Skip to content

1VSDAT

שני, 02 אוגוסט 2010 20:57

הלכות במחלוקת

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)

האל רוצה שנקיים את מצוותיו והלכותיו ולכן יהודי מאמין שרוצה לגרום לאלוהיו אושר חייב להקפיד על קלות כחמורות ולמלא אחר כל הדקדוקים שנלמדו מכל הקוצים והתגים שבתורה. חבל רק שהאל שהשית עלינו את כל המצוות הללו לא ממש הקפיד על ניסוחיו והותיר לעם ישראל להתמודד בעצמו עם ההוראות הסותרות והמנוגדות שהוא הצליח לשתול בתורתו הקדושה.

 

 

פרקי המאמר

 

תחילת שירת הלוויים

פדיון בכורות

אוכלי המעשרות

 


 

תחילת שירות הלוויים

 

אין דבר יותר מוחלט ונצחי מהציווי האלוהי, זאת אומרת, כל עוד צרכי השעה אינם כופים על גורמים בוגרים ואחראיים לעדכן את המצוות ולהתאימן למציאות המשתנה. לשם משל, התורה קבעה את גיל הסף ללוויים העושים את מלאכת יהוה בשני מקומות שונים:

 

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם. מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

 

(במדבר ד:א-ג)

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

 

 

(במדבר ח:כג-כד)I

 

האל מנחית שתי הוראות סותרות ומותיר אותנו תוהים: באיזה גיל הלוויים אמורים להתחיל את עבודתם במשכן, בגיל שלושים או בגיל עשרים וחמש? לפרשנים אין כמובן כל קושי עם הנושא אף שהם אינם מסוגלים להתאפס על פתרון אחיד וכל אחד מהם מאמץ תירוץ אחר להחלקת המבוכה. אחדים מסבירים את הקושי בכך שבגיל עשרים וחמש הלוויים אמורים להתחיל ללמוד את הלכות עבודת המקדש וחמש שנים מאוחר יותר הם כבר יכולים לעבוד את האל בפועל[א]. אחרים מאמינים שהסתירה תתפוגג אם רק נבין שבגיל עשרים וחמש הלוויים יכולים לעסוק במלאכות קלות בלבד, דוגמת מלאכת השמירה והשירה, בעוד שבגיל שלושים הם רשאים להשתתף גם לשאת את המשכן[ב]. כנגד שני אלו יש גם מי שטוען שהסתירה לכאורה מלמדת שכל לוי רשאי לבא ולעזור בעבודות המשכן כבר בהגיעו לגיל עשרים וחמש אבל אסור למנותו למנהל עבודה עד שיגיע לגיל שלושים[ג].

 

ניחא, האל אולי אינו מומחה לניסוחים ברורים אבל הצלחנו להבין את כוונותיו ועתה אנו יודעים שהלוויים רשאים להתקרב לעבודת האל כבר בגיל עשרים וחמש. כיצד, אם כן, נופלים עלינו לפתע הפסוקים הבאים:

 

אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְהֹוָה מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה. כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם.

 

(דברי הימים א' כג:כד-כה)

וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְהֹוָה.

 

(עזרא ג:ח)

 

האם דוד המלך, זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק לא היו מודעים להוראות המפורשות של ספר במדבר? האם הם עשו דין לעצמם? האם ציווייו של האל הם רק בגדר המלצה? מלבי"ם ומצודת דוד אינם מוכנים להיסחף ולהערכתם דוד הסיק שהציוויים בספר במדבר ניתנו כאשר הלוויים נדרשו לשאת את הארון, משימה שדורשת מאמץ פיזי ניכר וראוי להטילה רק על בני השלושים ומעלה, אבל לאחר שהנדודים פסקו והארון הובא לירושלים אין עוד סיבה להגביל את עבודת האל רק לבני עשרים וחמש ומעלה וניתן להגמיש את תנאי הסף ולהתיר את השתתפותם של כוהנים צעירים יותר[ד].

