במאמר זה אני מצליב את הנבואות שירמיהו בן חלקיהו ניבא על הגויים בפרקים מו עד נא של ספרו עם הידע ההיסטורי והארכיאולוגי שהאנושות צברה במאות השנים האחרונות בניסיון לקבוע אם נבואותיו התגשמו בפועל אם לאו. כדי להקל על הקורא הצגתי בהערות השולים את הטקסט המקראי עצמו וסימנתי באדום את הנבואות שלהערכתי לא הצליחו להתגשם תוך זמן סביר. בנוסף הדגשתי את הביטויים שמייחסים את הנבואות למוצא פיו של האל כדי להראות שלא מדובר בניחושים והשערות בעלמא אלא בדברים שירמיהו שמע מהאל עצמו. |
הנבואות על מצריים[א] |
פרק זה מתחיל בתיאור תבוסת הצבא המצרי בכרכמיש (פסוקים א-יב) וההפניה 'לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה' מלמדת שהדברים נכתבו לאחר שמלך בבל כבר הביס והשמיד את צבאו של פרעה נכו המצרי בשנת 605 לפנה"ס. יש כאן, אם כן, תיאור של אירועים שכבר התרחשו בפועל ולא נבואה לגבי העתיד.
פסוקים יג-כד כנראה נכתבו לפני המעשה ולא אחריו וניתן לייחסם לאחד מניסיונותיו הכושלים של נבוכדנצר לפלוש למצרים, מן הסתם במהלך מסעו לאורך חוף הים התיכון בשנת 604 לפנה"ס. במסע זה נבוכדנצר כבש את אשקלון אבל הוא נאלץ לחזור על עקבותיו ולוותר על כיבוש מצרים עצמה. נבוכדנצר נבלם פעם נוספת בשנת 601 לפנה"ס בקרב שהתנהל ליד פלסיום בדרך מעזה למצרים. בקרב זה שני הצבאות סבלו אבדות קשות ונבוכדנצר נאלץ לסגת כך שגם במקרה זה נבואתו הקשה של ירמיהו לא יצאה לפועל ולא נמצאה הצדקה לביטויים 'כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב', 'הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפֹון' ו'הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמֹון מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו. וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְבְיַד עֲבָדָיו'. |
הנבואה על פלשת (פרק מז)[ב] |
הנבואה עוסקת בפורענות שגורם מצפון עתיד להמיט על ערי החוף המזרחי של הים התיכון, ככל הנראה כבר בתקופה הכשדית. אשקלון אכן נכבשה ונחרבה בשנת 604 לפנה"ס אבל לא נראה שגם שאר ערי חוף הים התיכון חוו מפלות דומות. למרות דבריו הברורים והנחרצים של הנביא, 'עַל הַיֹּום הַבָּא לִשְׁדֹוד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידֹון כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר כִּי שֹׁדֵד יְהֹוָה אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתֹּור', לא ידוע על חורבן משמעותי שהבבלים המיטו על צור, צידון או עזה. נבוכדנצר אמנם כבש והשליט את מרותו על הממלכות הקטנות באזור אבל אין כל סיבה לחשוב שחוץ מאשקלון הוא גרם להרס יוצא דופן גם בערים הכבושות שלא מרדו בו ולא ניסו לחסום את דרכו.
לא ידוע גם על חורבן כלשהו שהבבלים המיטו על צידון והפרסים שהתקבלו בשערים פתוחים לבטח לא גרמו לה שום נזק. מאוחר יותר צידון מרדה בשלטון הפרסי והמלך ארתחשסתא השלישי כבשה והגלה רבים מתושביה אבל גם לאחר מכן העיר המשיכה לעמוד על תילה. בסופו של דבר גם היא נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון, עברה תהליך של הלניזציה והפכה לעיר שולית יחסית.
בדומה לצור וצידון גם עזה שרדה בשלום את התקופה הבבלית והפרסית והיא ניזוקה קשות רק בימיו של אלכסנדר מוקדון שלאחר מצור בן תשעה שבועות טבח רבים מתושביה ומכר את הנותרים לעבדות. עזה נבנתה מחדש ונכבשה שוב בשנת 101 לפנה"ס על ידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שהחריב את העיר בשנית. בסופו של דבר אכן 'בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה' (היינו, תושבי עזה גלחו את שער ראשם לאות אבל) אבל נבואה שמתגשמת רק לאחר מאות בשנים אינה מרשימה במיוחד כי ניתן היה לשער מלכתחילה שכל עיר שיושבת על דרך המלך למצריים עתידה בזמן זה או אחר להיפגע מאיזה שהוא כובש שאת דרכו היא תנסה לחסום. |
הנבואה על מואב (פרק מח)[ג] |
על קורותיה של מואב בתקופה הכשדית אנו יודעים מעט מאד. התנ"ך משמר רק שני תיאורים עובדתיים, אחד מתאר פשיטות של גדודים מואביים, ארמיים, עמוניים וכשדיים בתקופת מלכותו של יהויקים (מלכים ב' כד:ב) ומהאחר ניתן להבין שנציגים של מלכי מואב, אדום, עמון, צור וצידון ביקרו את המלך צדקיהו בירושלים (ירמיהו כז:ג), כנראה בעת שהמצרים ניסו לעורר את עמי האזור למרוד בבבלים. בנוסף, ירמיהו, צפניה ויחזקאל התנבאו על מואב אבל נבואותיהם לבטח אינן יכולות להיחשב כמידע עובדתי. במיוחד יש להתעלם מנבואתו של צפניה שהבטיח בשם אלוהיו 'כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם.' (צפניה ב:ט).
בני ישראל בזו לשכניהם המואביים מאז ומעולם והאל שלהם ביטא את עוינותם בפסוק 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם' (דברים כג:ד). הם גם טרחו לגמד ולהשפיל את המואבים במיתוסים ובזיכרונות ההיסטוריים שהם המציאו לצרכיהם. כך אנו יודעים שמקור העם המואבי ביחסים אסורים בין לוט לבתו הבכורה; שבלק בן ציפור, מלך מואב, שכר את בלעם בן בעור לקלל את בני ישראל; שבנות מואב ניסו לפתות את בני ישראל לעבודה זרה; שעגלון, המלך השמן של מואב, דיכא את ישראל במשך שמונה עשרה שנים; שדוד המלך טבח במואבים; שמישע מלך מואב העלה את בנו לעולה על החומה וכדומה[ה].
התמיכה המואבית בנבוכדנצר ליבתה את העויינות ושלהבה את ירמיהו שלא חסך בהשתלחויות בעת שהוא ניבא למואב חורבן מוחלט ('וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן', 'שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בֹּו', 'וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם';( הרס המבצרים ('שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ', 'נִלְכְּדָה הַקְּרִיֹּות וְהַמְּצָדֹות נִתְפָּשָׂה') ונטישת הערים ('עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע'). ה'נבואות' הללו אולי שככו את סערות נפשו אבל נראה שהן נבעו מתחושותיו ומאווייו ואין לטפול אותן את רוח הנבואה שככל הנראה מעולם לא נתנה את ידה למעל.
