אין קיום ליהדות במדינה יהודית
|
הציבור הנקרא חילוני רגיל להצטדק ולטעון שאינו אנטי־דתי, אלא רק מתנגד לכפייה דתית. הצירוף "אנטי־דתי" מתפרש בעיניו כשלילת זכותו של אדם לקיים את מצוות דתו. מיקוד המחלוקת בין דתיים ללא דתיים סביב הכפייה, מונע ביקורת עניינית על הדת והיהדות באשר היא דת.
העקרונות של יהדות ההלכה נוסחו בתורה שבעל פה בידי חז"ל, אחרי הפסקת פולחן הקורבנות והשתלטות כת הפרושים על העולם היהודאי־ההלני באלכסנדריה ובקירני. לשיטתי, אפשר להבחין בכמה שלבים מכריעים בהתהוותה של היהדות. השלב הראשון הוא חיבור ספר דברים סמוך לשנת 622 לפנה"ס, והפצתו בתקופה הבתר־מלכותית. הוא הציע פולחן מינימליסטי של אל אחד, יהוה, ללא אלים נוספים וללא פסלים. בשלב השני התערערה האמונה ביכולתו של יהוה להגן על עמו אחרי החורבן הבבלי בשנת 586. בעקבות זאת נוצר משבר תיאולוגי שהפך את תודעת הגלות למרכזית בספרות התקופה. הדת היהודית, שנוצרה מאוחר יותר, לא יכולה להתקיים ללא תנאי גלות.
החורבן הרומאי בשנת 70 לספירה, מרד התפוצות במאה השנייה ותרגום הספרות המקראית ליוונית, יצרו את השלב השלישי, לפיו אפשר להצטרף ליהדות מבלי להיות יהודאי על פי המוצא. הפצת התלמוד במאה העשירית וחיבורו של "השולחן ערוך" במאה ה–16, הם השלבים האחרונים בהתגבשות יהדות ההלכה, שאינה מושתתת על עקרונות אמונה, דוגמת הנצרות והאיסלאם, אלא על קיום מצוות.
פולחן אינו דת. אם הפולחן עיקרו הגשת קורבנות, הדת תלויה בטקסט קנוני דוגמטי. בהשפעה פרסית־הלנית נהפכה היהדות בהדרגה למונותאיסטית, אך עידן הקורבנות הסתיים רק אחרי החורבן של טיטוס. בעקבות המרד האומלל של בר כוכבא ורבי עקיבא, היהדות הלכה והתבדלה מסביבתה, והישיבות הבבליות הצליחו לכפות בהדרגה את התלמוד על היהדות המקראית־ההלנית. היהדות הפרושית דחקה את התורה שבכתב לזירת הקדושה, והתנהלה רק על פי התורה שבעל פה ותודעת הגלות. ככל שהדבר ישמע פרדוקסלי, יהדות אינה יכולה להתקיים במדינה יהודית, ומדינה ריבונית אינה יכולה להיות יהודית. הציונות המעשית, ששללה את הגלות, הפכה את הצירוף "מדינה יהודית" לאוקסימורון.
בעולם הדתי והחרדי מתחוללות לאחרונה תמורות מרחיקות לכת. השינויים כה מהירים, שמנהיגיו איבדו את השליטה והם מנסים ליצור יציבות על ידי הקצנת עמדות ויצירת סייגים הלכתיים חדשים. בהעדר יכולת ליצור מענה רעיוני־תיאולוגי למשבר, הממסד הרבני מפקיר את העיסוק ביהדות, מפנה את מרצו למגרש הפוליטי החילוני, ויונק את כוחו מעטיניו הממלכתיים. ההנהגה החרדית משתמשת במסגרות חילוניות לצבירת כוח, המנוצל לחיזוק ההתבדלות מן הציבור ולמניעת השכלה מדור העתיד שלהם, שגדלים בבורות.
יהדות ההלכה עוברת להערכתי את המשבר החמור בתולדותיה, ולא קם לה מנהיג אמיץ דיו, שיגנה את העיסוק בפולחן קברים, בקמיעות, כשפים, חרמות והשבעות. שום מורה הלכה לא העז לצאת חוצץ נגד הרבנים־המכשפים שצוברים הון עתק ממצוקות של נדכאים. היהדות נסחפה למיסטיקה, הידרדרה להצבת דוכני תפילין ברחובות. האם יקום מנהיג שיחזיר את היהדות לנאורות של ימי הביניים? האם נזכה להוגים מסוג הרמב"ם או אבן גבירול? אם לא תיעצר הידרדרותה המוסרית, לא ירחק היום בו הדת תתמוטט לנגד עינינו, כמו שקרס בזמנו הקומוניזם מבלי שאיש צפה זאת.
הציבור הנקרא חילוני, ליברל והומניסט לא הצליח להציב חלופה אידיאולוגית לנזקי הדת. התנועות הפועלות להתקרבות בין דתיים לחילוניים הן חד־סיטריות. החילוני מרגיש נחיתות בפני ארון הספרים היהודי, אך לדתי אין שום כוונה להתפשר עם החילוניות. ההלכה היהודית לא בנויה לפשרות. חייו של הדתי סדורים על פי ציוויים דוגמטיים. לעומתו החילוני מנסה לפלס לעצמו דרך זרועה לבטים ודילמות, בעולם המושתת על פלורליזם רעיוני, חשיבה לוגית ועיסוק בספק. בציבור מייחסים רק לדתיים רגישויות שעל החילוני להתחשב בהם. לחילוני אין עקרונות שדתיים נדרשים לכבד. החילוני לרוב מקיים מנהגים דתיים כסוג של פולחן נטול אמונה, טקס ללא משמעות, אולי מפני שתחושות דתיות וצימאון למופלא הם אינהרנטים לטבע האנושי.
דרישת החילונים שהדתיים לא יכפו עליהם את מגבלות הדת היא אבסורדית. היהדות כופה את עצמה על כל מי שנולד לאם יהודייה, להוציא מי שהמיר את דתו. כל יהודי חייב לקיים מצוות, אם הוא מאמין או לא. כיוון שההלכה לא בנוייה על פשרות, היא מחויבת לכפות על כל יהודי את מצוותיה. היהדות מוגדרת אמנם כדת, אך אין בה עיקרי אמונה כמו בנצרות ובאיסלאם. ניסיונותיהם של הרמב"ם ואחרים לקבוע "עיקרים" ליהדות נדחו, והיא ממשיכה להתנהל על פי הציות המוחלט ל–613 מצוות. לפי זה, היהדות הרבנית אינה אלא קבוצה אתנית מדומיינת, שחבריה מזוהים על פי מוצאם המשפחתי־הקהילתי, לא על פי אמונתם.
בזמן החדש היהודים יצרו לעצמם לאום אקס־טריטוריאלי, ללא זיקה הכרחית לדת, שמקורו במכנה משותף פיקטיבי, תלוי במוצא. אך מוצא גנטי משותף לכל היהודים הוא חסר כל ביסוס מחקרי, ומנוגד למציאות ההיסטורית.
אחרי פשיטת הרגל של האידיאולוגיות הדוגמטיות, גם האינטליגנציה העולמית נמצאת במשבר ומגלה חולשה מול ההקצנה הדתית. ליברליזם, הומניזם וקדמה לא התגברו על המשבר ולא הצליחו להציב מחסום אידיאולוגי לגזענות ולאלימות. האם נחכה שעולם הדת יתמוטט, או שנתפוס את השור בקרניו ונקיים שיח על ביקורת הדת וביקורת היהדות?
|
התגובות האחרונות