- אתם כאן:
-
דף הבית
-
בלוגים
-
הבלוג של שחר ע.
- "על הניסים", חנוכה – מיתוס מול מציאות (שחר ע.)
שבת, 24 דצמבר 2016 14:56
"על הניסים", חנוכה – מיתוס מול מציאות (שחר ע.)
|
חנוכה הוא חג יהודי הנחגג במשך שמונה ימים, לזכר ניצחונם של החשמונאים בזמן בית המקדש השני במרד נגד היוונים, חנוכתו מחדש של בית המקדש ונס פך השמן[1]. חג זה התקבע במקורות כחג כה משמעותי, עד שנאמר עליו כי לעתיד לבוא "כל המועדות יהיו בטלים, חוץ מחנוכה ופורים"[2]. סביב החג התקבצו והתקבעו מיתוסים רבים, רובם לא מדויקים, ואני מבקש לעשות מעט סדר במקור החג ובסיפור האמיתי שגרם להווצרותו.
|
|
סיפור חנוכה ידוע לכל: מתתיהו הכהן הגדול, יחד עם בניו המכבים, מחו על ההתבוללות היוונית שפשטה בעם ישראל וגזרותיו הקשות של אנטיוכוס הרשע אשר חילל את בית המקדש, נלחמו ביוונים הרשעים שהיו רבים וחזקים מהם, ניצחו אותם, גירשו אותם מהארץ, נכנסו לבית המקדש בדיוק בתאריך כ"ה בכסלו, טיהרו את בית המקדש, מצאו פך שמן קטן שנעשה בו נס והצליחו להאיר בעזרתו מנורת המקדש במשך שמונה ימים תמימים, ולזכר הנס אנו חוגגים שמונה ימים בהלל והודאה ואוכלים סופגניות.
מה מכל זה נכון? לא הרבה. על מנת לעשות סדר, לקחתי את ברכת ההודאה "על הניסים" שמתווספת לתפילה ולברכת המזון בחנוכה, אשר מתארת את השתלשלות האירועים, ותיקנתי מה שטעון תיקון.
|
|
בִּימֵי מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִיוּבָנָיו
|
|
טעות.
מתתיהו בן יוחנן אמנם היה חשמונאי[3], אבל בשום פנים ואופן לא היה כוהן גדול. הוא אפילו לא היה ממשפחת הכהנים בני צדוק אשר שימשה בכהונה הגדולה, שעברה בשושלת היסטורית של אב ובן עוד מימי בית המקדש הראשון ועל פי המסורת מעולם לא הוחלפהעד לאותה תקופה[4]. הוא בא ממשמרת כהנים אחרת, משמרת יהויריב, שהיתה שולית ולא חשובה[5]. הוא גם לא היה כהן גדול לאחר מכן. למעשה מתתיהו נפטר כשנה לאחר פרוץ המרד והכהן הגדול הראשון מבית חשמונאי היה יונתן בנו, הרבה לאחר מותו. חז"ל היו מודעים לכך, ותירצו ש "כהן גדול" הוא רק כינוי שניתן לו בשל היותו המורד הראשון[6], דבר שיכול לבלבל בקלות כל מי שלא מתעמק בדברים.
|
|
כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ
|
|
טעות.
מרד החשמונאים לא היה ביוונים, אלא בסלווקים שדתם הייתה הלניסטית. התרבות ההלניסטית אמנם שאבה מתרבות יוון העתיקה, אבל מיזגה אותה עם תרבויות אחרות כמו תרבות מצרים העתיקה, התרבות הפרסית העתיקה, ואחרות[7]. לקרוא להלניסטים יוונים זה כמו לקרוא לכל הישראלים "ירושלמים" או "תל אביבים" או "פתח תקוואים", או לקרוא לכל היהודים "חסידי גור".
