בהזדמנויות שונות הבעתי ביקורת, הן על מערכת החינוך הישראלית והן על גורמים שתקפו אותה באופן שנראה לי בלתי מוצדק.

פוסט שהתפרסם בפייסבוק ובו מבטאת ילדה את תסכולה ממערכת החינוך דרבן אותי לכתוב מאמר נוסף על הנושא[א].

בסרטון שבפוסט מעלה הילדה בעיקר את הטענה שהלימודים משעממים ומנסה לומר מה, לדעתה, צריך לעשות כדי שילדים ירצו ללמוד.

כעיקרון, אי אפשר להתווכח עם תחושתה ובמובן זה מה שהיא אומרת נכון בהגדרה – עבורה ולדעתי גם עבור לא מעט ילדים נוספים.

הבעיה היא שהיא מבטאת גם חשיפה לשיח פוסט מודרניסטי שמבקש לשפוך את התינוק עם מי האמבט.

אתחיל במי האמבט, שאותם אכן צריך לשפוך ושדברי הילדה אכן משקפים את ה"לכלוך" שבהם:

הלימוד בבתי הספר משעמם עבור תלמידים רבים והאינטואיציה שלה לגבי דרך ההתמודדות עם השעמום נכונה, לדעתי.

חשבו על ביקור במוזיאון בו אתם נחשפים למעשים שבני אדם עשו ועושים ולכם אין מושג איך הם נעשים.

מעשים אלה נראים בחשיפה ראשונה כמו מעשי קסמים.

גם בחיי היום יום אנו נתקלים בדברים שאם לא מתייחסים איליהם כדבר שלא דורש הסבר, נראים כמעשי קסמים:

איך מצליחים אנשים לשגר טילים לירח?! איך הם מצליחים להעביר לכאן את מראהו וקולו של אדם שנמצא במרחק רב מאתנו?! איך הם יודעים להראות לנו על המפה היכן בדיוק אנו נמצאים וכמה זמן ייקח לנו להגיע ליעדנו?!

הדבר הראשון שחשיפה לדברים אלה מעוררת בנו, מיד לאחר ההשתאות – הוא הרצון לדעת איך באמת זה קורה. נוצרת מוטיבציה ללמוד! הרי גם אנחנו רוצים לדעת לבצע קסמים.

הבעיה עם המוזיאון ועם דברים מורכבים בחיי היום יום, היא בכך שהיעדים שהם מציבים לנו רחוקים מדי. ללמוד איך משגרים טילים לירח או איך בדיוק עובד ה GPS זה דבר שאורך זמן רב. מדובר בתהליך לימוד שמורכב מהרבה שלבי ביניים שבהם לא תמיד רואים איך כל שלב תורם להשגת המטרה.

תפקידו של בית הספר הוא לעזור לתלמיד לצלוח את כל שלבי הביניים, אבל כדי להצליח בכך, עליו לתת לו מוטיבציה נפרדת עבור כל שלב ולא להסתפק באמירה ש"אם תעבור את כל שלבי הביניים תדע לעשות קסמים".

הפירוש המעשי של הדבר הוא שכדי שתלמיד ירצה ללמוד משהו ספציפי, צריך להראות לו קודם כל "קסם" שאותו ידע ספציפי מאפשר לבצע ורק אחרי שהוא מבין שמה שהוא עומד ללמוד עכשיו יאפשר לו לבצע את הקסם הזה – לעבור לחומר הלימוד עצמו.

החלוקה לפרקים, כמו גם מטרות הביניים, ברורה יותר כשמדובר במקצועות ריאליים, אבל גם במקצועות הומאניים היא ניתנת לביצוע.

נראה לי שחלק מדברי הילדה מכוונים בדיוק לנקודה זו.

יש לי מעט ניסיון בהוראה, לא כמקצוע ממשי, אבל כמורה פרטי וכמובן – גם כאבי ילדי, וניסיון זה לימדני שמעבר לחלוקת החומר לפרקים שלכל אחד מהם מטרה מוגדרת שניתנת להשגה תוך זמן קצר יחסית מבלי לתסכל את התלמיד, רצוי, לפני שמלמדים אותו כיצד מבוצע הקסם, לתת לו לנסות ולגלות בעצמו כיצד הוא מבוצע[ב].

לאסטרטגיה זו יש שני יתרונות בולטים:

האחד הוא שתוצאות שאדם מצא בעצמו נחקקות בזיכרונו טוב יותר.

השני הוא שהצלחה במטלה מסוג זה מגבירה את בטחונו העצמי של התלמיד וכשהביטחון העצמי של התלמיד[ג] גובר, גדלה גם יכולתו לדחות סיפוקים, דבר שמאפשר למורה להגדיל את תכולת פרקי הלימוד[ד].

חשוב להבין, עם זאת, שהאסטרטגיה של התמודדות אישית לפני הלימוד צריכה להיות מיושמת בזהירות כדי שלא תיצור בין התלמידים תחרות[ה] שעלולה לייאש את חלקם[ו].

עכשיו אעבור לתינוק (שאותו איננו רוצים לשפוך עם המים):

קחו, למשל, את השימוש שהיא עושה במילה "פתוח" או את דיבוריה על הלחץ שיוצרת המערכת בכך שהיא מתבססת על ציונים.

אנשים רבים אוהבים לנופף בסיסמאות אלו מבלי שהמילה "פתוח" תוגדר ומבלי שתוצע חלופה לציונים.

דיבורים אלה הם לדעתי קונטרה פרודוקטיביים, כפי שאני מנסה להסביר במאמר זה.

מיכאל רוטשילד