     

לנו אין כמובן שום הסתייגות מעדכון ציווייו הנצחיים של האל בהתאם לנסיבות המשתנות של התקופה אבל מה התועלת בכל האקרובטיקה הפרשנית אם כל דור ודור יכול לשנות את הכללים כראות עיניו? האל, לאחר שלבטח שקל את הנושא שקול היטב, החליט שהגיל המינימלי ללימוד מלאכת הקודש (רש"י והמזרחי), לעשיית מלאכות קלות (אבן עזרא, הרשב"ם, רבי יוסף בכור שור, והחזקוני) ולסיוע במלאכת הקודש (הרמב"ן) הוא עשרים וחמש. דוד המלך, זרובבל וישוע החליטו לעומת זאת שניתן להוריד את גיל הסף בחמש שנים נוספות, כנראה בהנחה שהאל עצמו היה נוהג כמוהם לו רק היה מבין שהוראותיו התיישנו ועם תום הנדודים במדבר אין כבר שום סיבה להמשיך בהגבלות הגיל וניתן לגייס למשימה גם את בני העשרים ומעלה. 

 

 

פדיון הבכורות

 

מי רשאי לאכול את בשר הבכורות, הכוהנים או הבעלים? המקרא אמנם תומך בשתי האפשרויות אבל חכמי ישראל קובעים שיש להעדיף את טובת הכוהנים על פני טובת הנישומים. העדפת הפסוק שמחייב לתת את בשר הקורבנות לכוהנים אילצה את הפרשנים להוציא מהקשרו את הפסוק הסותר אבל, כפי שראינו כבר מספר רב של פעמים, את זה הם מסוגלים לעשות גם עם שתי ידים קשורות מאחורי הגב.

בפסחו על בכורי ישראל בעת שעשה שפטים בבכורי מצריים, האל הקנה לעצמו חזקת נצח על כל הבכורות שייוולדו בבתיהם, רפתותיהם, דיריהם ומכלאותיהם של עם ישראל, כפי שנאמר
:

 

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.

 

(שמות יג:ב)

 

ציווי זה מחייב את בני ישראל להקריב לאל את כל הבכורות באשר הם אבל יהוה הרחום והפרקטי הסכים להסתפק בקורבנות בכורי הבקר והצאן והרשה לעמו לפדות בכסף את בכורי האדם והחמור. האל לוקח לעצמו את הדם והחלב של הבהמות הטהורות שמוקרבות לו ואת הבשר הוא מותיר למאכל אדם אבל מיהם אותם בני אדם שרשאים לאכול את בשר הקורבנות - הכוהנים או הבעלים? המקרא משתעשע בשתי האפשרויות:

 

אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

 

(במדבר יח:יז-יח)

כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ.

 

(דברים טו:יט-כ)

 

חזה התנופה ושוק הימין שייכים לכוהנים[ה] ולכן לא נטעה אם נסיק מהקטע הראשון שהאל ייחד את בשרם של הבכורות רק לכוהנים. מאידך, הציווי 'לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה' אינו יכול אלא לציין שבשר הבכורות, בדומה לבשר השלמים ובשר קרבן הפסח, הותר דווקא לבעלי הבהמות ובני משפחתם. למי אם כן התכוון היושב במרומים, לכוהנים או לבעלים?

 

שאלה טיפשית. בכל מקרה של ספק הכף תמיד נוטה לצד הכוהנים וכל המפרשים תמימי דעים שהביטוי 'לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ' מופנה לכוהנים ולבני ביתם ורק הם רשאים לאכול את בשר הבכורות.

 

הבעיה היא שאת הציווי הזה אנו מוצאים בתוך רצף ארוך שמתחיל בפסוק:

 

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה.

 

(דברים יב:א)

 

ומסתיים חמישה עשר פרקים מאוחר יותר בקטע אופטימי שאומר:

 

הַיּוֹם הַזֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת יְהֹוָה הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלו. וַיהֹוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

 

(דברים כו:טז-יט)

 

קטע זה מונה ציוויים שהוטלו על כל בני ישראל והם אלה שהיו אמורים לשמור על החוקים והמשפטים בארץ שיהוה אלוהי אבותיהם נתן להם לרשתה. אין שום סיבה להניח שבתוך רצף החוקים והמשפטים שניתנו לעם ישראל כולו קיים ציווי אחד בלבד, 'לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה', שהאל בחר להנחית אך ורק על הכוהנים.