נבואת זעם שמתגשמת לאחר מאות שנים אינה יכולה להצדיק פסוק דוגמת 'קָרֹוב אֵיד מוֹאָב לָבֹוא וְרָעָתֹו מִהֲרָה מְאֹד' אלא אם כן האל מניח שהביטוי 'קרוב' יכול לציין גם חמש מאות שנה ומעלה. יתר על כן, הנביא מציין 'וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל יְהֹוָה הִגְדִּיל' אבל קשה להבין מדוע האל החליט לא להעניש את המתנשאים והמבזים עצמם ולכלות את זעמו רק בצאצאיהם שחיו שש עשרה או שבע עשרה דורות מאוחר יותר.
אף שחלפו כ-2,600 שנים מאז שירמיהו ניבא על מואב, האל עדיין לא מילא את ההבטחה 'וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' וסביר מאד שהנבואה הזאת כבר לא תתגשם לעולם. העם שאת שבותו האל התכוון להשיב אבד כבר מזמן בחביונות ההיסטוריה ואין כוח בעולם שמסוגל לגרום לו להתגבש בשנית ולשוב למולדתו העתיקה. האל לא השמיד את מואב תוך זמן סביר והוא גם לא ישיב את שבותה באחרית ימים כלשהם. לנו נותר רק לקבוע אם האל הוא זה שכיזב או שירמיהו שם בפיו מילים לא-לו וכוונות שמעולם לא עלו על דעתו. |
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. (במדבר כא:כח-ל) |
אנחנו נוהגים לחשוב שנביאי ישראל ראו חזיונות במהלכן רוח הנבואה חשפה בפניהם מסרים אלוהיים אבל כשאנו רואים נבואות שמתבססות על נוסחאות לשוניות קודמות עלינו לשאול את עצמנו אם הנביאים באמת ראו את המפולות והחורבן שהם תיארו או שהם הסתמכו על נבואות קדומות שלדעתם חייבות היו להתממש בשלב זה או אחר. כשאנו מגלים שגם הנבואות הקדומות וגם אלו של הנביאים המאוחרים יותר לא הצליחו לקלוע למטרה, התשובה לשאלה הזאת ברורה לחלוטין: הנביאים כנראה הימרו שקודמיהם ידעו על מה הם מדברים. הם טעו. |
הנבואה על בני עמון (מט:א-ו)[ז] |
גם קורותיה של עמון בתקופה הכשדית והפרסית לוטים בערפל אבל העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שהיא כנראה שגשגה בתקופה הכשדית ולא סבלה משום משבר במעבר מהשלטון הבבלי לשלטון הפרסי. עמון אמנם נפגעה במסע העונשין שנבוכדנצר ערך בתחומה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם אבל, כמו מואב, גם היא שרדה את הכיבוש הכשדי ומאוחר יותר גם את הכיבוש הפרסי. אלכסנדר מוקדון כבש את עמון והפך אותה למדינת חסות מוקדונית ולאחר מותו היא הפכה לחלק מאימפריית בית תלמי. תלמי השני פילדלפוס שינה את שמה לפילדלפיה ומאוחר יותר העיר עברה לשליטת בית סלאוקוס. |
הנבואה על אדום (מט:ז-כב)[ח] |
גם לגבי אדום בתקופה הבבלית ידוע לנו מעט מאד אבל העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שבאזור הר חברון והנגב הצפוני תמיד הייתה התיישבות לא-יהודית כלשהי, לעיתים דלילה ולעיתים יותר מעובה. יוספוס פלביוס אף טוען שבשנת 129 לספירת העמים המלך יוחנן הורקנוס הראשון כבש את ערי אדום וגייר את האדומים (קדמוניות היהודים, ספר XII פרק 9). בכל מקרה, ברור שערי אדום לא הפכו 'לְחָרְבֹות עוֹלָם' ועמה שרד עוד למעלה מ-450 שנה והמתין לגיורו ולסיפוחו לממלכה החשמונאית. |
ירמיהו פרק מט |
ספר עובדיה פרק א |
(ז) לֶאֱדֹום כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות הַאֵין עֹוד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם. |
(ח) הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. |
(ט) אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עֹולֵלֹות אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם. |
(ה) אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת. |
(י) כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעֹו וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ. |
(ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. |
(יב) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתֹּות הַכּוֹס שָׁתֹו יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה. |
(טז) כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ. |
(יד) שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה. |
(א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה. |
(טו) כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם. |
(ב) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. |
(טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדֹון לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרֹום גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אֹורִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה. |
(ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. (ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה. |
אם ירמיהו הסתמך על נבואתו הלא-מוגשמת של עובדיה הרי שההצהרה 'שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה' אינה בהכרח נכונה וסביר יותר להניח שהוא לכל היותר שמע שמועות שהופצו על ידי עובדיה. ירמיהו מעבד את 'נבואתו' של עובדיה ואף מעתיק ממנה ביטויים שלמים ולכן נראה שהוא ממחזר נבואה קודמת שלפי דעתו כבר הגיע זמנה להתגשם. בכל מקרה, די ברור שנבואות הזעם 'לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבֹות עוֹלָם', 'וְהָיְתָה אֱדֹום לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ' ו-'כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר יְהֹוָה לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם' לא התגשמו גם בשבע מאות השנים שלאחר ימי ירמיהו והאדומים הקדומים שרדו, התבוללו בבני ישראל והפכו לחלק מהעם היהודי. |
הנבואה על דמשק (מט:כג-כז)[ט] |
הנבואה על קידר וממלכות ערב (מט:כח-לג)[י] |
הנבואה על עילם (מט:לד-לט)[יא] |
הנבואות על בבל (פרקים נ-נא)[יב] |
בניגוד לעמון, מואב, אדום ועילם, עליהם אנו יודעים מעט מאד, קורותיה של בבל מוכרים ממספר מקורות ולכן ברור לגמרי שכל דמיון בין נבואותיו של ירמיהו לאירועים שהתרחשו בפועל הם לכל היותר מקריים בלבד.
העיר הספיקה לשמש כבירת מחוז בתקופה הפרסית לפני שהיא נהרסה בשנת 312 לפנה"ס במהלך המלחמות בין יורשיו של אלכסנדר מוקדון. בבל נפלה לבסוף בידיו של סלאוקוס הראשון שהחליט שזול יותר לבנות עיר חדשה מאשר לשקם את העיר ההרוסה. בשנת 305 לפנה"ס סלאוקוס הקים עיר בשם סלאוקיה (Seleucia) והעביר אליה את רוב תושבי בבל. עימם נדד לסלאוקיה גם הסחר עליו התבססה כלכלתה של העיר. לאחר הכיבוש הפרתי במחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס, המרכז המסחרי עבר לקטסיפון (Ctesiphon), העיר שהפרתים בנו על הגדה המזרחית של החידקל, מול סלוקיה בגדה המערבית. אובדן הסחר גרם לבבל לדעוך בהדרגה אך היא נותרה מיושבת עוד כמה מאות שנים. בתקופת האמוראים בבל, שבינתיים הפכה לכפר, נקראה בשם 'בורסיף' והרבנים העידו עליה 'בבל בורסיף בורסיף בבל' (שבת לו:א, סוכה לד:א), כלומר, בבל ובורסיף חד המה.
אף גוי מצפון לא השית את בבל לשמה, היא לא הפכה למושב בנות יענה ומעונות תנים ובני אדם המשיכו לשכון בה עד דור ודור. ירמיהו כנראה רק שחרר את תסכולו ודיבר מהמיית ליבו. אין להאשים ב'נבואות' הכזב הללו את האל, רוח הנבואה או רוח קודש כלשהי. היחיד שנושא באשמה הוא נביא הזעם שלא היסס להוציא את שם אלוהיו לשווא ולייחס לו דברים שמן הסתם מעולם לא הטרידו את מנוחתו ולא יצאו מדל שפתיו.
גם הנבואה 'וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו' לא מיהרה להתממש. לאחר הכיבוש הפרסי, המלך כורש אמנם התיר ליהודים לחזור לארצם, הזדמנות שרק מקצת גולי בבל מיהרו לנצל, אבל בני ישראל החלו לרעות את עדריהם בהר אפרים רק בימיו של יוחנן הורקנוס הראשון, לקראת סוף המאה השנייה לספירה. עדריהם הגיעו לכרמל, לבשן ולגלעד רק לאחר שאלו נכבשו על ידי אלכסנדר ינאי, יותר מחמש מאות שנה לאחר ימיו של ירמיהו. שוב אנו מגלים שמליצות שיר אינן תחליף לנבואות אמת וההיסטוריה אכן אף פעם לא הזדרזה לאמצן ולהגשימן. |
סיכום ומסקנות |
גם אני מרבה 'להתנבא' על כיוונה העתידי של הבורסה ואני שמח לבשר שמעולם לא טעיתי. אמנם לא תמיד הצלחתי להצמיד את נבואתי לתנועת שערים ספציפית אבל בטווח הארוך אני תמיד קולע למטרה. כשאני 'מנבא' שהשערים יעלו הם אכן עולים במוקדם או במאוחר וכשאני מנבא שהם ירדו הם תמיד יורדים – אם לא מייד אז לבטח תוך כמה שבועות או חודשים. עם זאת, אני מנסה לא לחזות את מגמת השוק בימים הקרובים ולו רק משום שנבואותיי קצרות הטווח הן קצת פחות מרשימות. לפעמים אני מדייק ולפעמים אני מרגיש שיד מתבדחת שמה לאל והופכת את דרכי לדרך מכאוב ודרך עמל. כבר מזמן למדתי על בשרי שהזמן הוא האויב הגדול ביותר של הנבואה ולכן אני תמיד מעדיף תחזיות פתוחות שאינן מוגבלות בלוחות זמנים קשוחים מידי. נראה לי שהפרשנים והמתרצים הגיעו למסקנה דומה ולרוב הם מעדיפים להמתין בסבלנות עד שהזמן יעשה את שלו ויוכיח שהנביא אכן מעולם לא טעה. בהינתן מספיק זמן לכל 'נבואה' יש סיכויים גבוהים להתגשם בדרך זו או אחרת ומי שיחטט בהיסטוריה האנושית לבטח יוכל לשייך כל נבואה לאירוע זה או אחר שהתרחש בזמן מן הזמנים.
מי שמאד רוצה להגן על אמונות חסרות כל שחר לא יתקשה להוכיח שנבואותיו של ירמיהו אכן התגשמו בפועל. עליו רק להתייחס בצורה סלחנית למושגים דוגמת ל'שבור', 'זריתים לכל הרוחות', 'כלותי אותם', 'להכרית כל שריד', 'נתתים ביד מבקשי נפשם', 'לשדוד', 'תל שממה', 'חרבות עולם' וכו' ולהחליט שהם מטאפורות ומליצות שיר ולאו דווקא תיאור מהימן של האירועים הממשיים שהיו אמורים להתרחש בעתיד נראה לעיין כלשהו. אפשר למשל לטעון שהנבואות 'כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה', 'לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב' וכדומה אינן מדברת בהכרח על שממה אמיתית אלא יותר על שממה מטאפורית שמציינת את ירידתה מגדולה של העיר ואולי אפילו צמצום במספר תושביה. אם נחליט שהנבואה תתגשם גם במקרה של דעיכה איטית, ולא רק במקרה של הרס וחורבן פתאומיים, נשמח לגלות ששתי הערים אכן החלו לשקוע בתקופה ההלניסטית - נוף (ממפיס) לאחר שהמרכז המסחרי והשלטוני עבר לעיר אלכסנדריה ובבל לאחר שמרכזי הפעילות עברו לסלאוקיה ומאוחר יותר לקטסיפון. אם במקביל נעלים עיין ממשכי הזמן הארוכים ומהסופים הפרוזאיים נגלה שהנבואות התגשמו במלואן ובעלי העניין בהחלט רשאים להתגאות בנביא שיצא משורותיהם. נביאים אוהבים עמימות ודימויים פיוטיים אותם ניתן לפרש במגוון אופנים. ירמיהו הרבה להשתמש בביטויים דוגמת 'שֻׁדָּדָה', 'הֹבִישָׁה', 'נִלְכְּדָה', 'לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגֹּוי', 'מַדְמֵן תִּדֹּמִּי', 'אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב', 'שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדֹול', 'וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר', 'וְשִׁלַּחְתִּי לֹו צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ' אבל לא כל כך ברור איזה גורל אמור להגשים את הנבואות הללו וכיצד נוכל לקבוע שהמאורעות שהתרחשו בפועל אכן משקפים את החיזיון שהצטייר במחשבותיו של הנביא. נבואות הזעם של ירמיהו על ירושלים אמנם התממשו במציאות כשהעיר חרבה ותושביה גלו והתפזרו לכל עבר אבל כיצד עלינו להתייחס לנבואות שקשה להצמידן לאירועים ברורים וחד-משמעיים? האם נבואות הרס וחורבן מתגשמות גם במקרים בהם הכובשים בוחרים להחליף את השלטון ולהשאיר את המקומיים אדמתם או להתיישב לצידם ולהתבולל בהם בהדרגה? ניתן להחליט שכן וניתן להחליט שלא. מי שרוצה להוכיח שירמיהו היה נביא אמת לבטח ימהר לקבוע שהכיבוש עצמו מגשים את הנבואה. לעומת זאת, מי שמעוניין לשמור על מעט יושרה מן הסתם יאמר שהחלפת שלטון ו/או התמזגות עם אוכלוסייה קיימת אינם עולים בקנה אחד עם נבואות האימים שהנביא הרבה להפיץ. לא צריך להתייאש. ההיסטוריה תספק לנו בסופו של דבר אירועים שיגשימו נבואות עמומות שמנוסחות בלשון מליצית ומטאפורית[יג]. טוב יעשו, אם כן, כל המתנבאים אם יימנעו מניסוחים ברורים וינקטו תמיד בלשון מליצית, עמומה ופתוחה למגוון רחב של פרשנויות. |
אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו ואפילו נפל דבר קטן בידוע (ברור) שהוא נביא שקר ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן.
ובודקין אותו פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת ...
שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין ... ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל ... אבל הנביא כל דבריו קיימין ... |
זה ברור והגיוני: הנבואה באה מהאל והאל אינו מכזב או מוסר חצאי אמתויות. אם אתה נביא אמת שמעביר דברים שקיבלת ברוח הנבואה אזי כל דבריך חייבים להתאמת ואם מסתבר שחלקם לא התממש הרי שה'נבואות' בוודאות לא הגיעו אליך ממקור אלוהי כלשהו. הרמב"ם אמנם העלה סייג בלתי הגיוני[יד] אבל ברור שלדעתו נביא אמת הוא רק מי שכל דבריו תמיד מתקיימים בפועל ולכן כל מי שטועה, ולו בנבואה אחת בלבד, הוא בהכרח נביא שקר. ייתכן שמדובר באדם חכם ומנוסה שמסוגל לנחש בסבירות גבוהה מה עשוי להתרחש וייתכן שמדובר בסתם שרלטן בר מזל אבל די בתחזית שגויה אחת כדי להוכיח שאותו אדם אינו מוסר את דברי האל אלא את סברותיו, ניחושיו, תקוותיו או הזיותיו הפרטיים. כיוון שתפסנו את ירמיהו 'מנבא' אירועים שלא התרחשו בפועל אנו חייבים להודות שגם הוא בדה את הדברים מליבו ושום רוח לא החדירה בו את החזיונות הללו. לא היה בכך שום פסול אם הוא היה מייחס את ה'נבואות' לעצמו ומתבל את דבריו ביטויים דוגמת 'לפי דעתי', 'סביר להניח' או 'אני מעריך' אבל הצניעות וספקנות אינן נחלתם של אלו שחושבים שהם מבטאים את דעתו של בורא השמים והארץ והללו תמיד יעדיפו ביטויים דוגמת 'דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא', 'נְאֻם יְהֹוָה', 'הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא', 'נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאֹות שְׁמֹו', 'אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ודומיהם.
ירמיהו תמיד התיימר לדבר בשם אלוהיו אבל מסתבר שהוא הרבה לטעות ולנבא לשווא. עלינו לשאול את עצמנו אם מדובר בכשל נקודתי או שכל מוסד הנבואה נגוע בשקרים ואחיזות עיניים. האם בורא השמים והארץ באמת נהג לגלות לנבחריו את שעתיד להתרחש או שהללו רק מינו את עצמם לדובריו ומסרו בשמו דברים שהם בדו מליבם? אם בימי התנ"ך היה מעין נייר ליטמוס שהיה משנה צבעים במגע עם רוחות קדושים ניתן היה לקבוע בוודאות אצל מי מפעמת רוח הנבואה ומי רק חושב שהוא שומע קולות אלוהיים ורואה חזיונות שנשלחו אליו מהמרומים. למרבה הצער, אף גדול בישראל עדיין לא הצליח להוכיח לספקנים שנבואות באות ממקור אמין, לא-הזוי ולא-אינטרסנטי. בתנאים אלו לא נותר לנו אלא לדבוק בדבריו של הרמב"ם ולהגדיר כל מי שהפיץ נבואות שלא התגשמו בצורה ברורה ומובהקת כנביא שקר טועה, מטעה ומאחז עיניים. |
טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק. |
א. |
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל הַגּוֹיִם. |
ב. |
לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. |
ג. |
עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה. |
ד. |
אִסְרוּ הַסּוּסִים וַעֲלוּ הַפָּרָשִׁים וְהִתְיַצְּבוּ בְּכֹובָעִים מִרְקוּ הָרְמָחִים לִבְשׁוּ הַסִּרְיֹנֹת. |
ה. |
מַדּוּעַ רָאִיתִי הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ וּמָנֹוס נָסוּ וְלֹא הִפְנוּ מָגֹור מִסָּבִיב נְאֻם יְהֹוָה. |
ו. |
אַל יָנוּס הַקַּל וְאַל יִמָּלֵט הַגִּבֹּור צָפֹונָה עַל יַד נְהַר פְּרָת כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ. |
ז. |
מִי זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרֹות יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו. |
ח. |
מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרֹות יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה אֶרֶץ אֹבִידָה עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ. |
ט. |
עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת. |
י. |
וְהַיֹּום הַהוּא לַאדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאֹות יֹום נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאֹות בְּאֶרֶץ צָפֹון אֶל נְהַר פְּרָת. |
יא. |
עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתי (קרי: הִרְבֵּית) רְפֻאֹות תְּעָלָה אֵין לָךְ. |
יב. |
שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי גִבֹּור בְּגִבּוֹר כָּשָׁלוּ יַחְדָּיו נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם. |
יג. |
הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. |
יד. |
הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדֹּול וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ. |
טו. |
מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהֹוָה הֲדָפֹו. |
טז. |
הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מֹולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה. |
יז. |
קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאֹון הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד. |
יח. |
חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאֹות שְׁמֹו כִּי כְּתָבֹור בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹוא. |
יט. |
כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. |
כ. |
עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפֹון בָּא בָא. |
כא. |
גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יֹום אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם. |
כב. |
קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים. |
כג. |
כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם יְהֹוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. |
כד. |
הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפֹון. |
כה. |
אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמֹון מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו. |
כו. |
וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְבְיַד עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי קֶדֶם נְאֻם יְהֹוָה. |
כז. |
וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד. |
כח. |
אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהֹוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָ. |
הנבואה על פלשת (פרק מז) |
א. |
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת עַזָּה. |
ב. |
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. |
ג. |
מִקֹּול שַׁעֲטַת פַּרְסֹות אַבִּירָיו מֵרַעַשׁ לְרִכְבֹּו הֲמֹון גַּלְגִּלָּיו לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיֹון יָדָיִם. |
ד. |
עַל הַיֹּום הַבָּא לִשְׁדֹוד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידֹון כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר כִּי שֹׁדֵד יְהֹוָה אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתֹּור. |
ה. |
בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלֹון שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי. |
ו. |
הֹוי חֶרֶב לַיהֹוָה עַד אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי הֵאָסְפִי אַל תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי וָדֹמִּי. |
ז. |
אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהֹוָה צִוָּה לָהּ אֶל אַשְׁקְלֹון וְאֶל חֹוף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ. |
הנבואה על מואב (פרק מח) |
א. |
לְמוֹאָב כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֹוי אֶל נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה. |
ב. |
אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בְּחֶשְׁבֹּון חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגֹּוי גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב. |
ג. |
קֹול צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדֹול. |
ד. |
נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צְעִורֶיהָ (קרי – צְעִירֶיהָ). |
ה. |
כִּי מַעֲלֵה הַלֻּחִות (קרי – הַלֻּוחִית) בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ. |
ו. |
נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר. |
ז. |
כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאֹוצְרוֹתַיִךְ גַּם אַתְּ תִּלָּכֵדִי וְיָצָא כְמֹישׁ (קרי – כְמוֹשׁ) בַּגּוֹלָה כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּ (קרי – יַחְדָּיו). |
ח. |
וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל כָּל עִיר וְעִיר לֹא תִמָּלֵט וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה. |
ט. |
תְּנוּ צִיץ לְמוֹאָב כִי נָצֹא תֵּצֵא וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן. |
י. |
אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְהֹוָה רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבֹּו מִדָּם. |
יא. |
שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בֹּו וְרֵיחֹו לֹא נָמָר. |
יב. |
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְשִׁלַּחְתִּי לֹו צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ. |
יג. |
וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמֹושׁ כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם. |
יד. |
אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה. |
טו. |
שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאֹות שְׁמֹו. |
טז. |
קָרֹוב אֵיד מוֹאָב לָבֹוא וְרָעָתֹו מִהֲרָה מְאֹד. |
יז. |
נֻדוּ לוֹ כָּל סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמֹו אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה. |
יח. |
רְדִי מִכָּבוֹד יּשְׁבִי {קרי - וּשְׁבִי} בַצָּמָא יֹשֶׁבֶת בַּת דִּיבֹון כִּי שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ. |
יט. |
אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה אִמְרִי מַה נִּהְיָתָה. |
כ. |
הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי חַתָּה הֵילִיליּ (קרי – הֵילִילוּ) וּזְעָקיּ (קרי – וּזְעָקוּ) הַגִּידוּ בְאַרְנֹון כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב. |
כא. |
וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל אֶרֶץ הַמִּישֹׁר אֶל חֹלֹון וְאֶל יַהְצָה וְעַל מֵופָעַת (קרי – מֵיפָעַת). |
כב. |
וְעַל דִּיבֹון וְעַל נְבֹו וְעַל בֵּית דִּבְלָתָיִם. |
כג. |
וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל בֵּית גָּמוּל וְעַל בֵּית מְעֹון. |
כד. |
וְעַל קְרִיֹּות וְעַל בָּצְרָה וְעַל כָּל עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקֹות וְהַקְּרֹבֹות. |
כה. |
נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב וּזְרֹעֹו נִשְׁבָּרָה נְאֻם יְהֹוָה. |
כו. |
הַשְׁכִּירֻהוּ כִּי עַל יְהֹוָה הִגְדִּיל וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאֹו וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם הוּא. |
כז. |
וְאִם לֹוא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָאה (קרי – נִמְצָא) כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בֹּו תִּתְנוֹדָד. |
כח. |
עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת. |
כט. |
שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גָּבְהֹו וּגְאוֹנֹו וְגַאֲוָתֹו וְרֻם לִבֹּו. |
ל. |
אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה עֶבְרָתֹו וְלֹא כֵן בַּדָּיו לֹא כֵן עָשׂוּ. |
לא. |
עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה. |
לב. |
מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל. |
לג. |
וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לֹא יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד לֹא הֵידָד. |
לד. |
מִזַּעֲקַת חֶשְׁבֹּון עַד אֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם מִצֹּעַר עַד חֹרֹנַיִם עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי גַּם מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמֹּות יִהְי. |
לה. |
וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם יְהֹוָה מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו. |
לו. |
עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ. |
לז. |
כִּי כָל רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל זָקָן גְּרֻעָה עַל כָּל יָדַיִם גְּדֻדֹת וְעַל מָתְנַיִם שָׂק. |
לח. |
עַל כָּל גַּגֹּות מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד כִּי שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בֹּו נְאֻם יְהֹוָה. |
לט. |
אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ אֵיךְ הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב בֹּושׁ וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכָל סְבִיבָיו. |
מ. |
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל מוֹאָב. |
מא. |
נִלְכְּדָה הַקְּרִיֹּות וְהַמְּצָדֹות נִתְפָּשָׂה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. |
מב. |
וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל יְהֹוָה הִגְדִּיל. |
מג. |
פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב מוֹאָב נְאֻם יְהֹוָה. |
מד. |
הַנָּיס (קרי – הַנָּס) מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אָבִיא אֵלֶיהָ אֶל מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם יְהֹוָה. |
מה. |
בְּצֵל חֶשְׁבֹּון עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבֹּון וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחֹון וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאֹון. |
מו. |
אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם כְּמֹושׁ כִּי לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה. |
מז. |
וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. נְאֻם יְהֹוָה עַד הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב. |
החוקרים מאמינים שדניאל הוא דמות פיקטיבית שנבחרה לככב בספר שנכתב בתקופתו של אנטיוכוס אפיפאנס (215-164 לפנה"ס). כך מציינת הויקיפדיה בערך 'ספר דניאל':
'בקריאה ביקורתית של פרקי החזונות של ספר דניאל ניתן למצוא בספר רמיזות רבות לשלטון ההליניסטי בארץ ישראל, כלומר לאלכסנדר מוקדון שכבש את ארץ ישראל מן הפרסים ולממשיכיו ממלכות תלמי וסלאוקוס. דמות מפתח בחזונות היא אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס המכונה בספר דניאל "מלך הצפון". רבים מחזונות דניאל מתארים את מלחמתו של אנטיוכוס בממלכת תלמי ואת הגזרות שהטיל על קיום מצוות היהדות בשנים שלפני מרד החשמונאים.
רמזים על אחרית הימים בספר דניאל עשויים ללמד על תאריך חתימתו המשוער. כך נאמר במקום אחד כי "עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶש" וההשערה היא שמדובר על 1150 יום בהם יעמוד המקדש מחולל, כלומר עד חודש כסלו ג'תקצ"ז 165) לפנה"ס).'
הרבנים היו כנראה מודעים לבעייתיות ולכן הם שיבצו את ספר דניאל בלקט הכתובים ולא באוסף ספרי הנבואה.
במגילת רות לא נמצא את ההשפלות המסורתיות של המואבים: הסיפור מתאר את היחס האנושי שהמואבים העניקו לאלימלך ומשפחתו שגלו לארצם ואת גדלות רוחה של רות המואביה שהצטרפה לחותנתה, נעמי, אמרה לה 'אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי' (מגילת רות א:טז) וזכתה להוליד את עובד שהוליד את ישי שהוליד את דוד מלך ישראל. הספר כנראה נכתב בתקופה הפרסית כחלק מההתנגדות למדיניותו של עזרא הסופר שציווה 'וְעַתָּה תְּנוּ תוֹדָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וּמִן הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת' (עזרא י:יא) ומטרתו היא להוכיח שהאל דווקא כן מסתכל בעיין יפה על נישואי תערובת עם נשים נוכריות שבדומה לרות המואביה קושרות את גורלן בגורלו של עם ישראל.
כמודגם במקבילות הבאות:
ירמיה פרק מח |
ישעיה פרק טו
|
(לח) עַל כָּל גַּגֹּות מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד כִּי שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בֹּו נְאֻם יְהֹוָה. |
(ג) בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי.
|
(לד-לו) מִזַּעֲקַת חֶשְׁבֹּון עַד אֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם מִצֹּעַר עַד חֹרֹנַיִם עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי גַּם מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמֹּות יִהְיוּ. וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם יְהֹוָה מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו. עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ. |
(ד-ז) וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נִשְׁמַע קוֹלָם עַל כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ נַפְשׁוֹ יָרְעָה לּוֹ. לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ. כִּי מֵי נִמְרִים מְשַׁמּוֹת יִהְיוּ כִּי יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא יֶרֶק לֹא הָיָה. עַל כֵּן יִתְרָה עָשָׂה וּפְקֻדָּתָם עַל נַחַל הָעֲרָבִים יִשָּׂאוּם. |
(ה) כִּי מַעֲלֵה הַלֻּחִות בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ. |
(ה) לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק בְּרִיחֶהָ עַד צֹעַר עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי מַעֲלֵה הַלּוּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ כִּי דֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ. |
הנבואה על בני עמון (מט:א-ו) |
א. |
לִבְנֵי עַמֹּון כֹּה אָמַר יְהֹוָה הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לֹו מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד וְעַמֹּו בְּעָרָיו יָשָׁב. |
ב. |
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמֹּון תְּרוּעַת מִלְחָמָה וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו אָמַר יְהֹוָה. |
ג. |
הֵילִילִי חֶשְׁבֹּון כִּי שֻׁדְּדָה עַי צְעַקְנָה בְּנֹות רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרֹות כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו. |
ד. |
מַה תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשֹּׁובֵבָה הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ מִי יָבֹוא אֵלָי. |
ה. |
הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ פַּחַד נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאֹות מִכָּל סְבִיבָיִךְ וְנִדַּחְתֶּם אִישׁ לְפָנָיו וְאֵין מְקַבֵּץ לַנֹּדֵד. |
ו. |
וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמֹּון נְאֻם יְהֹוָה. |
נבואה על אדום (מט:ז-כב) |
לֶאֱדֹום כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות הַאֵין עֹוד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם. |
|
ח. |
נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו. |
ט. |
אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עֹולֵלֹות אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם. |
י. |
כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעֹו וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ. |
יא. |
עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ. |
יב. |
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתֹּות הַכּוֹס שָׁתֹו יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה. |
יג. |
כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבֹות עוֹלָם. |
יד. |
שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה. |
טו. |
כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם. |
טז. |
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדֹון לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרֹום גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אֹורִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה. |
יז. |
וְהָיְתָה אֱדֹום לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ. |
יח. |
כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר יְהֹוָה לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם. |
יט. |
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יֹעִידֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי. |
כ. |
לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל אֱדֹום וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם. |
כא. |
מִקֹּול נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ צְעָקָה בְּיַם סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ. |
כב. |
הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה. |
נבואה על דמשק (מט.כג-כז) |
כג. |
לְדַמֶּשֶׂק בֹּושָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל. |
כד. |
רָפְתָה דַמֶּשֶׂק הִפְנְתָה לָנוּס וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה. |
כה. |
אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּה (קרי - תְּהִלָּת) קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי. |
כו. |
לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאֹות. |
כז. |
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנֹות בֶּן הֲדָד. |
נבואה על קידר וממלכות חצור (מט:כח-לג) |
כח. |
לְקֵדָר וּלְמַמְלְכֹות חָצֹור אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּור (קרי - נְבוּכַדְרֶאצַּר) מֶלֶךְ בָּבֶל כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם. |
כט. |
אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגֹור מִסָּבִיב. |
ל. |
נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי חָצֹור נְאֻם יְהֹוָה כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עֲלֵיהֶם (קרי - עֲלֵיכֶם) מַחֲשָׁבָה. |
לא. |
קוּמוּ עֲלוּ אֶל גֹּוי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח נְאֻם יְהֹוָה לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לֹו בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ. |
לב. |
וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז וַהֲמֹון מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה וּמִכָּל עֲבָרָיו אָבִיא אֶת אֵידָם נְאֻם יְהֹוָה. |
לג. |
וְהָיְתָה חָצֹור לִמְעֹון תַּנִּים שְׁמָמָה עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם. |
הנבואה על עילם (מט:לד-לט) |
לד. |
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר. |
לה. |
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם. |
לו. |
וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחֹות מֵאַרְבַּע קְצֹות הַשָּׁמַיִם וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחֹות הָאֵלֶּה וְלֹא יִהְיֶה הַגֹּוי אֲשֶׁר לֹא יָבֹוא שָׁם נִדְּחֵי עֵולָם (קרי - עֵילָם). |
לז. |
וְהַחְתַּתִּי אֶת עֵילָם לפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וְלִפְנֵי מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם רָעָה אֶת חֲרֹון אַפִּי נְאֻם יְהֹוָה וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם. |
לח. |
וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם יְהֹוָה. |
לט. |
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשִׁוב (קרי – אָשִׁיב) אֶת שְׁביּת (קרי - שְׁבוּת) עֵילָם נְאֻם יְהֹוָה. |
נבואות על בבל (פרקים נ, נא) |
ספר ירמיה פרק נ
|
|
א. |
הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל בָּבֶל אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא. |
ב. |
הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ נֵס הַשְׂמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל חַת מְרֹדָךְ הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ. |
כִּי עָלָה עָלֶיהָ גֹּוי מִצָּפֹון הוּא יָשִׁית אֶת אַרְצָהּ לְשַׁמָּה וְלֹא יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ. |
|
ד. |
בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְהֹוָה יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו הָלֹוךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ. |
ה, |
צִיֹּון יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל יְהֹוָה בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. |
ו. |
צֹאן אֹבְדוֹת הָיֻה (קרי- הָיוּ) עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שֹׁובְביּם (קרי – שֹׁובְבוּם) מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם. |
ז. |
כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַיהֹוָה נְוֵה צֶדֶק וּמִקְוֵה אֲבֹותֵיהֶם יְהֹוָה. |
ח. |
נֻדוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים יצֵאוּ (קרי - צֵאוּ) וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן. |