|
|
וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ
|
|
אנטיוכוס העביר גזרות להשכיח את התורה, אבל חוקים רבים שלו נטמעו בעם ישראל ובמסורת היהודית. חלק מחוקים אלה היווה שינוי דרסטי של המסורת שנהגה עד אז, והתקבע במסורת היהודית עד ימינו. דוגמא: לוח השנה. בתנ"ך אין פירוש מובהק לאופן שמירת לוח השנה אך לפי חישוב הזמנים על פי סיפור המבול של נח[8] וחישובים במקומות אחרים בתנ"ך, הלוח הוא שמשי, ובהתאמה, במגילות מדבר יהודה הלוח הוא מחזורי מתמטי קבוע: שמשי כעיקרי וירחי משני. מגילות אחדות מפרטות את לוח משמרות הכהונה לפי כל שבועות השנה השמשית אשר נהגה בקרב הכהונה הגדולה בעם.אנטיוכוס השליט ראש חודש לגביית מיסים לפי מולד הירח וקבע את חודש דיוס (תשרי) לראש השנה[9]. והנה, למרות שבכל מקום בתנ"ך תשרי הוא החודש השביעי (אפילו עד זמנים מאוחרים מאוד כמו מגילת אסתר[10]), התקבל תשרי כחודש של ראש השנה ונקבע בתלמוד הבבלי כחודש בו נברא העולם[11].
שינוי נוסף היה באליטה השלטת: עד תקופה זו כאמור, הצדוקים שלטו במשרת הכהונה הגדולה ובעם. המשרה ניתנה עוד בימי שלמה המלך שבנה את המקדש הראשון, והמשיכה להישמר באדיקות. לא בכח הזרוע, לא בשחיתות, כי אם בהסכמה: הנביא יחזקאל למשל, מזכיר בארבעה מקומות שונים כי משפחת בני צדוק היא היחידה הראויה לשמש בכהונה הגדולה[12]. גם לאחר השיבה מגלות בבל נשמרה תקנה זו, ושונתה רק מאות שנים לאחר מכן, כחלק מגזרות אנטיוכוס. לאחר השתלטות החשמונאים, שיכלו להחזיר עטרה ליושנה, הם העדיפו להחזיק בעצמם בכהונה הגדולה שאותה איחדו עם המלוכה שנטלו לעצמם, דבר שעם הזמן גרם לתסיסה ומרד וגרם למלחמות עקובות מדם ולטבח של המלכים החשמונאים בבני עמם. "כהניך הקדושים" אם כך, כפי שנהוג לתאר את החשמונאים, היו למעשה, תופסי שלטון גזלנים.
שינוי נוסף היה אימוץ התפיסות ההלניסטיות בקרב החשמונאים והעם. גינוני המלכים החשמונאים היו הלניסטים, הוקמו מרכזים הלניסטים ציבוריים, הצבא היה בנוי במתכונת הלניסטית[13] ועוד. כך שבסופו של דבר, ההלניזם ניצח.
|
|
וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם: רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ
|
|
טעות.
למרות המיתוס ההרואי, המורדים מיהודה לא היו חלשים כל כך, ולא תמיד היו מעטים. מקור התפיסה הוא בציטוט מספר מקבים "ויאמר יהודה: נקל כי יְסֻגְרוּ רבים בידי מעטים, ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברב-חיל נצחון המלחמה, ומן השמים הגבורה"[14] . ספר מקבים נכתב על ידי הסופרים המקומיים, ויש חשד מבוסס שהוא מוטה ומעוות את המציאות.
הדיווחים השונים, כמו גם המחקר ההיסטורי, מראים שלמורדים היו עשרות אלפי חיילים, שבשלבים שונים של המרד היו רבים יותר מהכוחות הסלווקים ששלטו בארץ, שבשלבים מתקדמים השיגו כלי מלחמה רבים ושבמקומות רבים היו עדיפים:
בקרב אלעשה לדוגמא, על פי ספר מקבים היו 800 לוחמים יהודים מול 3000 לוחמים סלווקים, דבר שהחוקרים שוללים מכל וכל, וטוענים שמספר הלוחמים היה כמעט זהה[15]. בקרב כפר שלמא, על פי המחקר ההיסטורי היה אותו מספר לוחמים[16]. בקרב חדשה, רוב החוקרים טוענים כי הכוחות היהודים היו גדולים בעשרות אלפי חיילים מהכוחות הסלווקים[17], וכן הלאה.
אמנם לחיילות הסלווקים היו פילים ופרשים, אך ללוחמים היהודים הייתה היכרות עם השטח, ועם הזמן הם גם השתלטו על כלי מלחמה רבים[18].
|
|
וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ
|
|
עד לתקופה זו, יהודה אמנם הייתה תחת שלטונות זרים אבל העם חי בשלווה יחסית, והפולחן הדתי היה ממוסד, רציף, שקוף ונטול תקלות. מזמן החשמונאים ואילך, שלטונם נתפס שוב ושוב בכוח הזרוע או על ידי שוחד, תפקיד הכהונה הגדולה עבר פוליטיזציה, הכוהנים הגדולים היו נגועים בשחיתות, הסתאבות ובמעשי רצח, קמו כתות שונות אשר נלחמו זה בזה והלשינו זה על זה, ונוצרו כאוס ושנאת אחים שהסלימה עד למלחמות אחים עקובות מדם בזמן חורבן בית המקדש כמאתיים שנה לאחר מכן[19].
|
|
וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה
|
|
טעות.
