במאמר זה אני מצליב את הנבואות שירמיהו בן חלקיהו ניבא על הגויים בפרקים מו עד נא של ספרו עם הידע ההיסטורי והארכיאולוגי שהאנושות צברה במאות השנים האחרונות בניסיון לקבוע אם נבואותיו התגשמו בפועל אם לאו. כדי להקל על הקורא הצגתי בהערות השולים את הטקסט המקראי עצמו וסימנתי באדום את הנבואות שלהערכתי לא הצליחו להתגשם תוך זמן סביר. בנוסף הדגשתי את הביטויים שמייחסים את הנבואות למוצא פיו של האל כדי להראות שלא מדובר בניחושים והשערות בעלמא אלא בדברים שירמיהו שמע מהאל עצמו. 

הנבואות על מצריים[א]

פרק זה מתחיל בתיאור תבוסת הצבא המצרי בכרכמיש (פסוקים א-יב) וההפניה 'לְמִצְרַיִם עַל חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר הָיָה עַל נְהַר פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה' מלמדת שהדברים נכתבו לאחר שמלך בבל כבר הביס והשמיד את צבאו של פרעה נכו המצרי בשנת 605 לפנה"ס. יש כאן, אם כן, תיאור של אירועים שכבר התרחשו בפועל ולא נבואה לגבי העתיד.

פסוקים יג-כד כנראה נכתבו לפני המעשה ולא אחריו וניתן לייחסם לאחד מניסיונותיו הכושלים של נבוכדנצר לפלוש למצרים, מן הסתם במהלך מסעו לאורך חוף הים התיכון בשנת 604 לפנה"ס. במסע זה נבוכדנצר כבש את אשקלון אבל הוא נאלץ לחזור על עקבותיו ולוותר על כיבוש מצרים עצמה. נבוכדנצר נבלם פעם נוספת בשנת 601 לפנה"ס בקרב שהתנהל ליד פלסיום בדרך מעזה למצרים. בקרב זה שני הצבאות סבלו אבדות קשות ונבוכדנצר נאלץ לסגת כך שגם במקרה זה נבואתו הקשה של ירמיהו לא יצאה לפועל ולא נמצאה הצדקה לביטויים 'כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב', 'הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפֹון' ו'הִנְנִי פוֹקֵד אֶל אָמֹון מִנֹּא וְעַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם וְעַל אֱלֹהֶיהָ וְעַל מְלָכֶיהָ וְעַל פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בֹּו. וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְבְיַד עֲבָדָיו'.

העיר נֹף (ממפיס הקדומה) שוכנת על הגדה המערבית של הנילוס והעיר נֹּא (תבאי הקדומה) ליד לוקסור של היום, כ-560 קילומטר דרומה מקהיר. קשה להאמין שצבאו של נבוכדנצר צלח את הנילוס מחד והדרים מאות קילומטרים עד לִנֹּא הרחוקה מאידך ונראה שדמיונו הפיוטי של ירמיהו הרחיק נדוד ללא כל גיבוי מפעילות צבאית של ממש. יכול מאד להיות שירמיהו  'ניבא' עם תחילת מסעו של נבוכדנצר, כשעוד היה נדמה לו שהמלך הכשדי עומד לכבוש את מצריים ולעשות שפטים בה ובאלוהיה אבל משאלות ליבו לא התגשמו ומצרים לא נכבשה על ידי הבבלים. כל שנותר היא נבואת סרק שאמורה להביך לא רק את ירמיהו ואלוהיו אלא גם כל מי שעדיין מאמין שבוראי עולם באמת נהגו לחשוף את צפונות העתיד ל'נביאים' שהתמזל מזלם לחיות בדורות פחות ספקניים.

בשנת 570 לפנה"ס פרצה במצרים מרידה ופרעה חפרע (Apries, ראו ירמיהו מד:ל) ברח לבבל. שלוש שנים מאוחר יותר הבבלים עזרו לחפרע לחזור למצרים אבל הניסיון להשתלט מחדש על הממלכה לא צלח וחפרע הובס על ידי הפרעה החדש, אמסיס השני (Amasis II). לאחר תבוסתו של חפרע הבבלים נעלמו מהרדאר ויש להניח שהם חזרו לארצם.

 
בשנת 525 לפנה"ס מצריים אמנם נכבשה על ידי הפרסים אבל נבואה שמתחילה בפסוק 'הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם' לבטח התייחסה לאירועים שהיו אמורים להתממש בימיו של נבוכדנצר ולא לכיבוש הפרסי שהתרחש עשרות שנים מאוחר יותר. בכל מקרה, הכיבוש הפרסי של מצריים (525-404 לפנה"ס) לא הביא עמו הרס וחורבן אלא רק שליטים חדשים – מלכים פרסיים ששימשו גם כפרעונים בני השושלת ה-27, והללו מינו מושלים שנזהרו לא לפגוע בבני העם המצרי ובמיסים שנגבו ממנו.

