במאמר "הדיבר הראשון" עמדתי על ההבדל בין היכולת השפתית של האדם לבין היכולת השפתית של שאר בעלי החיים והסברתי מדוע  לדעתי, התפתחה השפה האנושית ככלי מחשבתי לפני שהפכה לאמצעי תקשורת.

במאמר הנוכחי אנסה להסביר איך לדעתי התפתחו דרכי התקשורת של בעלי החיים ומה עשוי היה להוביל לכך שהשפה הפנימית ששימשה את בני האדם לצרכי חשיבה הוחצנה והפכה לשפת תקשורת.

כפי שהסברתי במאמר הנ"ל, מה שמאפיין את יכולתו השפתית של האדם זו היכולת ליצור שפה ולהרחיבה לפי הצורך ואחד הכלים החשובים המשמשים ביצירתה והרחבתה של השפה היא יכולת ה"המשגה" שמאפשרת בניה של מושגים חדשים על סמך מונחים קיימים.

טענתי איננה שלבעלי החיים אין מושגים.

קוף, למשל, עשוי לדעת מהו קוף, מהו נחש, מהו עוף דורס. וכדומה. מה שהקוף אינו עושה ככל הנראה, זה להגדיר מושגים חדשים על סמך הישנים.

כיצד התפתחו דרכי האיתות שבאמצעותם הם מאותתים זה לזה על קיומם של דברים מסוימים בסביבתם?

לדעתי, מדובר כאן בשני תהליכים המתרחשים במקביל, שהראשון בהם הוא אבולוציה ביולוגית והשני מבוסס על זיהוי תבניות[ב].

אבולוציה ביולוגית של דרכי תקשורת:

דרך טובה להבין מהו תהליך האבולוציה הביולוגית של דרכי תקשורת, מתחילה בשימת לב לעובדה שדרכי תקשורת מסוימות קיימות אפילו אצל צמחים.

עצים, למשל, יכולים להגיב להתקרבות סכנה מסוימת (כמו מחסור במים או התפשטות של מחלה), עוד בטרם באו עמה במגע ישיר, תוך הסתמכות על "איתותים" שהם מקבלים מצמחים אחרים בסביבתם.

כיצד קורה דבר כזה?

הרי העצים לא ישבו זה עם זה וסיכמו ביניהם אם ואיך לאותת, או אם ואיך לפרש את האותות.

מה שככל הנראה קרה הוא זה:

צמחים שנתקלו בסכנה הגיבו לה באופן זה או אחר.

אופן התגובה גרם (לא במכוון, אלא כתוצאה כימית שלה) להפרשת כימיקלים מסוימים לסביבה או להפסקת הפרשתם של כימיקלים אחרים.

צמחים ש"למדו" לזהות שינויים אלה בסביבה ולהתאים להם תגובה מתאימה הגדילו את סיכויי הישרדותם וכך, ללא כוונת מכוון או תודעה, הפכו שינויים אלה למעין איתות.

איתותים מעין אלה קיימים גם אצל בעלי חיים (רבים מהם מבוססים על חוש הריח).

דרכי תקשורת המבוססות על זיהוי תבניות[ג]:

חשבו על התסריט הבא:

טורף חושב לתקוף.

התקיפה מתבססת על נשיכה ולכן הוא חושף את שיניו.

בעלי חיים שיזהו את התבנית שעל פיה בעקבות חשיפת השיניים מגיעה תקיפה, ילמדו לזהות את חשיפת השיניים עצמה כאיום ויגדילו את סיכוייהם לחמוק מן התקיפה.

טורף שיזהה את התבנית שעל פיה, בעקבות חשיפת השיניים שלו, בעלי חיים אחרים בורחים, עשוי להשתמש בתבנית זו גם כשהוא רוצה רק להבריח אותם.

חשיפת השיניים הפכה לאיתות.

שימו לב: כל תהליכי התפתחות האיתותים שתוארו לעיל הם פשוטים ולא עומדת מאחריהם יוזמה של יצירת שפת איתות.

למעשה, הם גם לא מעודדים יוזמה של יצירת שפת איתות כיוון שבכולם, הבנת האות קדמה להפיכתו לאיתות! כל יוזמה ליצירה מכוונת של איתות תעמוד בפני הבעיה של מכירת הטלפון הראשון.

ואז בא האדם.

האדם, כפי שטענתי במאמר "הדיבר הראשון", כבר היה מצויד במעין שפה פנימית שאפשרה לו להגדיר מונחים מורכבים.

מה שאפשר לאדם לצלוח את הפער שבין שפה פנימית לבין שפה מדוברת הוא שהוא לא רק זיהה תבניות (ככל בעלי החיים) אלא שהיה גם מסוגל להמשיג את המושג "זיהוי תבניות" ולהבחין בתבנית שעל פיה בעלי חיים אחרים מזהים תבניות!

אדם שזיהה תבנית זו, יכול היה להתחיל להשתמש בה לשם "אילוף" הסובבים אותו.