המלחמה לא הסתיימה בנצחון המורדים, אלא סכסוכים פנימיים בחצר הסלווקית וסיבות גאו-פוליטיות נוספות גרמו להעברת הריבונות בהדרגה מידי הסלווקים לידי היהודים, עד אשר קיבלו היהודים בחזרה, הכרה רשמית כאוטונומיה[20].
|
|
וְאַחַר כָּךְ, בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת-מִקְדָּשֶׁךָ
|
|
טעות
זה לא היה אחר כך. המרד המשיך שנים רבות לאחר טיהור המקדש. בזמן הקרבות, התקבלו ידיעות על מותו של אנטיוכוס בבבל אשר הכריחו את ראש מערך הכוחות, ליסיאס, לסגת חזרה לאנטיוכיה. ליסיאס שנשאב לתוך מערבולת התככים הפנימית בחצר לא יכול היה להפנות משאבים לדיכוי המרד, ועם הסתלקותו של הצבא הסלווקי ושחרור הלחץ הזמני, יכלו המורדים לשחרר את רוב ירושלים ולטהר את המקדש.
|
|
וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ
|
|
טעות
לא רק שזה לא נכון, זה סותר את המסורת! מקום מנורת שבעת הקנים הוא בקודש אשר בתוך ההיכל, ובשום פנים ואופן לא מחוץ לקודש ובטח שלא "בחצר"[21].
מאחר ולא היתה מנורה בזמן טיהור המקדש, בתלמוד הבבלי מסופר שעל מנת לא לבזבז זמן, החשמונאים שחידשו את מזבח העולה ושאר כלי המקדש הזדרזו לעשות מנורה חדשה משיפודי ברזל, ולאחר ש"העשירו" עשאוה מחדש, תחילה מכסף ושוב מזהב[23]. אבל לא מסתבר שאת מנורת השיפודים הוציאו לחצר המקדש, שכן למרות שהיוותה תחליף, עדיין נעשתה בה עבודת הקודש. יתרה מזו, ספר מקבים מציין בפירוש כי המנורה החדשה היתה בהיכל "ויחדשו את כל כלי הקדש וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטרת ואת שולחן הפנים. וישימו את הקטורת על המזבח ואת המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש"[24], ולא בחצר.
בעיה נוספת נוצרת כשבודקים את המסורת לגבי מנורת השיפודים הזו: בפסיקתא רבתי ובילקוט שמעוני נאמר כי "...נכנסו לבית המקדש, מצאו שם שמונה שפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות"[25]. ואז נשאלת השאלה, איך שמונה שיפודים אם במנורה יש רק שבעה קנים??
זה המקום לציין כי בספר מקבים א' ו-ב', אצל כתבי יוסף בן מתתיהו שתיאר את הדברים וכן במקורות הקדומים האחרים, הדלקת הנרות במנורה לא היתה עניין ניסי, או אפילו חשוב יותר מטיהור המזבח או חלקים אחרים במקדש.
|
|
וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל
|
|
זה נכון.
|
|
עניינים נוספים:
|
|
נהוג לחשוב שכ"ה בכסלו 'התקדש' רק בזמן החשמונאים. זה לא מדויק.
בנוסף, מקור שמונת ימי החג לא מוסכם ולא אחיד.
והכי חשוב, נס פך השמן, המוכר כסיבה המרכזית לחג, כלל לא מופיע במקורות קדומים. לא הוא, ולא הדלקת הנרות שנוהגת לזכרו. הוא נזכר (יש שיאמרו 'נוצר') מאות רבות של שנים לאחר מרד החשמונאים.
מה כן יש? בסוף דצמבר (ימי כסלו), בזמן שמתקרבים לימים הקצרים ביותר בשנה, בתרבויות רבות נחגגים "חגי אור" (חג המולד הנוצרי, הדיוואלי ההודי, הלוי קראטונג התאילנדי, האסקלד השווייצרי ועוד) לחלקם מכנה משותף הנוגע בהיבט הסימבולי של האור, המבטא את שאיפת הטוב לגבור על הרע ולחלקן סיבות אחרות הקשורות לאור[26].
לפי ספר מקבים א' , מקור החג הוא בשמחת על טיהור המזבח שארכה שמונה ימים "ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם ... ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה' "[27]. חנוכת המזבח ארכה שמונה ימים כהשוואה לאש שירדה בימי משה ובחנוכת מקדש שלמה ששתיהן ארכו שמונה ימים, ובהתאמה לחנוכת בית המקדש השני (יום ייסוד היכל ה') שהייתה בתאריך דומה, כ"ה בכסלו[28].
לפי ספר מקבים ב', טעם שמונת ימי החגיגות היה דווקא כהשלמה לחג הסוכות אותו לא זכו היהודים לקיים באותה שנה, והם אפילו חגגו את החנוכה עם ארבעת המינים של סוכות "ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה'"[29]. ספר מקבים ב' אף מצטט איגרת שנשלחה ליהודים במצרים בו הם קוראים להם לחגוג את החג שמדמה את חג הסוכות בתאריך בניית המקדש "ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים"[30] - בתאריך כ"ה בכסלו.
יוסף בן מתתיהו נותן טעם אחר לחג: לטענתו החג הוא בשל נס הנצחון הפתאומי "נראה לי שנתנו את הכינוי הזה לחג משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיעה לנו בלי שקיווינו לה."[31]
מעניין שאף מקור קדום לא מתייחס להדלקת נרות, או לנס פך השמן, עד למשנה, וגם שם ההתייחסות מינורית: החג נזכר במספר מקומות במשנה, אך ללא פירוט על מהותו ותוכנו, מלבד אזכור אגבי ממנו ניכר כי חנוכה נחגג באמצעות הדלקת נר מחוץ לבית, ואזכור כי קריאת התורה בחנוכה היא בפרשת קורבנות הנשיאים[32].
נס פך השמן לא מופיע בשום מקור קדום, ומוזכר לראשונה רק בסכוליון, פירוש עברי קדום למגילת תענית: "כשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים[33]". תיאור דומה מופיע במסכת שבת בתלמוד הבבלי.
למה נס פך השמן נזכר להופיע רק מאות רבות של שנים לאחר המאורע, ורק בתלמוד הבבלי? מאחר ובתלמוד הבבלי מגמתם הפוליטית של החכמים (שישבו בנחת על סיר הבשר בבבל, רחוק מהקרבות בארץ הקודש) היתה ליצור מסורות אלטרנטיביות שמתעסקות פחות במלחמות ויותר בניסים ובאלגוריות תיאולוגיות, כדי להרחיק את עצמם מקרבות ומלחמות שהיו בארץ ישראל. בהקשר לחנוכה - צמצמו את ההתייחסות למלחמה רבת השנים, וכהרגלם נתנו סיבה ניסית לעצם החג (נס פך השמן). הרחבתי על כך בדוגמאות רבות במאמר "האם החרדים באמת רוצים שיבנה בית מקדש".
למרות הכל, אפשר ללמוד הרבה על חג החנוכה בעיניים בוגרות: על יכולותיו של מרד עממי והתקוממות נגד פגיעה בזכויות הפרט או כפיה דתית על ציבור שלא מאמין באותה דת, על העוצמה שיכולה לבוא מתוך עם מדוכא, על הצורך באחדות, על הסכנה שבהסתאבות ובשחיתות, על ההכרח בהבנת מגבלות הכוח, על אופן וחשיבות שימור התרבות והמסורת, וכמובן, על הבעייתיות באכילת יותר מדי סופגניות.
חג שמח!
|
דרש משלי ט
בראשית פרקים ז, ח
מגילת אסתר ט, א
מסכת ראש השנה דף י' עמוד ב'
יחזקאל פרק מ', פסוק מ"ו; פרק מ"ג, פסוק י"ט; פרק מ"ד, פסוק ט"ו; פרק מ"ח, פסוק י"א
ספר מקבים א פרק ג פסוקים יח-יט
מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57-68
מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, בצלאל בר-כוכבא, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשמ"א ירושלים, עמ' 277
ספר מקבים א, א נד
מסכת מנחות דף כח עמוד ב
ספר מקבים א, פרק ד
בפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ב , ובילקוט שמעוני תורה פרשת תרומה רמז שסט
ספר מקבים א' פרק ד' פס' נ"א- נ"ז
חגי פרק ב פסוקים י-כ
ספר מקבים ב' פרק י' פס' ח-י"א
ספר מקבים ב' פרק א' פס' כ"א-כ"ב
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ז, פסקאות ו-ז, סעיפים 325-318.
