|
אגדה עממית מספרת על מדען אמריקאי שביקר במשרדו של המדען הדגול זוכה פרס נובל לפיזיקה, נילס בוהר, והופתע לראות פרסת סוס תלויה על הקיר מעל שולחן הכתיבה .
המדען פנה לפרופסור ואמר בצחוק עצבני "לבטח אינך מאמין שפרסת סוס תביא לך מזל טוב, נכון פרופסור בוהר?" בוהר צחקק וענה "אני לא מאמין בשטויות טפשיות כאלה. ברם, נאמר לי שפרסת סוס מביאה מזל טוב בין שאתה מאמין בה ובין אם לאו, איך אפשר להתוכח עם הגיון שכזה[א]?" ואכן, מה רע באמונות טפלות? מה רע בסגולות או קמעות שישמרו עלינו? אנשים רוצים להיתלות במשהו שיתן להם כוח, ולא רק ביהדות: אמונה טפלה לא מבדילה בין דת לדת וכולם מעתיקים מכולם. להלן כמה מהסגולות הנפוצות ביהדות והסיפור האמיתי מאחוריהן:
חוט אדום: טרנד ענידת החוט האדום מקבר רחל, מהכותל או משאר מקומות קדושים כסגולה לברכה ולמזל טוב תפס חזק. כל כך חזק, שחוטים כאלה באריזות מהודרות מוצעים למכירה במחיר של כ-20 דולר (36 דולר אם כוללים את המשלוח!)[ב]. מאמינים רבים מאמינים שענידת חוט אדום שומרת עליהם מפני עין הרע ושמקורה קבלי או קשור לסודות עילאיים.
למעשה, אין שום מקור יהודי שמתייחס לענידת חוט אדום כדבר חיובי, בדיוק להיפך: המקור היחיד בכל הספרות היהודית הענפה שמתייחס לחוט אדום אומר בפירוש כך '... אלו הן דרכי האמורי ...הקושר מטולטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו'[ג] כשהכוונה ב'דרכי האמורי' היא לאמונות שהחזיקו בה עמים זרים שעליהם אומר הרמב"ם 'דרכי האמורי כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עכו"ם הקדמונים לעמי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן'[ד]
בקיצור המקור היחיד שמתייחס לחוט אדום מספר כי חל איסור חמור לענידת חוט שכזה. סוחרים משווקים את החוטים האלה כמבורכים כאילו נכרכו קודם סביב קברה של רחל אמנו והם בעלי סגולות מופלאות, אבל תכלס, אין לו שום משמעות מלבד עניין מסחרי ואיסור הלכתי.
חמסה: החמסה היא אחד הסמלים הפופולארים ביותר בתרבות היהודית. הרב רואי מרגלית כתב בשם החיד"אוהבן איש חישהאות ה'היא סגולה נגד עין הרע, ולכן נהגו בקהילות רבות לעשות חמסה שהיא כנגד המספר חמש, ערכה הגימטרישל האות.[ה] אנשים רבים מייחסים לחמסה סגולות לברכה ולמזל.
למעשה, היהודים ייבאו את החמסה משכניהם המוסלמים ואין לו כל קשר ליהדות: מקור החמסות הוא בקוראן, שם החמסה נקראת גם 'היד של פאטימה' (בתו של מוחמד) ומסמלת את חמשת מצוות האיסלאם, ויהודי צפון אפריקה הביאו עימם את סמל החמסה לישראל כשומר מפני עין הרע[ו]. לדעת חוקרים רבים, מקורותיה האמיתיים של החמסה הם כנראה עתיקים אף יותר, ונעוצים בסמלה של תנית, אלת הירח הקרתגנית[ז]. כך או כך, שום קשר ליהדות.