הוא יכול היה, למשל, לומר למישהו בסביבתו "הסתלק!" ומיד אחר כך לבצע צעדים תוקפניים, כדי לגרום לצד השני לזהות את התבנית שבעקבות האמירה "הסתלק!" מגיעה תקיפה.

הוא יכול היה לומר "תפוח" בכל פעם שהוא רואה שמישהו בסביבתו רואה תפוח ולגרום לאותו מישהו לקשור בין המילה "תפוח" לבין התפוח.

ולהתחיל ליצור שפת תקשורת.

סיכום:

בעקבות שאלות שנשאלתי אחרי שהפצתי גרסה ראשונית של המאמר (הטקסט דלעיל) לכמה חברים, החלטתי להוסיף פרק שיתן מבט מלמעלה על שני המאמרים שכתבתי בנושא השפה - "הדיבר הראשון" והמאמר הנוכחי.

המאמר "הדיבר הראשון" דן באבולוציה הביולוגית שהייתה נחוצה כדי שהמצאת השפה תהיה בכלל אפשרית.

הסברתי שללא בני שיח פוטנציאלים אין היכולת להתקשר באמצעות שפה מהווה יתרון ושלכן, כדי שהיכולת לתקשר באמצעות שפה תתפתח, היא צריכה להיות מושתתת על יכולת קצת אחרת שנותנת יתרון גם כאשר "אין עם מי לדבר".

הצעתי את יכולת ההכללה והמשגה כמועמד אפשרי לשמש כבסיס לשפת תקשורת.

אחת השאלות שנשאלתי הייתה אם יש סיכוי שמספר פרטים נפרדים באוכלוסייה יקבלו יכולת מסוג זה במקביל, באופן ביולוגי.

להערכתי מדובר באפשרות בלתי סבירה.

יש אמנם מוטציות שיכולות להיווצר באופן ספונטני בהסתברות גבוהה (ע"ע טריזומיה מן הסוג שגורם להיוולדות אדם הלוקה בתסמונת דאון; באוכלוסיה גדולה די הצורך מתרחשת מוטציה זו בו זמנית ובאופן בלתי תלוי בפרטים רבים), אבל המוטציה שבה עסקינן לא התרחשה בשימפנזים אפילו פעם אחת במשך מיליוני השנים שחלפו מאז נפרדו אבותינו מהם ולכן זו ככל הנראה לא מוטציה בעלת הסתברות גבוהה והסיכוי שהתרחשה מספר פעמים באותו דור נמוך.

מכיוון שמדובר באבולוציה ביולוגית, עבר מן הסתם זמן רב (דורות רבים) עד שיכולת ההמשגה הפכה לנפוצה באוכלוסייה.

הזכרתי במאמר זה את שיחתי עם דוקינס בעקבות ספרו Unweaving the Rainbow, ספר שבו תהה על האירוע המכונן שבעקבותיו הומצאה השפה והוא קיבל את עמדתי שאירוע מכונן זה הוא פחות חשוב מן התהליך שקדם לו ושאותו תיארתי במאמר "הדיבר הראשון".

את ההתכתבות ביני לבין דוקינס תוכלו לקרוא בשני הקישורים הבאים:

המכתב שלי לדוקינס

תשובת דוקינס

במאמר הנוכחי, חזרתי לאותו רגע מכונן שעליו דיבר דוקינס בספרו.

אם עקבתם אחרי טענתי, וודאי הבחנתם בכך שהאבולוציה שהמאמר הנוכחי דן בה אינה ביולוגית אלא רעיונית:

פרט בודד הבחין ביכולת זיהוי התבניות של פרטים אחרים והחל להשתמש בה כדי "לאלף" אחרים.

בני דורו, שהיו כבר בשלים לעניין מבחינה שכלית, קלטו את הרעיון מהר מאד והתחילו גם הם "לאלף" את הסובבים אותם.

בניגוד לגנים – רעיונות לא זקוקים לחילופי דורות כדי להתפשט באוכלוסייה.

הם מועברים בקלות מפרט חי אחד למשנהו.

לכן, בניגוד ל"היריון לקראת השפה" שבו עסק "הדיבר הראשון" ושנמשך זמן רב, השלב של "התפרצות השפה" שבו דן המאמר הנוכחי, היה ככל הנראה מהיר מאד ונמשך על פני דורות בודדים (אולי אפילו דור בודד).

יש להבדיל בין היווצרות "רעיון השפה" לבין התפתחות השפה המדוברת עצמה.

די ברור, למשל, שהמילה "אטום" לא הומצאה בתחילת דרכה של השפה כיוון שהמושג שאותו נועדה לתאר התפתח מאוחר יותר.

למעשה, היווספותן של מילים לשפה קשורה כמעט תמיד להתפתחות רעיונית בתחום שאיננו השפה עצמה.

יוצאות מכלל זה שפות ייעודיות שהמצאנו לאורך ההיסטוריה, כמו:

שפה כתובה, שפה לתיאור מספרים, שפה לתיאור תווים, שפת המתמטיקה, שפת הסימנים, שפת תנועה, שפות מחשב וכדומה.

מיכאל רוטשילד