 

כתמיד, הפרשנות הרבנית הצליחה לחלץ את התורה מן המיצר ולהחליק סתירה בסיסית בין שני ציוויים אלוהיים אבל לשם כך היא שוב נאלצה להציג את האל כמחוקק נחשל ששרבב, כנראה בלי לתת על כך את הדעת, ציווי פרטני שנועד רק לכוהנים בתוך רצף הציוויים שכוונו כלפי עם ישראל כולו. עם זאת, אל לנו להצטער יתר על המידה. ההיתר הפרשני מאפשר גם לנו להוציא פסוקים מהקשרם ולקבוע שאיסורים אחרים שכלולים בקטע זה נועדו אך ורק לכוהנים ואנו פטורים מעונשם. מי שקבע שהציווי 'לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה' חל רק על הכוהנים צריך להביא בחשבון שיימצאו כאלו שיחליטו שגם איסורים אחרים חלים רק על אנשי דת מקצועיים ולא על הציבור כולו, למשל:

 

*

'וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ' (דברים יד:ח)

 

*

'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה' (דברים טו:א)

 

*

'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ' (דברים טז:ג)

 

*

'לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ' (דברים כב:יא-יב)

 

והבעייתי ביותר מבחינתם של אותם רבנים שרואים את עצמם כממשיכי דרכם של הכוהנים:

 

*

'כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל' (דברים טז:כב)

 

הזכות להתעלל במשמעותו הפשוטה של הכתוב אינה שמורה רק לרבנים וגם לנו מותר לבחור את ההוראות שמתאימות לנו ולקבוע שציוויים אחרים חלים אך ורק על הכוהנים ועל הרבנים שנכנסו לנעליהם.

 

 

אוכלי המעשרות

 

התורה אינה מצליחה להגדיר במדויק מי זכאי לאכול את המעשרות והיכן בדיוק עליו לאוכלם. הרבנים, במקום להניח שקיימת סתירה בין ציוויים שונים שנכתבו בתקופות שונות, החליטו לצרף את כל הציוויים יחד ועל ידי כך להכפיל, ולעיתים אף לשלש, את נטל המס של הנישומים שנדרשו לממן את המערכת הלא יצרנית שהתעלקה עליהם.

 

בספר ויקרא אנו מוצאים ציווי פשוט יחסית:

 

וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיהֹוָה הוּא קֹדֶשׁ לַיהֹוָה.

 

(ויקרא כז:ל)

 

המושג 'קודש ליהוה' הוא שם קוד לטובין שהציבור אמור להעביר לרשות הכוהנים שבהמשך יקצו אותם לגורמים הראויים. ספר במדבר כבר מספק לנו הנחיה קצת יותר מפורטת:

 

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

 

(במדבר יח:כא)

 

המעשרות אינן סתם 'קודש ליהוה' אלא תשלום לעובדי הציבור בני שבט לוי שניתן להם כתמורה לעבודתם בבית המקדש. הלוויים עצמם נצטוו להעניק לכוהנים מעשר מתוך המעשר[ו] אבל את תשעים האחוז הנותרים הותר להם לאכול בכל מקום שרק יחפצו:

 

וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

 

(במדבר יח:לא)

 

התמונה אינה דורשת הבהרה נוספת: המעשרות הם השכר שעל בני ישראל לשלם ללוויים תמורת עבודתם באוהל המועד והלוויים רשאים לאכול את המצרכים הניתנים להם בכל מקום שרק יעלה על דעתם.

 

לעומת גישה זאת ניתן למצא במקורותינו גם גישה אחרת:

 

כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ.

 

(דברים יב:ה-ז)

 

השפה ברורה ומובנת. בני ישראל הצטוו להביא את עולותיהם, זבחיהם, מעשרותיהם, תרומותיהם, נדריהם, נדבותיהם ובכורי בקרם וצאנם אל המקום שיהוה אלוהיהם יבחר לשים את שמו עליו ושם הם אמורים לאכול לפני האל ולשמוח בכל משלוח ידם. לימים התברר שיהוה אלוהיהם בחר במקדש הירושלמי והתחוור שאת כל התצרוכת על בני ישראל להביא ולאכול דווקא במקדש זה[ז]. הלוויים, כפי שניתן לראות, עדיין לא זומנו לחגיגה וספר דברים ממהר לתקן את המעוות:

 

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

 

(דברים יב:יב)

 

עתה כבר ניתן לראות את התמונה כולה: את המעשרות יש להביא לירושלים ושם יש לאכלם יחד עם בני המשפחה, העבדים והלוויים חסרי הנחלה. הלוויים כבר אינם מקבלים את מלא המעשר כתשלום עבור עבודתם במקדש ואסור להם לאכול את התבואה בכל מקום בו יחפצו ועליהם להסתפק רק במקצת הטובין ולאכול את חלקם רק במקדש שבירושלים.  