לדוגמא במסכת ראש השנה, פרק א' משנה ג
הסכוליון למגילת תענית, על חודש כסלו
תוייג
השאר תגובה
אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*
3 תגובות
-
קישור לתגובה
שלישי, 03 ינואר 2017 22:36
הוסף ע״י סתם יהודי
רפי,
לפחות לגבי הרומאים, חז"ל כן זיהו אותם כ"אדומים".
הירושלמי בפ"א בכתובות מציין שהרומאים היו גוזרים גזירות קשות במיוחד ביהודה שכן מסורת להם מאבותיהם שיהודה הרג את עשו.
גם בספר יוסיפון (התחבר על ידי יהודי באיטליה במאה ה10, שעיבד את ספרי יוסף בן מתיתיהו ושילב אותם עם סיפורי והשקפת חז"ל), יוסף שבה את צפו בן אליפז בן עשיו והביאו למצרים,אחרי מות יוסף ברח צְפוֹ ממצרים לאפריקה, אל אגניאס מלך קרתגו, ומאפריקה הלך לארץ כִּתים. בגבורתו זכה בשלטון בכל ארץ כִּתים ובכל איטליה ובניו מלכו אחריו, ולפיכך הרומאים הם האדומים. נכדו של צְפוֹ, לטינוס, הוא שנתן לרומאים את לשונם ואת האלפבית שלהם. כך, מאחר שצְפוֹ בא לאיטליה כשהוא נושא עמו את האיבה ליעקב, אין תימה, כי הוריש לצאצאיו הרומאים איבה זו.
(ספר יוסיפון, מהדורת דוד פלוסר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ט, עמ' 20-10, 298.) -
קישור לתגובה
שלישי, 03 ינואר 2017 11:01
הוסף ע״י שחר
רפי היקר שלום,
בשום מקום לא כתבתי שהטיעון הוא אנרכוניסטי. מה הקשר בכלל לאנכרוניזם. היו יוונים בזמן הזה. דתם היתה הלניסטית, כמו דתם של המצרים תחת שלטון בית תלמי, כמו דתם של הסורים תחת שלטון בית סלווקוס. אם תעמיק לקרוא, תראה שה'סלווקים' שעליהם כתבתי היו שם הקבוצה שדתם היתה הלנית.
"על הניסים" הוא חיבור מאוחר ביותר, לפחות מהמאה ה-7 לספירה, הרבה אחרי ספר מקבים, המשנה והתלמוד וכ-900 שנה לאחר המאורעות, בשעה שידעו בכל העולם להבדיל בין היוונים ובין ההלנים, אין להם את הלוקסוס של "רומא היא אדום". חיבור מימי הגאונים לא אמור לעשות טעויות של המשנה. הגאונים שחיו בזמן זה (לדוגמא באקדמות לספר בית חשמונאי\מגילת אנטיוכוס) כתבו על ההלנים, לא על היוונים.
חוזר על מה שכתבתי "לקרוא להלניסטים יוונים זה כמו לקרוא לכל הישראלים "ירושלמים" או "תל אביבים" או "פתח תקוואים", או לקרוא לכל היהודים "חסידי גור". ".
שמת לב מה כתוב שם?
לא 'סלווקים'. 'הלניסטים'. או כמו שהמסורת היהודית מכירה אותם, הלנים.
אשמח לעמוד לרשותך בעוד אי הבנות הנקרא
המשך יום טוב. -
קישור לתגובה
ראשון, 01 ינואר 2017 21:45
הוסף ע״י רפי
איזה חירטוט.
אתה מבין שהטיעון שלך שהסלווקים לא היו יוונים הוא אנרכוניסטי ולכן אווילי? בעברית המודרנית יוון הוא שמה של המדינה greece, אבל חז"ל השתמשו בשם תנ"כי כדי לתאר ממלכה ששלטה במזרח התיכון (ובמקרה גם התפצלה מתוך ממלכתו של אחכסנדר מוקדון). לרומא הם קראו אדום, כשברור לכולם שלא היה קשר בין האדומים של ימי הבית השני ותושבי חצי האי שנראה כמו מגף.
התגובות האחרונות