הנבואה על פלשת (פרק מז)[ב]

הנבואה עוסקת בפורענות שגורם מצפון עתיד להמיט על ערי החוף המזרחי של הים התיכון, ככל הנראה כבר בתקופה הכשדית. אשקלון אכן נכבשה ונחרבה בשנת 604 לפנה"ס אבל לא נראה שגם שאר ערי חוף הים התיכון חוו מפלות דומות. למרות דבריו הברורים והנחרצים של הנביא, 'עַל הַיֹּום הַבָּא לִשְׁדֹוד אֶת כָּל פְּלִשְׁתִּים לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידֹון כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר כִּי שֹׁדֵד יְהֹוָה אֶת פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתֹּור', לא ידוע על חורבן משמעותי שהבבלים המיטו על צור, צידון או עזה. נבוכדנצר אמנם כבש והשליט את מרותו על הממלכות הקטנות באזור אבל אין כל סיבה לחשוב שחוץ מאשקלון הוא גרם להרס יוצא דופן גם בערים הכבושות שלא מרדו בו ולא ניסו לחסום את דרכו.

הבבלים צרו על צור בשנים 586 עד 573 לפנה"ס אבל נראה שהמצור הסתיים בהסכם פשרה במסגרתו בני צור קיבלו על עצמם את מרותה של בבל והתחייבו להעלות לה מיסים. העיר גם שרדה בשלום את השלטון הפרסי והפורענות נפלה עליה רק בימיו של אלכסנדר מוקדון, יותר ממאתיים וחמישים שנה לאחר ימיו של ירמיהו. אלכסנדר העניש קשות את העיר אבל  לאחר מכן הוא אפשר לה להשתקם. בתקופה ההלניסטית צור דעכה לאיטה ללא כל פורענות נוספת.

לא ידוע גם על חורבן כלשהו שהבבלים המיטו על צידון והפרסים שהתקבלו בשערים פתוחים לבטח לא גרמו לה שום נזק. מאוחר יותר צידון מרדה בשלטון הפרסי והמלך ארתחשסתא השלישי כבשה והגלה רבים מתושביה אבל גם לאחר מכן העיר המשיכה לעמוד על תילה. בסופו של דבר גם היא נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון, עברה תהליך של הלניזציה והפכה לעיר שולית יחסית.

בדומה לצור וצידון גם עזה שרדה בשלום את התקופה הבבלית והפרסית והיא ניזוקה קשות רק בימיו של אלכסנדר מוקדון שלאחר מצור בן תשעה שבועות טבח רבים מתושביה ומכר את הנותרים לעבדות. עזה נבנתה מחדש ונכבשה שוב בשנת 101 לפנה"ס על ידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שהחריב את העיר בשנית. בסופו של דבר אכן 'בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה' (היינו, תושבי עזה גלחו את שער ראשם לאות אבל) אבל נבואה שמתגשמת רק לאחר מאות בשנים אינה מרשימה במיוחד כי ניתן היה לשער מלכתחילה שכל עיר שיושבת על דרך המלך למצריים עתידה בזמן זה או אחר להיפגע מאיזה שהוא כובש שאת דרכו היא תנסה לחסום.

הנביא זכריה, כשישים שנה לאחר ירמיהו, הבטיח 'תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד וְעֶקְרוֹן כִּי הוֹבִישׁ מֶבָּטָהּ וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב.' (זכריה ט:ה-ו) ונראה שבימיו ניתן היה עדיין לנבא רעות על אשקלון ועזה. מכאן ניתן להסיק שגם אם שתי הערים הללו ניזוקו במידה זאת או אחרת בימיו של נבוכדנצר הן כבר הספיקו להשתקם בתקופה הפרסית ולאיים על שבי ציון.           

הנבואה על מואב (פרק מח)[ג]

על קורותיה של מואב בתקופה הכשדית אנו יודעים מעט מאד. התנ"ך משמר רק  שני תיאורים עובדתיים, אחד מתאר פשיטות של גדודים מואביים, ארמיים, עמוניים וכשדיים בתקופת מלכותו של יהויקים (מלכים ב' כד:ב) ומהאחר ניתן להבין שנציגים של מלכי מואב, אדום, עמון, צור וצידון ביקרו את המלך צדקיהו בירושלים (ירמיהו כז:ג), כנראה בעת שהמצרים ניסו לעורר את עמי האזור למרוד בבבלים. בנוסף, ירמיהו, צפניה ויחזקאל התנבאו על מואב אבל נבואותיהם לבטח אינן יכולות להיחשב כמידע עובדתי. במיוחד יש להתעלם מנבואתו של צפניה שהבטיח בשם אלוהיו 'כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם.' (צפניה ב:ט).

הנביא המזויף דניאל[ד], שתואר בספר מהתקופה החשמונאית כגולה מיהודה שפתר חלומות בימיהם של מלכי בבל ופרס כביכול ניבא: 'וּבָא בְּאֶרֶץ הַצְּבִי וְרַבּוֹת יִכָּשֵׁלוּ וְאֵלֶּה יִמָּלְטוּ מִיָּדוֹ אֱדוֹם וּמוֹאָב וְרֵאשִׁית בְּנֵי עַמּוֹן' (דניאל יא:מא) ומכך ניתן להסיק שבימיו של דניאל, במאה השנייה לפני הספירה, עדיין היו כאלו שהאמינו שמואב ועמון מסוגלות להימלט מעונשו של מלך צפוני כלשהו.