 

יש אולי מי שיטען שניתן לחלק את המעשר ללוויים ובהמשך להתענג על הזבחים ולאו דווקא על המעשרות אך יש לפסול טענה זאת על הסף ולו רק משום שקשה להבין מדוע צריך לשתף בשמחה לא רק ילדים ועבדים אלא גם לוויים שזה עתה קיבלו עשירית מכל תבואותיך. המקרא, בכל אופן, מסיר את כל הספקות בניסוח מחודש של הציווי:

 

 

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.

 

(דברים יד:כג)

את המעשרות והבכורות עליך לאכול, עם לוויים או בלעדיהם, כדי שתלמד לירא את יהוה אלוהיך כל הימים, ללא כל תלות בעבודת הלוויים במשכן.

 

מה בכל זאת צריך להעניק ללוי? למקרא יש תשובה גם לשאלה זאת ומסתבר שאחת לשלוש שנים אין צורך להביא את כל תבואת המעשר לירושלים ויש להניחה בשער העיר ולהפקירה ללוויים, גרים, אלמנות, יתומים ושאר מוכי הגורל:

 

וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

 

(דברים יד:כז-כט)

 

לאור כל ההוראות הסותרות הללו מהו הדין לגבי מעשרות? האם הם נאכלים על ידי הלוויים או על ידי בעליהם? האם מותר לאכול אותם בכל מקום או רק בירושלים? האם הם מהווים תשלום ללוויים תמורת עבודתם בבית המקדש או תזכורת שיש לפחד מהאל יהוה כל ימי חיינו? האם הלוויים נהנים מהמעשרות מידי שנה בשנה או רק אחת לשלוש שנים? הרבנים, לימים, מצאו דרך יקרה מאד לצאת מהמבוכה ולדעתם פסוקים שונים מתייחסים למעשרות שונות. המעשר הניתן רק ללוויים הוגדר כמעשר ראשון, המעשר הנאכל בירושלים בחברת הלוויים הוגדר כמעשר שני והמעשר הנאכל אחת לשלוש שנים כונה בשם מעשר עני. המקרא, כך ראינו, אינו עושה את אותה הבדלה ופסוקיו הסותרים מתייחסים לאותה הלכה, אף שייתכן שבתקופות שונות נהגו לחלק את מעשרות ולאכלם בדרכים שונות. בכל מקרה סביר להניח שבימי בית ראשון איש לא העלה על דעתו שעליו להפריש כל שנה עשרים אחוז מתבואותיו ואחת לשלוש שנים לשתף לוויים חמדניים בעשרה אחוזים נוספים.

 

החלקת הסתירות על ידי הוספת מעשרים נוספים אינה כה שערורייתית כפי שהיא נראית במבט ראשון. לאחר חורבן הבית נמצאו סיבות טובות לבטל את חובת המעשרות ורוב הבריות, להוציא מספר ריאקציונרים חשוכי מרפא, הפסיקו להפריש עשרה, עשרים ולדעת אחדים אף שלושים אחוזים מיבולם. עם זאת, באותם הימים הרבנים לקחו לעצמם את תפקידי המשרתים בקודש ולא נתפלא אם הם קיוו בתוככי ליבם שבבא היום הם יהיו אלו שיזכו לזרם התרומות והמעשרות. כוחם עדיין לא אפשר להם לכפות על עם ישראל את המס המיותר ולכן הם הסתפקו בקביעת התקדים וביסוס העקרון בתקוה שיום יבוא ועם ישראל יקיש בעצמו את הצורך בהאכלת רבניו.  

     

 

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[א]        

רש"י והמזרחי על במדבר ח:כד

[ב]        

אבן עזרא, הרשב"ם, רבי יוסף בכור שור והחזקוני על במדבר כד:ח, רבי יוסף בכור שור על במדבר ד:ג

[ג]        

הרמב"ן על במדבר ח:כד

[ד]        

מלבי"ם על דברי הימים א' כג:כד ומצודת דוד על דברי הימים א' כג:כה

[ה]             

'כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (ויקרא ז:לד).

[ו]             

במדבר יח:כו-ל

[ז]             

ספר דברים אמור היה להינתן לבני ישראל יותר משלוש מאות שנה לפני בניית המקדש הירושלמי ולכן כותביו נזהרו לא לציין במפורש את מקומו של המקדש שטרם נבנה. במקום זאת הם התייחסו למקדש במושגים דוגמת 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם' ובספר אחר שהם כתבו, ספר מלכים, הם פתרו את התעלומה והצביעו על המקדש הירושלמי כמקום בו יהוה אלוהיהם בחר לשום את שמו.

 

נקרא 3339 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים