier le code]
C'est moi, Mesha, fils de Kamosh(gad), roi de Moab
היות ועל-פי המצבת אנשי גד ישבו בעטרות מאז ומעולם. משמע. עדיין לפני שקמה ממלכת מואב. ניתן להניח שהאליל כמוש, היה אלילם של אנשי גד.
אפשר להוסיף לכך את הכתוב במקרא – 'אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם-- וַיִּסְעוּ, מֵאֹבֹת; וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים, בִּגְבוּל מוֹאָב. וַיִּסְעוּ, מֵעִיִּים; וַיַּחֲנוּ, בְּדִיבֹן גָּד. וַיִּסְעוּ, מִדִּיבֹן גָּד; וַיַּחֲנוּ, בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה. וַיִּסְעוּ, מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה; וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים, לִפְנֵי נְבוֹ.' (במדבר לג, א, מד-מז).
העיר דיבון מופיעה במקרא כעיר של אנשי גד. העיר מרוחקת מהעיר עטרות של אנשי גד, 13 ק"מ בקו אוירי.
התגובות האחרונות