ספר תהילים קטן: קיימת אמונה רווחת כי נשיאת ספר תהילים צמוד היא מתכון לשמירה והגנה מפני מזל רע. הבעיה (מבחינת היהדות) היא, שכניסה עם כתבי קודש למקומות טמאים, למשל שירותים, פוסלת אותם מיידית ו'יעילותם' גם לפי שיטת המאמינים, נעשית הפוכה. גם הצמדת אותם ספרי תהילים לתינוקות או הכנסתם לארנק או לתיק לשם סגולה פשוט מבזה את הדת:אסור לפי ההלכה להכניס כתבי קודש למקומות שנקראים בהגדרה התלמודית 'מבואות המטונפים' וההגדרה של 'מבואות מטונפים' תלויה ומשתנה[ח]. אמנם יש "פרצה" שאומרת שאם מכסים את כתבי הקודש בשני כיסויים כביכול ה'קדושה' שלו נשמרת, אבל למה להגיע מראש למצב הזה? לפי האמונה היהודית עצם המצאות ספר קודש לא שומר על האדם אלא רק הקריאה בו.
אותו דבר גם לגבי תכשיטי קבלה שונים: אנשים עם טבעות, צמידים או תליונים שבהם כתובים דברי קדושה, מה עושה העונד אותם כשהוא בשירותים?
מזוזות: בשנים האחרונות נפוץ המנהג לנשק מזוזות. המקור הוא ככל הנראה החל בארצות אשכנז דרך הפוסק המהרי"ל שכתב 'בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה[ט]' ולאחריו הרמ"א שקיבע את המנהג בכתבו: 'י"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה וכן כשיכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה'[י]. הנשיקות הצטרפו מאוחר יותר על ידי מחמירים למיניהם, שהפכו את נשיקת האצבע הנוגעת במזוזה להרגל של 'חיבוב מצוה'. גם המנהג לקבוע מזוזה בכל דלת בבית הוא תוצאה של פרשנות מרחיקת לכת. החובה המקורית היתה לקבוע מזוזה רק במפתן הדלת הראשית.
השימוש במזוזה כחפץ מאגי להגנת הבית מופיע כבר בספרות חז"ל. הרמב"ם (ואחרים), התנגד בחריפות לכל שימוש שכזה, ובוודאי היה מתנגד בחריפות גם לנישוק מזוזות, שהיה נראה לו כעבודת אלילים של ממש. בספרו התייחס ל"תוספות קודש" שאנשים מרעיפים על המזוזה: הוא הזכיר נוהג פסול לכתוב על קלף המזוזה דברים נוספים וציין 'שֶאֵלֶה שכותבים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולהשהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמֵיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם'[יא] במלים אחרות: אין להפוך את המזוזה ל"קמֵיע", לקסם, 'שהרי לא די בכך שהדבר טיפשי, אלא שהוא גם חילול ה' והפרת מצוותיו'[יב].
יתרה מזו: מזוזות, בעיקר אלו המצויות בבתי החולים, עלולות להכיל חיידקים רבים וכתוצאה מכך לגרום למחלות זיהומיות. מחקר שנעשה בבי"ח אסף הרופא בשנת 2008 בדק עשרות מזוזות ממחלקות השונות בבית החולים. מממצאי המחקר עלה, כי בכל 70 המזוזות שנבדקו, נמצאו חיידקים מסוכנים וכי ישנם סיכונים ממשיים שעלולים לגרום לזיהומים משמעותיים[יג].
ברור גם, שהמנהג להשקיע ממון רב בהידור המזוזה חסר חשיבות לחלוטין, ורק הטקסט שבתוכה הוא החלק החשוב, אחרת אלוהים היה לעשירים בלבד.
כיסוי ראש: יש בדיחה שהולכת כך: מה המקור בתורה לחבישת כיפה? כתוב 'וַיֵּצֵא יַעֲקֹבמִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְחָרָנָה'[טו], נו מה, הלך בלי כיפה?
למרות הדעה הרווחת, בתורה אין כל אזכור לחובת חבישת כיסוי ראש לגבר. מקור השימוש בכיפה הוא סימון של קבוצות אוכלוסיה על פי כובעם. כך הבדילו בין דתות או בעלי מקצוע. ביהדות צפון אפריקה והמזרח התיכון נהגו לחבוש תרבוש או גלביה, בדומה לבני מדינות ערב, ובמזרח אירופה היהודים חבשו כיפה או שטריימל בשבתות וחגים. עם הזמן מצאו גם מקור יהודי: בגמרא מובא שרב הונא הלך בכיסוי ראש ונימק הנהגה זו באומרו: "שכינה למעלה מראשי"[טז]. וכן במסכת שבת "אמר רב הונא ... תיתי לי (יש לי זכות), דלא סגינא (שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש"[יז] כלומר: הוא התגאה בכך שהיה יוצא דופן משאר הצדיקים בכך שהלך עם כיסוי לראשו (=בניגוד אליהם). עם הזמן התקבע כיסוי ראש כחובה הלכתית והשולחן ערוך כותב "ולא ילך ארבע אמות בגילוי ראש"[יח] מטעם "ובחוקותיהם לא תלכו". במילים אחרות: הלבוש החרדי\הצפון אפריקאי\החסידי כמו גם כיסוי הראש, דבר ששאוב והועתק לחלוטין מסגנון הלבוש של העמים שבתוכם ישבו היהודים במאות הקודמות, הפך להיות סממן מזהה ליהודים ונבדל מהגויים??
הנחת אבנים על קברים: עוד מנהג יהודי רווח. מקורו בתרבות הרומית העתיקה, אז נהגו להניח אבנים לפני פסל של האל הרמס (מרקורי) ביציאה מהעיר רומא. הגמרא מתנגדת במפורש למנהג של "הזורק אבן למרקוליס"[יט]. מקור אחר למנהג, מפרופסור יצחקי מאונ' בר אילן הוא, שהמיתה הכי קשה מבין ארבע מיתות בין דין של הסנהדרין לכפרה על חטאים קשים היתה סקילה, ובעצם בהנחת אבן על קבר טרי אנחנו מדמים "סקילה" של המנוח על מנת שלא יגיע לגיהנום כשהוא אוחז באותו חטא. אבל אין צורך לסקול את הנפטר כל פעם כשמבקרים את קברו!
השתטחות על קברים: על אף שהתורה מייחסת טומאהלמת, השתמר פולחן קברי הצדיקים לאורך הדורות. פרקטיקה פולחנית זו רווחה בקרב העם הפשוט ובשנים האחרונות אף נעשתה למרכזה של חופשה, בה אנשים נוסעים לחו"ל בשביל להשתטח על קברי צדיקים. התפשטותה של הקבלהוהחסידותלאחריה, תרמה רבות לפולחן קברי הצדיקים, והתחברו תפילות ו"ייחודים" רבים המותאמים לאמירה על כל קבר וקבר.
בפועל, אנשי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרהאו דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות שהתורה באופן כללי שוללת. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכהקברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים. הגמרא כותבת "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם"[כ]ועל פי זה פסק הרמב"ם "ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן - דבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות."[כא]
גם רבים בציבור הדתי-לאומימביעים התנגדות לנסיעה לקברי צדיקים בחו"ל כגון קבר רבי נחמן מברסלב, וכורכים את הבעיה ההלכתית של יציאה מארץ ישראל. הרב יובל שרלו כתב על התופעה "הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם... האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?"[כב]
מגן דוד: המגן דוד (המיוחס לדוד המלך) הוא סמל מיסטי שמקורו בתרבויות המזרח הרחוק ומשמש בהן עד היום. אמנם סמל זה הופיע לראשונה בהקשר יהודי במאה ה-7 לפנה"סבחותםיהודי שנמצא בצידון, כמו כן הופיע במספר בתי כנסת עתיקיםבארץ ישראל בתקופת בית שניואחריה, אך נראה שללא כל משמעות מיוחדת, שכן הוא הופיע לצד צורות נוספות כחותם שלמה וצלב הקרס, לא בין הסמלים היהודאים המובהקים של התקופה ההלניסטית[כג] (מה שאומר שמי שינסה לתלות את זיהויו כסמל יהודי מובהק בהמצאותו בתרבות היהודאית הקדומה יצטרך באותה מידה לקבל את זיהויו של צלב הקרס כסמל יהודאי מובהק, מאותה סיבה...). הסמל הפך בהדרגה לסמל יהודי מימי הביניים, וחוקרים רבים מסכימים כי מי שדחף את הסמל ליהדות בצורה סופית הוא דוד אלרואי, נביא שקר שחי לפני ימי הביניים[כד] והמגן נקרא על שמו. למעשה, סמל המנורה הוא הסמל היחיד המקורי ביהדות, וכל השאר מושאלים או גנובים.
הפרשת חלה המונית: לפי ההלכה, אדם שאופה בצק בכמות העולה על 1.6 קילו, צריך לברך, להפריש כ-30 גרם, לשרוף בתנור ולזרוק אותם, או לעטוף אותם בשתי עטיפות ולהשליך לפח. למצוה זו הוצמדו סגולות שונות ומשונות: מישועות, דרך לידה קלה, פרנסה, ועד ריפוי חולים[כה].
עם הזמן (ובעיקר בשנים האחרונות) נהפכה המצווה לטרנד חוצה מגזרים שמייחסים לו סגולות רבות, וערבים חגיגים בהשתתפות סלבריטאים ונשות פוליטיקאים[כו] והמוני מאמינות.
אמנם כאן בהחלט מדובר במצווה מתוך תרי"ג מצוות אולם הפרקטיקה שהפכה את המצווה שאמורה להיעשות בבית בצורה אינטימית למפלצת ממלאת איצטדיונים מדיפה ריח רע. אורתודוקסיזציה היא למעשה תוספות אנומיות למצוות, כלומר גישה שבה פרקטיקות ניו-אייג'יסטיותלא-הלכתיות הופכות לחלק מרכזי בפולחן היהודי-דתי. בנוסף, יש כן הרגשה של טריק וקיצורי דרך בקיום מצוה לשם אמונה בסגולותיה, כמו גם של "כדאיניקיות" ו"ניצול" של אלוהים, הרי אמרו חז"ל ש"שכר מצווה מצווה", ודגש על הסגולה אשר בזכות קיומה יגיע שכר ספציפי זו עבודה זרה, והופכת את אלוהים לכספומט או תפילומט. הייתי רוצה להאמין שאלוהים היה מעוניין שמאמיניו יהיו אנשים חושבים ומשקיענים, לא כאלה שעושים פעולות סמליות וסומכים על מתווכים.
בפרשת וישב כתוב 'וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵלבַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?[כז]'. יהיו שיגידו שיעקב היה לא רגיש לצערה של רחל. לדעתי יעקב פשוט אמר לה כך: מה זה "הבה לי בנים"? אני לא אלוהים. אני לא סגולה או קמע. תתפללי ישירות לאלוהים. למה אני צריך להיות מתווך? למה בכלל צריך מתווך? תפשילי שרוולים ותתאמצי!
ואסיים בכמה סגולות שכתב הרב חיים נבון, להערכתי למרות שהן מעט קשות לביצוע, דווקא הן יעילות ומנוסות:
סגולה לפרנסה: ללמוד מקצוע (מסכת קידושין דף כט עמוד א)
סגולה לרפואה: ללכת לרופא (מסכת בבא קמא דף מו עמוד ב)
סגולה לאריכות ימים: לנהל אורח חיים בריא (רמב"ם הלכות דעות ד')
סגולה לחתונה: לחפש בת זוג (מסכת קידושין דף ב עמוד ב)
סגולה לשלום בית: אהבה, ויתור, סבלנות (מסכת סנהדרין דף ז עמוד א')[כח]
|
תוספתא שבת סימן פ"ז
רמב"ם, הלכות עבודה זרה סימן יא
מתוך הספר "שלא נדע מצרות"
מהרי"ל שם ומוכח בעבודת כוכבים דף י"א
יורה דעה סימן רפ"ה
הלכות מזוזה פרק ה' הלכה ד'
בראשית פרק כ"ח פסוק י
מסכת קידושין דף ל"א עמוד א
מסכת שבת דף קי"ח עמוד ב
שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן ב
מסכת שקליםפרק ב' הלכה ה'
משנה תורה לרמב"םספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד', הלכה ד'
בראשית פרק ל פסוקים א-ב
התגובות האחרונות