ארבע שנים לאחר נפילת בית המקדש הראשון, בשנת 582 לפנה"ס, קנאים רצחו את גדליהו בן אחיקם ובתגובה נבוכדנצר ערך מסע עונשין בארץ ישראל והגלה לבבל 745 יהודאים נוספים (ירמיהו נב:ל). בהזדמנות זאת הוא כנראה גם הפך את עמון ומואב למדינות חסות ושתי הממלכות הללו איבדו את עצמאותן. 

יוספוס פלביוס, בחיבורו קדמוניות היהודים (ספר X, פרק 9 סעיף 7), מאשר שנבוכדנצר כבש את עמון ומואב בשנת מלכותו העשרים ושלוש (582 לפנה"ס) אבל אין להסיק מכך שהוא השמיד אותן שכן פלביוס עצמו מספר באותו החיבור (ספר XI, פרק 5, סעיף 8) שלמעלה ממאה שנים מאוחר יותר המואבים, העמונים והשומרונים הרגו רבים משבי ציון ואף ניסו לרצוח את נחמיה עצמו. בספר XIII (פרק 13 סעיף 5) הוא מוסיף ומספר שאלכסנדר ינאי כבש את מואב והגלעד ויש להניח שישות בשם מואב הייתה קיימת גם בימיו של המלך החשמונאי, בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס.

בני ישראל בזו לשכניהם המואביים מאז ומעולם והאל שלהם ביטא את עוינותם בפסוק 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהֹוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד עוֹלָם' (דברים כג:ד). הם גם טרחו לגמד ולהשפיל את המואבים במיתוסים ובזיכרונות ההיסטוריים שהם המציאו לצרכיהם. כך אנו יודעים שמקור העם המואבי ביחסים אסורים בין לוט לבתו הבכורה; שבלק בן ציפור, מלך מואב, שכר את בלעם בן בעור לקלל את בני ישראל; שבנות מואב ניסו לפתות את בני ישראל לעבודה זרה; שעגלון, המלך השמן של מואב, דיכא את ישראל במשך שמונה עשרה שנים; שדוד המלך טבח במואבים; שמישע מלך מואב העלה את בנו לעולה על החומה וכדומה[ה].

התמיכה המואבית בנבוכדנצר ליבתה את העויינות ושלהבה את ירמיהו שלא חסך בהשתלחויות בעת שהוא ניבא למואב חורבן מוחלט ('וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן', 'שָׁבַרְתִּי אֶת מוֹאָב כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בֹּו', 'וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם';( הרס המבצרים ('שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ', 'נִלְכְּדָה הַקְּרִיֹּות וְהַמְּצָדֹות נִתְפָּשָׂה') ונטישת הערים ('עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע'). ה'נבואות' הללו אולי שככו את סערות נפשו אבל נראה שהן נבעו מתחושותיו ומאווייו ואין לטפול אותן את רוח הנבואה שככל הנראה מעולם לא נתנה את ידה למעל.
 
המואבים סבלו קשות בתקופה האשורית אבל הם כנראה הסתדרו לא רע עם האימפריה הכשדית שקמה על חורבותיה של אשור. מואב סרה למרותו של נבוכדנצר ובתיאום עמו אף פלשה לשטחה של יהודה. הממלכה אמנם סופחה לאימפריה הבבלית אבל סופה הגיע רק בתקופה ההלניסטית, בימיו של המלך הנבטי ארטס השלישי (Aretas III, מלך בשנים 87 עד 62 לפנה"ס), שיותר מחמש מאות שנה לאחר ימיו של ירמיהו כפה על המלך אלכסנדר ינאי למסור לו את האדמות שהממלכה החשמונאית כבשה ממזרח לירדן (יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, ספר 13 פרק 13). במהלך התקופה ההלניסטית המואבים הקדומים כנראה נטמעו בנבטים וחדלו מהיות אומה.

נבואת זעם שמתגשמת לאחר מאות שנים אינה יכולה להצדיק פסוק דוגמת 'קָרֹוב אֵיד מוֹאָב לָבֹוא וְרָעָתֹו מִהֲרָה מְאֹד' אלא אם כן האל מניח שהביטוי 'קרוב' יכול לציין גם חמש מאות שנה ומעלה. יתר על כן, הנביא מציין 'וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל יְהֹוָה הִגְדִּיל' אבל קשה להבין מדוע האל החליט לא להעניש את המתנשאים והמבזים עצמם ולכלות את זעמו רק בצאצאיהם שחיו שש עשרה או שבע עשרה דורות מאוחר יותר.

אף שחלפו כ-2,600 שנים מאז שירמיהו ניבא על מואב, האל עדיין לא מילא את ההבטחה 'וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' וסביר מאד שהנבואה הזאת כבר לא תתגשם לעולם. העם שאת שבותו האל התכוון להשיב אבד כבר מזמן בחביונות ההיסטוריה ואין כוח בעולם שמסוגל לגרום לו להתגבש בשנית ולשוב למולדתו העתיקה. האל לא השמיד את מואב תוך זמן סביר והוא גם לא ישיב את שבותה באחרית ימים כלשהם. לנו נותר רק לקבוע אם האל הוא זה שכיזב או שירמיהו שם בפיו מילים לא-לו וכוונות שמעולם לא עלו על דעתו.

נבואותיו של ירמיהו על מואב מזכירות במידה רבה נבואותיו דומות של ישעיהו ונראה שיש דמיון לא מבוטל בין השנים.[ו] ניתן אולי לומר שרוח הנבואה החדירה דימויים דומים בקרבם של שני הנביאים אבל סביר יותר להניח שירמיהו הכיר את נבואתו של ישעיהו או ששניהם שאבו השראה משירה קדומה יותר שהשאירה את טביעות רגליה גם בספר במדבר:

כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.

אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן.

וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא.

(במדבר כא:כח-ל)

אנחנו נוהגים לחשוב שנביאי ישראל ראו חזיונות במהלכן רוח הנבואה חשפה בפניהם מסרים אלוהיים אבל כשאנו רואים נבואות שמתבססות על נוסחאות לשוניות קודמות עלינו לשאול את עצמנו אם הנביאים באמת ראו את המפולות והחורבן שהם תיארו או שהם הסתמכו על נבואות קדומות שלדעתם חייבות היו להתממש בשלב זה או אחר. כשאנו מגלים שגם הנבואות הקדומות וגם אלו של הנביאים המאוחרים יותר לא הצליחו לקלוע למטרה, התשובה לשאלה הזאת ברורה לחלוטין: הנביאים כנראה הימרו שקודמיהם ידעו על מה הם מדברים. הם טעו. 

הנבואה על בני עמון (מט:א-ו)[ז]

גם קורותיה של עמון בתקופה הכשדית והפרסית לוטים בערפל אבל העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שהיא כנראה שגשגה בתקופה הכשדית ולא סבלה משום משבר במעבר מהשלטון הבבלי לשלטון הפרסי. עמון אמנם נפגעה במסע העונשין שנבוכדנצר ערך בתחומה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם אבל, כמו מואב, גם היא שרדה את הכיבוש הכשדי ומאוחר יותר גם את הכיבוש הפרסי. אלכסנדר מוקדון כבש את עמון והפך אותה למדינת חסות מוקדונית ולאחר מותו היא הפכה לחלק מאימפריית בית תלמי. תלמי השני פילדלפוס שינה את שמה לפילדלפיה ומאוחר יותר העיר עברה לשליטת בית סלאוקוס.

יהודה המכבי ואחיו נלחמו בגלעד נגד גויים שבראשם עמד טימותאוס (ספר מקבים הראשון פרק 5; יוספוס פלביוס, עתיקות היהודים, ספר XII פרק 8). אין עדות לכך שהגויים הללו היו צאצאיהם של העמונים מתקופתו של ירמיהו אבל אין לנו גם שום סיבה לחשוב שרבת בני עמון 'הָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה' או ש'יָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו'. עמון, כישות מדינית עצמאית, אכן הפכה למחוז של האימפריה הכשדית ועל חלק מהאדמות של עמון הקדומה אולי התיישבו יהודים ו/או ערבים אבל אין בידע ההיסטורי הדל שבידינו דבר שיוכיח לנו שהאזור נחרב והפך לשממה או שזרים התיישבו בו בצורה נרחבת והפכו לאוכלוסייה הדומיננטית בתחומי עמון ההיסטורית.

עם זאת, אין לנו גם שום עדות שתפריך את ההשערה שלאחר מסע העונשין של נבוכדנצר עמון סבלה מפלישות של שבטים ערביים והרכב אוכלוסייתה השתנה בצורה ניכרת. כיוון שאין בידינו הוכחה חותכת לכאן או לכאן לא נותר לנו אלא להשאיר את הסוגייה ללא הכרעה ברורה ולהניח שבמקרה זה ירמיהו אולי בכל זאת ניחש את שעתיד לקרות.

הנבואה על אדום (מט:ז-כב)[ח]

גם לגבי אדום בתקופה הבבלית ידוע לנו מעט מאד אבל העדויות הארכיאולוגיות מלמדות שבאזור הר חברון והנגב הצפוני תמיד הייתה התיישבות לא-יהודית כלשהי, לעיתים דלילה ולעיתים יותר מעובה. יוספוס פלביוס אף טוען שבשנת 129 לספירת העמים המלך יוחנן הורקנוס הראשון כבש את ערי אדום וגייר את האדומים (קדמוניות היהודים, ספר XII פרק 9). בכל מקרה, ברור שערי אדום לא הפכו 'לְחָרְבֹות עוֹלָם' ועמה שרד עוד למעלה מ-450 שנה והמתין לגיורו ולסיפוחו לממלכה החשמונאית.

נבואתו של ירמיהו על אדום, שנכתבה בסוף המאה השביעית או תחילת המאה השישית לפנה"ס דומה באופן מאד חשוד לנבואתו של עובדיה שככל הנראה חי ופעל שנים רבות קודם לכן:

ירמיהו פרק מט

ספר עובדיה פרק א

(ז) לֶאֱדֹום כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות הַאֵין עֹוד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם.

