קשה להתעלם מהעובדה שרק החזירים והעמלקים הצליחו לעורר בליבו של עם ישראל שנאה כה עמוקה ומוחלטת. השנאה לחזיר היא הגיונית ומובנת וקשה להאמין שקיים אדם נורמטיבי שמסוגל לא לנטור טינה לחיה שאינה מעלה גירה. פחות מובנת השנאה הנצחית שעם ישראל רוחש לשבט הנוודים שאולי יצא אי פעם בהיסטוריה למלחמת מגן נגד הנחיל הישראלי שעמד לפלוש לתחומו. הפרשנות המסורתית אינה משאירה מקום לספק: העמלקים איכשהו הצליחו לעצבן את יהוה שגמר בליבו למחות את 'זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם'. פרשנות קצת יותר נועזת יכולה להעלות גם אפשרויות נוספות, למשל, שהשנאה לעמלקים נשתלה בתורה באופן רטרואקטיבי כדי להצדיק את הטבח ששבני שמעון ביצעו בעמלקים בימיו של המלך חזקיהו.

רבני עידן התלמוד עמדו בפני דילמה לא פשוטה: האם להמשיך לדבוק בראיה הקוסמולוגית שבורא העולם שיקע בפסוקי תורתו הקדושה או לאמץ את הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של חכמי אומות העולם. בימי הרמב"ם, במאה השתיים עשרה לספירת העמים, הסוגיה כבר הוכרעה לטובת הפילוסופיה היוונית אבל בעידן התלמוד שתי הגישות עדיין התמודדו זו עם זו ובהדרגה יותר ויותר רבנים הגיעו למסקנה שלא כל דברי הפילוסופים הם רק שטות והבל.