ט. |
כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל בָּבֶל קְהַל גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפֹון וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבֹּור מַשְׁכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם. |
י. |
וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל כָּל שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ נְאֻם יְהֹוָה. |
יא. |
כִּי תִשְׂמְחיּ (קרי - תִשְׂמְחוּ) כִּי תַעֲלְזיּ (קרי – תַעֲלְזוּ) שֹׁסֵי נַחֲלָתִי כִּי תָפוּשׁיּ (קרי – תָפוּשׁוּ) כְּעֶגְלָה דָשָׁה וְתִצְהֲליּ (קרי - וְתִצְהֲלוּ) כָּאֲבִּרִים. |
יב. |
בֹּושָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יֹולַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה. |
יג. |
מִקֶּצֶף יְהֹוָה לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶיהָ. |
יד. |
עִרְכוּ עַל בָּבֶל סָבִיב כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל תַּחְמְלוּ אֶל חֵץ כִּי לַיהֹוָה חָטָאָה. |
טו. |
הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב נָתְנָה יָדָהּ נָפְלוּ אָשְׁוֹיתֶיהָ (קרי - אָשְׁיוֹתֶיהָ) נֶהֶרְסוּ חֹומוֹתֶיהָ כִּי נִקְמַת יְהֹוָה הִיא הִנָּקְמוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ. |
טז. |
כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצֹו יָנֻסוּ. |
יז. |
שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיֹות הִדִּיחוּ הָרִאשֹׁון אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמֹו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. |
יח. |
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצֹו כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר. |
יט. |
וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו. |
כ. |
בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם יְהֹוָה יְבֻקַּשׁ אֶת עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר. |
כא. |
עַל הָאָרֶץ מְרָתַיִם עֲלֵה עָלֶיהָ וְאֶל יוֹשְׁבֵי פְּקֹוד חֲרֹב וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם נְאֻם יְהֹוָה וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ. |
כב. |
קֹול מִלְחָמָה בָּאָרֶץ וְשֶׁבֶר גָּדֹול. |
כג. |
אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם. |
כד. |
יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתְּ בָּבֶל וְאַתְּ לֹא יָדָעַתְּ נִמְצֵאת וְגַם נִתְפַּשְׂתְּ כִּי בַיהֹוָה הִתְגָּרִית. |
כה. |
פָּתַח יְהֹוָה אֶת אֹוצָרֹו וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמֹו כִּי מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי יְהֹוִה צְבָאֹות בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים. |
כו. |
בֹּאוּ לָהּ מִקֵּץ פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים וְהַחֲרִימוּהָ אַל תְּהִי לָהּ שְׁאֵרִית. |
כז. |
חִרְבוּ כָּל פָּרֶיהָ יֵרְדוּ לַטָּבַח הֹוי עֲלֵיהֶם כִּי בָא יוֹמָם עֵת פְּקֻדָּתָם. |
כח. |
קֹול נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל לְהַגִּיד בְּצִיֹּון אֶת נִקְמַת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלֹו. |
כט. |
הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל רַבִּים כָּל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל יְהִי (קרי - לָהּ) פְּלֵטָה שַׁלְּמוּ לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ לָהּ כִּי אֶל יְהֹוָה זָדָה אֶל קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל. |
ל. |
לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה. |
לא. |
הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדֹון נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאֹות כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ. |
לב. |
וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לֹו מֵקִים וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֹתָיו. |
לג. |
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם. |
לד. |
גֹּאֲלָם חָזָק יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמֹו רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל. |
לה. |
חֶרֶב עַל כַּשְׂדִּים נְאֻם יְהֹוָה וְאֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל שָׂרֶיהָ וְאֶל חֲכָמֶיהָ. |
לו. |
חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ. |
לז. |
חֶרֶב אֶל סוּסָיו וְאֶל רִכְבֹּו וְאֶל כָּל הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ לְנָשִׁים חֶרֶב אֶל אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ. |
לח. |
חֹרֶב אֶל מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ. |
לט. |
לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנֹות יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּון עַד דֹּור וָדֹור. |
מ. |
כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ נְאֻם יְהֹוָה לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם. |
מא. |
הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפֹון וְגֹוי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. |
מב. |
קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת בָּבֶל. |
מג. |
שָׁמַע מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו צָרָה הֶחֱזִיקַתְהוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה. |
מד. |
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאֹון הַיַּרְדֵּן אֶל נְוֵה אֵיתָן כִּי אַרְגִּעָה אֲרִוצֵם (קרי - אֲרִיצֵם) מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמֹונִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי וּמִי זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי. |
מה. |
לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת יְהֹוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים אִם לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה. |
מו. |
מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע. |
ספר ירמיה פרק נא
|
|
א. |
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית. |
ב. |
וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ כִּי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיֹום רָעָה. |
ג. |
אֶל יִדְרֹךְ ידרך (קרי - הַדֹּרֵךְ) קַשְׁתֹּו וְאֶל יִתְעַל בְּסִרְיֹנֹו וְאַל תַּחְמְלוּ אֶל בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כָּל צְבָאָהּ. |
ד. |
וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׁדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ. |
ה. |
כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵיהֹוָה צְבָאֹות כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדֹושׁ יִשְׂרָאֵל. |
ו. |
נֻסוּ מִתֹּוךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשֹׁו אַל תִּדַּמּוּ בַּעֲוֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיהֹוָה גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ. |
ז. |
כּוֹס זָהָב בָּבֶל בְּיַד יְהֹוָה מְשַׁכֶּרֶת כָּל הָאָרֶץ מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם עַל כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם. |
ח. |
פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא. |
ט. |
רִפִּאנוּ (קרי – רִפִּינוּ) אֶת בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצֹו כִּי נָגַע אֶל הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד שְׁחָקִים. |
י. |
הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת צִדְקֹתֵינוּ בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיֹּון אֶת מַעֲשֵׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. |
יא. |
הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הֵעִיר יְהֹוָה אֶת רוּחַ מַלְכֵי מָדַי כִּי עַל בָּבֶל מְזִמָּתֹו לְהַשְׁחִיתָהּ כִּי נִקְמַת יְהֹוָה הִיא נִקְמַת הֵיכָלֹו. |
יב. |
אֶל חוֹמֹת בָּבֶל שְׂאוּ נֵס הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר הָקִימוּ שֹׁמְרִים הָכִינוּ הָאֹרְבִים כִּי גַּם זָמַם יְהֹוָה גַּם עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל יֹשְׁבֵי בָבֶל. |
יג. |
שֹׁכַנְתְּי (קרי – (שֹׁכַנְתְּ) עַל מַיִם רַבִּים רַבַּת אֹוצָרֹת בָּא קִצֵּךְ אַמַּת בִּצְעֵךְ. |
יד. |
נִשְׁבַּע יְהֹוָה צְבָאֹות בְּנַפְשֹׁו כִּי אִם מִלֵּאתִיךְ אָדָם כַּיֶּלֶק וְעָנוּ עָלַיִךְ הֵידָד. |
טו. |
עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחֹו מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתֹו וּבִתְבוּנָתֹו נָטָה שָׁמָיִם. |
טז. |