(ח) הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו.

(ט) אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עֹולֵלֹות אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם.

(ה) אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת.

(י) כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעֹו וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ.

(ו) אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו.

(יב) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתֹּות הַכּוֹס שָׁתֹו יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה.

(טז) כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד וְשָׁתוּ וְלָעוּ וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ.

(יד) שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה.

(א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֶאֱדוֹם שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה.

(טו) כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם.

(ב) הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד.

(טז) תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדֹון לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרֹום גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אֹורִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה.

(ג) זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ. (ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה.

אם ירמיהו הסתמך על נבואתו הלא-מוגשמת של עובדיה הרי שההצהרה 'שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה' אינה בהכרח נכונה וסביר יותר להניח שהוא לכל היותר שמע שמועות שהופצו על ידי עובדיה. ירמיהו מעבד את 'נבואתו' של עובדיה ואף מעתיק ממנה ביטויים שלמים ולכן נראה שהוא ממחזר נבואה קודמת שלפי דעתו כבר הגיע זמנה להתגשם. בכל מקרה, די ברור שנבואות הזעם 'לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבֹות עוֹלָם', 'וְהָיְתָה אֱדֹום לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶהָ' ו-'כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר יְהֹוָה לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם' לא התגשמו גם בשבע מאות השנים שלאחר ימי ירמיהו והאדומים הקדומים שרדו, התבוללו בבני ישראל והפכו לחלק מהעם היהודי.

הנבואה על דמשק (מט:כג-כז)[ט]

ירמיהו אינו מנבא את קיצה של דמשק ולכן קשה לדעת אם נבואתו התקיימה או לא. בהחלט יכול להיות שדמשק רפתה, פנתה לנוס וחבלים אחזוה כיולדת. אולי בחוריה באמת נפלו ברחובות, כל אנשי המלחמה שלה נדמו וחומותיה וארמונותיה עלו באש. מי יודע? אבל אפילו אם הדברים הללו התרחשו בפועל לא ניתן לקבוע אם ירמיהו ניבא ברוח הנבואה או העלה ניחוש מושכל, כפי שהיינו מצפים מכל מי שמבין שהמלחמה תמיד מביאה עימה מידה כזאת או אחרת של הרס, הרג וחורבן.

ב'נבואה' על דמשק ירמיהו כביכול 'מנבא' שהיא תפסיד במלחמה אבל כיוון שארם דמשק חדלה להיות ממלכה עצמאית כבר ב-732 לפנה"ס, לאחר שהיא נכבשה על ידי האשורים, קשה להבין מדוע ירמיהו חשב שהיא אמורה להתקומם, להילחם בצבא הכשדי ולהיכבש שוב. בפועל, הבבלים החליפו את האשורים ודמשק הפכה לחלק מהאימפריה הכשדית, ובהמשך לחלק מהאימפריה הפרסית. אף אחד לא היה צריך להשמיד אותה.

הנבואה על קידר וממלכות ערב (מט:כח-לג)[י]

הנבואה מתחילה בפסוק 'לְקֵדָר וּלְמַמְלְכֹות חָצֹור אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּור מֶלֶךְ בָּבֶל כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם" וברור שהכוונה היא לעמים נוודים שישבו במזרח (קדם) - ממדבריות ערב ועד למדבר הסורי. 'חָצֹור' בפסוק זה אינה העיר הכנענית ששכנה בדרום עמק החולה אלא, ככל הנראה, אחת הערים המוזכרות בקטע הבא: 'וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה קַבְצְאֵל וָעֵדֶר וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה. וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר' (יהושע טו:כ-כה). ייתכן גם שמדובר בעיר מזרחית אחרת ששמה נגזר מהמילה 'חצר'.

כיוון שאיננו יודעים באיזו 'חצור' מדברית מדובר לא נוכל לקבוע מתי היא נחרבה ואם היא אי פעם יושבה מחדש. עם זאת, סביר להניח שמדובר בעיר אוהלים בעלת מספר קטן של מבני קבע ולכן 'נבואתו' של ירמיהו הייתה מתגשמת מאליה, גם ללא כל התראה אלוהית.

הנבואה על עילם (מט:לד-לט)[יא]

ירמיהו ניבא את כיליונה של עילם ('וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם' ואת פיזור העילמים לכל עבר (וְהֵבֵאתִי אֶל עֵילָם אַרְבַּע רוּחֹות מֵאַרְבַּע קְצֹות הַשָּׁמַיִם וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחֹות הָאֵלֶּה) אבל למרות הנחרצות הזאת, ההיסטוריה מלמדת שעילם לא הושמדה והעילמים לא פוזרו בין כל העמים. עילם אמנם נכבשה על ידי מדי בשנת 599 לפנה"ס והפכה לחלק מהאימפריה הפרסית לאחר שזו השתלטה על מדי בשנת 546 לפנה"ס אבל העילמים עצמם נטמעו בקרב הכובשים וגורלם לא היה שונה מגורלו של כל עם אחר באזור. נראה שירמיהו השתמש בעילם כמשל במטרה להזהיר את המלך הצעיר צדקיהו ולהסביר לו מה עלול לקרות אם הוא יתגרה בנבוכדנצר אבל אין שום סיבה לייחס את דבריו לרוח הנבואה אלא לדעות פוליטיות או הערכותיו מדיניות להם הוא העניק את הילתו של האל עצמו.

גם כאן ירמיהו מסיים את דבריו במעין 'נבואה' נוספת שהוא מייחס לאלוהיו: 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשִׁוב אֶת שְׁביּת עֵילָם נְאֻם יְהֹוָה' אבל מיותר לציין שלמרות ההבטחה האלוהית העילמים עדיין לא 'שבו' משום שבות ומן הסתם הם כבר לעולם לא ישובו. אלו הן רק מילים בעלמא שמצטרפות ליתר ה'נבואות' שמעולם לא התגשמו ולא תתגשמנה.

הנבואות על בבל (פרקים נ-נא)[יב]

בניגוד לעמון, מואב, אדום ועילם, עליהם אנו יודעים מעט מאד, קורותיה של בבל מוכרים ממספר מקורות ולכן ברור לגמרי שכל דמיון בין נבואותיו של ירמיהו לאירועים שהתרחשו בפועל הם לכל היותר מקריים בלבד.

העיר בבל והישוב שסביבה היוו את הגרעין של האימפריה שקמה לאחר נפילתה הסופית של אשור סביב שנת 610 לפנה"ס. 71 שנים מאוחר יותר, בשנת 539 לפנה"ס, צבאו של כורש כבש את העיר כמעט ללא כל שפיכות דמים והפך לחוכא ואיטלולא פסוקים דוגמת 'לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה', 'הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדֹון נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאֹות כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ', 'וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לֹו מֵקִים וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כָּל סְבִיבֹתָיו' ו'וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׁדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ'. הכיבוש הלא-אלים של העיר מוכיח שגם במקרה זה מאחורי הסגנון המליצי מסתתרות ניתן למצוא רק משאלות לב ולשווא נחפש שם את הדברים שהאל כביכול לחש על אזנו של נביאו.

מאוחר יותר, בבל מרדה מספר פעמים במלכי פרס והמרידות הללו אמנם דוכאו בכוח אבל העיר מעולם לא הפכה לשממת עולם כמתחייב מה'נבואות': 'כִּי עָלָה עָלֶיהָ גֹּוי מִצָּפֹון הוּא יָשִׁית אֶת אַרְצָהּ לְשַׁמָּה וְלֹא יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ', 'מִקֶּצֶף יְהֹוָה לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶיהָ', 'אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם', 'לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנֹות יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּון עַד דֹּור וָדֹור', 'כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה וְאֶת שְׁכֵנֶיהָ נְאֻם יְהֹוָה לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם', 'כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם יְהֹוָה', 'לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב', 'וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה מֵאֵין יוֹשֵׁב' ו'הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם'.

העיר הספיקה לשמש כבירת מחוז בתקופה הפרסית לפני שהיא נהרסה בשנת 312 לפנה"ס במהלך המלחמות בין יורשיו של אלכסנדר מוקדון. בבל נפלה לבסוף בידיו של סלאוקוס הראשון שהחליט שזול יותר לבנות עיר חדשה מאשר לשקם את העיר ההרוסה. בשנת 305 לפנה"ס סלאוקוס הקים עיר בשם סלאוקיה (Seleucia) והעביר אליה את רוב תושבי בבל. עימם נדד לסלאוקיה גם הסחר עליו התבססה כלכלתה של העיר. לאחר הכיבוש הפרתי במחצית השנייה של המאה השנייה לפנה"ס, המרכז המסחרי עבר לקטסיפון (Ctesiphon), העיר שהפרתים בנו על הגדה המזרחית של החידקל, מול סלוקיה בגדה המערבית. אובדן הסחר גרם לבבל לדעוך בהדרגה אך היא נותרה מיושבת עוד כמה מאות שנים. בתקופת האמוראים בבל, שבינתיים הפכה לכפר, נקראה בשם 'בורסיף' והרבנים העידו עליה 'בבל בורסיף בורסיף בבל' (שבת לו:א, סוכה לד:א), כלומר, בבל ובורסיף חד המה. 

אף גוי מצפון לא השית את בבל לשמה, היא לא הפכה למושב בנות יענה ומעונות תנים ובני אדם המשיכו לשכון בה עד דור ודור. ירמיהו כנראה רק שחרר את תסכולו ודיבר מהמיית ליבו. אין להאשים ב'נבואות' הכזב הללו את האל, רוח הנבואה או רוח קודש כלשהי. היחיד שנושא באשמה הוא נביא הזעם שלא היסס להוציא את שם אלוהיו לשווא ולייחס לו  דברים שמן הסתם מעולם לא הטרידו את מנוחתו ולא יצאו מדל שפתיו.

גם הנבואה 'וְשֹׁבַבְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל אֶל נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשֹׁו' לא מיהרה להתממש. לאחר הכיבוש הפרסי, המלך כורש אמנם התיר ליהודים לחזור לארצם, הזדמנות שרק מקצת גולי בבל מיהרו לנצל, אבל בני ישראל החלו לרעות את עדריהם בהר אפרים רק בימיו של יוחנן הורקנוס הראשון, לקראת סוף המאה השנייה לספירה. עדריהם הגיעו לכרמל, לבשן ולגלעד רק לאחר שאלו נכבשו על ידי אלכסנדר ינאי, יותר מחמש מאות שנה לאחר ימיו של ירמיהו. שוב אנו מגלים שמליצות שיר אינן תחליף לנבואות אמת וההיסטוריה אכן אף פעם לא הזדרזה לאמצן ולהגשימן.

סיכום ומסקנות

גם אני מרבה 'להתנבא' על כיוונה העתידי של הבורסה ואני שמח לבשר שמעולם לא טעיתי. אמנם לא תמיד הצלחתי להצמיד את נבואתי לתנועת שערים ספציפית אבל בטווח הארוך אני תמיד קולע למטרה. כשאני 'מנבא' שהשערים יעלו הם אכן עולים במוקדם או במאוחר וכשאני מנבא שהם ירדו הם תמיד יורדים – אם לא מייד אז לבטח תוך כמה שבועות או חודשים. עם זאת, אני מנסה לא לחזות את מגמת השוק בימים הקרובים ולו רק משום שנבואותיי קצרות הטווח הן קצת פחות מרשימות. לפעמים אני מדייק ולפעמים אני מרגיש שיד מתבדחת שמה לאל והופכת את דרכי  לדרך מכאוב ודרך עמל. כבר מזמן למדתי על בשרי שהזמן הוא האויב הגדול ביותר של הנבואה ולכן אני תמיד מעדיף תחזיות פתוחות שאינן מוגבלות בלוחות זמנים קשוחים מידי. נראה לי שהפרשנים והמתרצים הגיעו למסקנה דומה ולרוב הם מעדיפים להמתין בסבלנות עד שהזמן יעשה את שלו ויוכיח שהנביא אכן מעולם לא טעה. בהינתן מספיק זמן לכל 'נבואה' יש סיכויים גבוהים להתגשם בדרך זו או אחרת ומי שיחטט בהיסטוריה האנושית לבטח יוכל לשייך כל נבואה לאירוע זה או אחר שהתרחש בזמן מן הזמנים.

מי שמאד רוצה להגן על אמונות חסרות כל שחר לא יתקשה להוכיח שנבואותיו של ירמיהו אכן התגשמו בפועל. עליו רק להתייחס בצורה סלחנית למושגים דוגמת ל'שבור', 'זריתים לכל הרוחות', 'כלותי אותם', 'להכרית כל שריד', 'נתתים ביד מבקשי נפשם', 'לשדוד', 'תל שממה', 'חרבות עולם' וכו' ולהחליט שהם מטאפורות ומליצות שיר ולאו דווקא תיאור מהימן של האירועים הממשיים שהיו אמורים להתרחש בעתיד נראה לעיין כלשהו. אפשר למשל לטעון שהנבואות 'כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה', 'לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב' וכדומה אינן מדברת בהכרח על שממה אמיתית אלא יותר על שממה מטאפורית שמציינת את ירידתה מגדולה של העיר ואולי אפילו צמצום במספר תושביה. אם נחליט שהנבואה תתגשם גם במקרה של דעיכה איטית, ולא רק במקרה של הרס וחורבן פתאומיים, נשמח לגלות ששתי הערים אכן החלו לשקוע בתקופה ההלניסטית - נוף (ממפיס) לאחר שהמרכז המסחרי והשלטוני עבר לעיר אלכסנדריה ובבל לאחר שמרכזי הפעילות עברו לסלאוקיה ומאוחר יותר לקטסיפון. אם במקביל נעלים עיין ממשכי הזמן הארוכים ומהסופים הפרוזאיים נגלה שהנבואות התגשמו במלואן ובעלי העניין בהחלט רשאים להתגאות בנביא שיצא משורותיהם.

נביאים אוהבים עמימות ודימויים פיוטיים אותם ניתן לפרש במגוון אופנים. ירמיהו הרבה להשתמש בביטויים דוגמת 'שֻׁדָּדָה', 'הֹבִישָׁה', 'נִלְכְּדָה', 'לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגֹּוי', 'מַדְמֵן תִּדֹּמִּי', 'אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב', 'שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדֹול', 'וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר', 'וְשִׁלַּחְתִּי לֹו צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ' אבל לא כל כך ברור איזה גורל אמור להגשים את הנבואות הללו וכיצד נוכל לקבוע שהמאורעות שהתרחשו בפועל אכן משקפים את החיזיון שהצטייר במחשבותיו של הנביא. נבואות הזעם של ירמיהו על ירושלים אמנם התממשו במציאות כשהעיר חרבה ותושביה גלו והתפזרו לכל עבר אבל כיצד עלינו להתייחס לנבואות שקשה להצמידן לאירועים ברורים וחד-משמעיים? האם נבואות הרס וחורבן מתגשמות גם במקרים בהם הכובשים בוחרים להחליף את השלטון ולהשאיר את המקומיים אדמתם או להתיישב לצידם ולהתבולל בהם בהדרגה? ניתן להחליט שכן וניתן להחליט שלא. מי שרוצה להוכיח שירמיהו היה נביא אמת לבטח ימהר לקבוע שהכיבוש עצמו מגשים את הנבואה. לעומת זאת, מי שמעוניין לשמור על מעט יושרה מן הסתם יאמר שהחלפת שלטון ו/או התמזגות עם אוכלוסייה קיימת אינם עולים בקנה אחד עם נבואות האימים שהנביא הרבה להפיץ. לא צריך להתייאש. ההיסטוריה תספק לנו בסופו של דבר אירועים שיגשימו נבואות עמומות שמנוסחות בלשון מליצית ומטאפורית[יג]. טוב יעשו, אם כן, כל המתנבאים אם יימנעו מניסוחים ברורים וינקטו תמיד בלשון מליצית, עמומה ופתוחה למגוון רחב של פרשנויות.

לנביא אין הרבה אופציות. עליו להיות או נביא אמת או נביא שקר. אין שום אפשרות שלישית. מי שנבואותיו מתקיימות רק חמישים אחוז מהפעמים אינו נביא אמיתי והוא לא יהפוך לכזה גם אם ישפר את אחוזי הפגיעה שלו לתשעים ותשע. רק אם כל דבריו יתקיימו במלואם ניתן יהיה להגדירו כנביא אמת ובכל מקרה אחר נהיה חייבים להגדירו כנביא שקר. זה עד כדי כך פשוט. הרמב"ם מסביר זאת היטב:

אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו ואפילו נפל דבר קטן בידוע (ברור) שהוא נביא שקר ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן.
(רמב"ם, היד החזקה, הלכות יסודי תורה, י:א)

ובודקין אותו פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת ...
(רמב"ם, היד החזקה, הלכות יסודי תורה, י:ב)

שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין  ...  ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל ... אבל הנביא כל דבריו קיימין ...
(רמב"ם, היד החזקה הלכות יסודי תורה, י:ג)

זה ברור והגיוני: הנבואה באה מהאל והאל אינו מכזב או מוסר חצאי אמתויות. אם אתה נביא אמת שמעביר דברים שקיבלת ברוח הנבואה אזי כל דבריך חייבים להתאמת ואם מסתבר שחלקם לא התממש הרי שה'נבואות' בוודאות לא הגיעו אליך ממקור אלוהי כלשהו. הרמב"ם אמנם העלה סייג בלתי הגיוני[יד] אבל ברור שלדעתו נביא אמת הוא רק מי שכל דבריו תמיד מתקיימים בפועל ולכן כל מי שטועה, ולו בנבואה אחת בלבד, הוא בהכרח נביא שקר. ייתכן שמדובר באדם חכם ומנוסה שמסוגל לנחש בסבירות גבוהה מה עשוי להתרחש וייתכן שמדובר בסתם שרלטן בר מזל אבל די בתחזית שגויה אחת כדי להוכיח שאותו אדם אינו מוסר את דברי האל אלא את סברותיו, ניחושיו, תקוותיו או הזיותיו הפרטיים. כיוון שתפסנו את ירמיהו 'מנבא' אירועים שלא התרחשו בפועל אנו חייבים להודות שגם הוא בדה את הדברים מליבו ושום רוח לא החדירה בו את החזיונות הללו. לא היה בכך שום פסול אם הוא היה מייחס את ה'נבואות' לעצמו ומתבל את דבריו ביטויים דוגמת 'לפי דעתי', 'סביר להניח' או 'אני מעריך' אבל הצניעות וספקנות אינן נחלתם של אלו שחושבים שהם מבטאים את דעתו של בורא השמים והארץ והללו תמיד יעדיפו ביטויים דוגמת 'דְבַר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא', 'נְאֻם יְהֹוָה', 'הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא', 'נְאֻם הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאֹות שְׁמֹו', 'אָמַר יְהֹוָה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ודומיהם.

ירמיהו תמיד התיימר לדבר בשם אלוהיו אבל מסתבר שהוא הרבה לטעות ולנבא לשווא. עלינו לשאול את עצמנו אם מדובר בכשל נקודתי או שכל מוסד הנבואה נגוע בשקרים ואחיזות עיניים. האם בורא השמים והארץ באמת נהג לגלות לנבחריו את שעתיד להתרחש או שהללו רק מינו את עצמם לדובריו ומסרו בשמו דברים שהם בדו מליבם? אם בימי התנ"ך היה מעין נייר ליטמוס שהיה משנה צבעים במגע עם רוחות קדושים ניתן היה לקבוע בוודאות אצל מי מפעמת רוח הנבואה ומי רק חושב שהוא שומע קולות אלוהיים ורואה חזיונות שנשלחו אליו מהמרומים. למרבה הצער, אף גדול בישראל עדיין לא הצליח להוכיח לספקנים שנבואות באות ממקור אמין, לא-הזוי ולא-אינטרסנטי. בתנאים אלו לא נותר לנו אלא לדבוק בדבריו של הרמב"ם ולהגדיר כל מי שהפיץ נבואות שלא התגשמו בצורה ברורה ומובהקת כנביא שקר טועה, מטעה ומאחז עיניים.

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.