נשיא מול כפויי טובה לא הגונים

צבי י' כסה

זלמן ארן, שר החינוך מאי אז אמר שמדינת ישראל היא היחידה בין המדינות השומרת אהדה לארצות הברית למרות הסיוע שהיא מקבלת ממנה. נזכרתי באמירה הזאת כאשר קראתי על ספרו של מי שהיה שגרירנו בארה"ב, מייקל אורן, שהוא אחת העדויות שכפיות הטובה הפכה לבון-טון של ישראל מול הממשל בארה"ב. בפשטות אנו הולכים ונידמים למדינות המנוולות. אליהן כיוון ארן.

הדיפלומט מביא ניתוח פסיכולוגי של אובאמה. אביו הראשון והמאמץ היו מוסלמים והמוסלמיות של האבות שזנחו אותו גרמו להינתקותו המכוונת מישראל. הפיטפוט הזה, שאין להבינו אלא כתכסיס למכור הרבה ספרים לרפובליקנים שונאי נשיא שחור, עומד מול נאומו של הנשיא בכנסיה בצ'ארלטון לזכרם של תשעה השחורים שנירצחו.

הנאום של אובאמה בכנסיה היה הספד מזהיר (Amazing Grace ) נוצרי מהמשובחים שנישמעו. מנגד לקישקוש של השגריר הוא העלה מול אלפים אבלים את החסד הנוצרי וגרר אותו אל החברה הפתוחה הליברלית. החסד הדתי לא נגד החברה החופשית אלא כנידבך תווך. החסד שמגלים הנפגעים שמחלו לרוצח. כאן אובאמה. כאן הוא מתחבר לציביליזציה העברית שמשורשיה באו שלושה העיקרים שהם היסוד לתרבות היודו-נוצרית לחברה שראוי לחיות בה.

שלושה גרעיני הבדולח: אברהם אבינו האומר לנו כי הצדק הוא המהות האנושית; משה רבנו שאומר שלא יהיה צדק ללא חוקה; ואחריהם בא ישוע האומר כי צדק ומשפט ללא חמלה הם סכנה גדולה. לכן, החסד הוא המהות. והנה שלושה היסודות: צדק – משפט – וחמלה. אובאמה הוא הנשיא האמריקאי שצלל יותר מהאחרים אל הציביליזציה העברית. כמה עלובים הטיעונים של אורן המנסה לצרכי מכירת סיפרו לבזות את הנשיא. מי העלה אישיות כזאת להיות שגריר בבסיס האסטרטגי של מדינת ישראל.

שנים לקח לנשיא הזה – הסיזיפוס השחור – עד שלפתע הציב את האבן בראש ההר: חיסל את החרם על קובה, החיל על עשרות מיליוני אמריקאים ביטוח בריאות, השפיע עד לחקיקה לנישואים חד-מיניים. העלה את שכר המינימום, קרב את ארה"ב להבין את כדור הארץ, התחיל להביא סדר בבעיית המהגרים ועוד ועוד. אף נשיא לפניו לא הצליח בכל אלה. וכל זה על אף הירושה מבוש הבן בעירק ואפגניסטן ונגד 100 מיליון אמריקאים שונאי נשיא שחור ושונאי יוזמות ממשל לטובת השכבות החלשות.

לא אפשר לבוא בטענות לאורן על שאינו מבין את השינויים העוברים על החברה האמריקאית. אבל, הוא היה צריך למסור לנו תבונה באשר למדיניות החוץ של אובאמה וכאן הוא מהבל הבלים כשהוא טוען כי מלכתחילה אובמה נטש את ישראל. הדוגמה הוא הנאום לפיוס עם האיסלאם במצרים. הוא לא בא לישראל בסיבוב הזה. מדוע אסור לנשיא המעצמה לנסות להתפייס עם הערבים? וכי היה מי מהמומחים שצפה את "האביב הערבי"? היה מי שצפה שהצבא במצרים יחזור לשלוט? במקביל לניסיון הלא מוצלח הזה הוא הוציא את אמריקה מאסון עירק ואפגניסטאן, הוציא את הנשק הכימי מסוריה. הוא בונה בעולם תרבות של קואליציות: לרסן את איראן, להילחם בדאעש, לאמן לוחמים סורים, לבלום בזהירות את פוטין באוקראינה, מסייע לארצות הבלטיות, מקדם את ההסכם עם מדינות האוקיאנוס השקט לבלום את סין. צריך לפענח את הקונספציה שלו שארה"ב לא תהיה שוטר העולם אלא מנהלת בריתות עם אחרים. נשיא ארה"ב רואה שאיראן היא מעצמה אזורית ומחליט למשוך אותה אל קהילת הבריתות העולמית. אי אפשר לשפוט אותו על פי סרגל ישראלי. בצדק מעצמתי הוא מעביר את המרכז למזרח הרחוק מול סין. אמריקה לא נזקקת לנפט מכאן.

אבל, גם באשר לישראל לא היה נשיא טוב ממנו. כל הנשיאים דיברו על גבולות 67, כל הנשיאים לחצו על ישראל. היו כאלה שהפעילו לחץ לכופף אותנו. כל הנשיאים האשימו בחדרי חדרים את ישראל. הוא בא לארץ לדבר עם הציבור והכנסת על תהליך השלום. ולמד כי אין סיכוי להניע את הממשלה הזאת להתקדם בשלום. לכן, החליט לחמש אותנו עד צוואר אבל לא להחניף. בעיקר כאשר ראש הממשלה מנהל מסע נגדו. לטעמי הוא היה טוב מידי לישראל. הנשיאים שאהבנו מג'ונסון ואילך לא תרמו דבר לעניין הקיומי של ההסדר עם הפלשתינאים. רק הנשיאים שלא אהבנו תרמו לעיקר: ניכסון שאילץ להפרדת הכוחות בסיני ואילץ את צה"ל להסיר את הכיתור מהארמיה השלישית; קארטר שאילץ אותנו לשלום עם מצרים, בוש האב שהכריח את שמיר ללכת למדריד; ג'ונסון וקלינטון ובוש הבן האהודים לא תרמו דבר. ומעל לכל אובאמה עד היום מנע ממועצת הביטחון בהטלת וויטו מול כל ניסיון האומות לאלץ הסדר.

לטעמי אולי יש לו הזדמנות בשנתו האחרונה לא להיות אהוד ולאלץ אותנו להסדר עם הפלשתינים ועם המדינות הערביות שההצעה הסעודית עדיין על השולחן למו"מ. ראוי עד מאד להיגמל מכפיות טובה.