לְקֹול תִּתֹּו הֲמֹון מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיֹּצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו. |
יז. |
נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכֹּו וְלֹא רוּחַ בָּם. |
יח. |
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ. |
יט. |
לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹוב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְשֵׁבֶט נַחֲלָתֹו יְהֹוָה צְבָאֹות שְׁמֹו. |
כ. |
מַפֵּץ אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכֹות. |
כא. |
וְנִפַצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבֹו וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבֹו. |
כב. |
וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר וְנִפַּצְתִּי בְךָ בָּחוּר וּבְתוּלָה. |
כג. |
וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֹעֶה וְעֶדְרֹו וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִכָּר וְצִמְדֹּו וְנִפַּצְתִּי בְךָ פַּחֹות וּסְגָנִים. |
כד. |
וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיֹּון לְעֵינֵיכֶם נְאֻם יְהֹוָה. |
כה. |
הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם יְהֹוָה הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה. |
כו. |
וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמֹוסָדֹות כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם יְהֹוָה. |
כז. |
שְׂאוּ נֵס בָּאָרֶץ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכֹות אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר הַעֲלוּ סוּס כְּיֶלֶק סָמָר. |
כח. |
קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת מַלְכֵי מָדַי אֶת פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת כָּל סְגָנֶיהָ וְאֵת כָּל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתֹּו. |
כט. |
וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל כִּי קָמָה עַל בָּבֶל מַחְשְׁבֹות יְהֹוָה לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב. |
ל. |
חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם יָשְׁבוּ בַּמְּצָדֹות נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ. |
לא. |
רָץ לִקְרַאת רָץ יָרוּץ וּמַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל כִּי נִלְכְּדָה עִירֹו מִקָּצֶה. |
לב. |
וְהַמַּעְבָּרֹות נִתְפָּשׂוּ וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ. |
לג. |
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בַּת בָּבֶל כְּגֹרֶן עֵת הִדְרִיכָהּ עֹוד מְעַט וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ. |
לד. |
אֲכָלַנִו (קרי – אֲכָלַנִי) הֲמָמַנִו (קרי – הֲמָמַנִי) נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִו (קרי – הִצִּיגַנִי) כְּלִי רִיק בְּלָעַנִו (קרי – בְּלָעַנִי) כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂו מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִו (קרי – הֱדִיחָנִי). |
לה. |
חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיֹּון וְדָמִי אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם. |
לו. |
לָכֵן כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ. |
לז. |
וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. |
לח. |
יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיֹות. |
לט. |
בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם יְהֹוָה. |
מ. |
אֹורִידֵם כְּכָרִים לִטְבֹוחַ כְּאֵילִים עִם עַתּוּדִים. |
מא. |
אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם. |
מב. |
עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמֹון גַּלָּיו נִכְסָתָה. |
מג. |
הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם. |
מד. |
וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו וְלֹא יִנְהֲרוּ אֵלָיו עֹוד גּוֹיִם גַּם חוֹמַת בָּבֶל נָפָלָה. |
מה. |
צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשֹׁו מֵחֲרֹון אַף יְהֹוָה. |
מו. |
וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִירְאוּ בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְחָמָס בָּאָרֶץ וּמֹשֵׁל עַל מֹשֵׁל. |
מז. |
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֵי בָבֶל וְכָל אַרְצָהּ תֵּבֹושׁ וְכָל חֲלָלֶיהָ יִפְּלוּ בְתוֹכָהּ. |
מח. |
וְרִנְּנוּ עַל בָּבֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם כִּי מִצָּפֹון יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים נְאֻם יְהֹוָה. |
מט. |
גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ. |
נ. |
פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת יְהֹוָה וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם. |
נא. |
בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְהֹוָה. |
נב. |
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֶיהָ וּבְכָל אַרְצָהּ יֶאֱנֹק חָלָל. |
נג. |
כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם וְכִי תְבַצֵּר מְרֹום עֻזָּהּ מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ נְאֻם יְהֹוָה. |
נד. |
קֹול זְעָקָה מִבָּבֶל וְשֶׁבֶר גָּדֹול מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים. |
נה. |
כִּי שֹׁדֵד יְהֹוָה אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קֹול גָּדֹול וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאֹון קוֹלָם. |
נו. |
כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם כִּי אֵל גְּמֻלֹות יְהֹוָה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. |
נז. |
וְהִשְׁכַּרְתִּי שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאֹות שְׁמֹו. |
נח. |
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ. |
נט. |
הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה בְּלֶכְתֹּו אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכֹו וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה. |
ס. |
וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבֹוא אֶל בָּבֶל אֶל סֵפֶר אֶחָד אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל בָּבֶל. |
סא. |
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. |
סב. |
וְאָמַרְתָּ יְהֹוָה אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל הַמָּקֹום הַזֶּה לְהַכְרִיתֹו לְבִלְתִּי הֱיֹות בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה. |
סג. |
וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתֹּו אֶל תֹּוךְ פְּרָת. |
סד. |
וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ. |
מסופר על בחור שביקש מהרבי מליובאוויטש ברכה לזיווג והרבי אמר לו כי 'קרוב אליך הדבר מאוד'. הבחור חשב שרבי הבטיח לו שהוא יתחתן בקרוב אבל תשע עשרה שנים חלפו עד שהוא מצא בת זוג ראויה. חבריו החליטו לעשות לו הפתעה והביאו לו את הסרטון שצולם בעת שהוא פגש את הרבי. לתדהמתו הוא ראה בסרטון את זוגתו לעתיד והתברר שהוא היה אחרון בתור של הגברים והיא ראשונה בתור של הנשים וממילא הרבי צדק כשאמר 'קרוב אליך הדבר מאד' כי הכלה אכן הייתה מאד קרובה אליו בתור.
האם ניתן לראות בזאת הוכחה שהרבי היה נביא אמת? לא בדיוק. הניסוח העמום מאפשר לטעון שכל כלה עתידית, שכנראה ממילא תבוא רק מקרב בנות החסידות, תהיה קרובה לבחור בדרך זו או אחרת – אם לא פיזית אז לבטח 'רוחנית'.
ראו המאמר 'שאלתו של שאלתיאל מתאריך 22.12.12'
'דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקיה אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר ...'
(רמב"ם, היד החזקה, הלכות יסודי תורה, י:ד)
כלומר, הרמב"ם טוען שהאל מסוגל לשנות את דעתו ולכן נבואות חורבן, הרס ומוות שאינן מתממשות לא בהכרח הופכות את הנביא לנביא שקר. זאת טעות לוגית חמורה. אם האל גילה לנביא את העתיד ואחר כך חזר בו הרי שהאל אינו כל-יודע שכן הוא לא ידע מראש שהוא עתיד לשנות את דעתו ולמנוע את החורבן, ההרס והמוות. מאידך, אם הוא ידע מראש שבכוונתו לבטל את רוע גזירתו והחליט, למרות זאת, לשלוח את נביאו לנבא על עתיד שבוודאות לא יתקיים בפועל הרי שהוא מקור לדברי כזב ושקר ולבטח לא ניתן לראות בו את התגלמות האמת הטהורה. מי שרוצה רק להפחיד ולגרום לחזרה בתשובה אינו אמור לעשות שימוש ציני בנביא תמים וישר דרך שמאמין שהוא מבטא אמתות אלוהיות ולא ספינים זולים ושקריים. אל כל-יכול לבטח מסוגל להפחיד ולאיים מבלי לכפות על נביאו לאבד את אמינותו ולעשות צחוק מעצמו. הבעיה מחריפה אם מסתבר שאפילו לאחר שהאל ונביאו השפילו את עצמם וויתרו על כבודם הרשעים אינם חוזרים בתשובה והאל עדיין בוחר לא לממש את נבואתו המקורית. במקרה זה הוא מצטייר לא רק כבריון שמנסה להשיג את מטרותיו באמצעות איומים והפחדות אלא כמי שנביחותיו אינן מגובות בנשיכות של ממש.
ראו המאמר 'האל הכל-יכול וכל-יודע'
התגובות האחרונות