של מי הארץ ושל מי הצדק

צבי י' כסה

תשובה לאיש "מהמחנה של האפשרי" ש"ערק" אל "המחנה של הלא אפשרי", בלשון העם המיר משמאל לימין. האיש הציג כנגדי תפישה מדינית העומדת על עוגן הצדק:  

האנגלים נתנו את הצהרת בלפור. חבר הלאומים (1920) אישר אותה והחליט שפלשתינה משני עברי הירדן תהיה למדינת היהודים. ולכן הארץ כולה שלנו. החלטת חבר הלאומים היא המכוננת את הצדק. לא ההבטחה האלוהית ולא אינטרסים בינמעצמות ולא יחסי כוח מקומיים אלא החלטת חבר הלאומים.

ואז באו האנגלים ולקחו מאתנו את עבר הירדן לא מאינטרסים אלא משנאת יהודים (צ'רצ'יל, שר המושבות אז, שנא יהודים) ונשארנו עם א"י המערבית. ואז ב – 47 האו"ם החליט על החלוקה ועלו עלינו למלחמה שניצחנו בה חלקית כי עבדאללה כבש את הגדה. וב – 67 גירשנו את חוסיין מהגדה והארץ שלנו. מומש הצדק כהחלטת חבר הלאומים.

התיאור הזה נכון. אבל כבר כתב עמיחי שמהמקום שבו אנחנו צודקים לא יצמחו פרחים באביב. והשורה הזאת נכתבה למען הטקסט שלעיל. האם הוא מחזיק מים? מדוע החלטת חבר הלאומים עליונה על החלטת האו"ם? וממתי התנועה הציונית והיישוב ומדינת ישראל משועבדים להחלטות מוסדות בינלאומיים? ואם מועצת הביטחון תחליט משהו נגדנו וכי נקבל? ואם החלטת חבר הלאומים אישרה לאנגליה מנדט מה היה זכותה של אנגליה להחליט על גורל פלשתינה? אנגליה וצרפת חילקו עוד מדינות באזור ומה גורלן היום? ממתי קביעות בין מעצמות מוגדרות במונחי צדק?

אין לאף עם זכות על אף ארץ. כל המדינות אבותיהם כבשו והשמידו או בלעו את הקודמים להם. ההיסטוריון, פרופ. יגאל עילם מסביר את הזכות של עם על ארצו: אירופה שקעה במים ותושביה שטים לאי הבריטי. על החוף עומדים האנגלים ואומרים: הארץ שייכת לעם היושב בה. מה עונים הניצולים? אנחנו טובעים בים ואתם מדקלמים ערכים. ועולים לחוף.

מי שנוּגָע אפילו קלות בוירוס לאומנות בונה פילוסופיה לשלימות נפשו. אבל זו צריכה להיות כזאת שלא אפשר לערער אותה בנימוקי היגיון ואמת. הסיפור על חבר הלאומים ועל האו"ם אין בו דבר הנושק לצדק אלא לאינטרסים משתנים של המעצמות

העריק לימין כוונתו טובה נימוקיו לא טובים. הארץ הזאת שלנו לא בגלל ההבטחה האלוהית. זו הבטחה על תנאי, ולפיו אין חטא שלא חטאנו, כך שהארץ לא שלנו. והיא לא שלנו בשל האומות המאוחדות. היא שלנו כי

הצדק שלנו יצוק על סלע בראשית -

הצדק לזכות הטוטלית של עם ישראל כמו של כל העמים לריבונות במדינתו..

כאשר דיקארט מבקש להוכיח שהוא קיים הוא מטיל ספק בכל מכל ונישאר עומד על סלע בראשית: "אני לא יכול להטיל ספק בעצם הטלת הספק שלי, והנה אני קיים" האם יש סלע בראשית לזכותנו למדינה ריבונית של עם ישראל? – יש !!!

לכל ערך מהערכים האנושיים יש התנייה – חופש, בתנאי שלא תפגע באחרים; שיוויון, בתנאי שלא יקוצצו הראשים של הגבוהים, וזכותו של כל אחד להיות שונה; אמת, בתנאי שלא ייאסר הספק; נאמנות, בתנאי קוד מוסרי וחוק; אהבה, על תנאי שאחד האוהבים לא מבטל את אישיותו ושלא יקוים הפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה". וכן הלאה.

יש רק ערך אחד ששום תנאי לא צמוד לו והוא "מעמדו הריבוני של האדם". ריבון פירושו מקור הסמכות. ולפיכך האחריות. אל התובנה הזאת הגיעו הפילוסופים הגדולים של המאה ה- 16 וה- 17. הריבונות האכזיסטנציאלית של האדם היא טוטלית. אם אני ריבון כל אדם ריבון. וזכותו של כל אחד להיות אדם ריבוני בחברה ריבונית במדינה ריבונית.

ומי שמונעים ממנו ריבונות רשאי ללכת לכל מקום בעולם ולממש את ריבונותו (אם כוחו אתו). ואנחנו לא באנו למקום שהו אלא לאחד שיכולנו לטעון שהוא שלנו כמו אחרים על ארצותיהם.

ומכאן הבעיה הפלשתינית: את התשובה נתן עמוס עוז: טבעת בים ומצאת קרש הצלה ועליו אנשים. אם הם אומרים גם אנחנו גם אתם הם בני אדם. אם הם אומרים רק אנחנו הם מנוולים. אנחנו טבענו בים. מצאנו קרש הצלה – ארץ ישראל - אנחנו אמרנו גם אנחנו.

הפלשתינים אמרו רק אנחנו. ופרצה מלחמת שני השבטים. מבחינתנו על כברת קרש ההצלה. מבחינתם על כל הקופה. תוצאות המלחמה ההיא הן בבחינת "בריאת עולם". מי שכופר בו מביא למלחמת עולמים.

ההצעות המדיניות של הימני האמור כל כולן עירעור על תוצאות אותה "בריאת העולם" דלעיל, ועל נוסחת ויצמן "צדק בצדק נגע". הוא ושכמותו לא רוצים פשרה עם הפלשתינים. מי ששואף לבילתי אפשרי יחמיץ את האפשרי. לדאבון לב מנהגיהם ומעשיהם של הפלשתינים מסייעים לסרבני השלום .

"יש לנו ארץ אחרת, והיא מדינת ישראל כפי שהיא צריכה להיות" - לא קולוניאליסטית ולא אפארהיידיסטית.