במאמר על אבולוציה תבונית כבר ראינו שאין זה סביר שקיימת תבונה שפועלת על העולם באמצעות האבולוציה.

עשינו זאת באמצעות ההצבעה על מעשים בלתי תבוניים שהאבולוציה חוזרת עליהם מדי פעם מבלי "ללמוד לקח".

זה לא אומר עדיין שאין הצדקה לתאר את האבולוציה עצמה כתבונה[א].

להבהרת ההבדל בין שתי האמירות (המודגשות לעיל) שאת האחת הפרכנו ואת השנייה עדיין לא, אני מציע לקורא לחשוב על כך שמוח האדם, למשל, הוא ישות תבונית שאינה מופעלת על ידי תבונה (כלומר, האמירה הראשונה נכונה לגביו בעוד השנייה שגויה).

הטיעון שבאמצעותו הפרכנו את קיומה של תבונה המכוונת את האבולוציה אינו פוסל את האפשרות שהאבולוציה עצמה היא תבונה מכיוון שהפעולות חסרות התוחלת שהאבולוציה מבצעת במהלך פעולתה יכולות להתפרש כחלק מתהליך המחשבה של אותה תבונה. הרי גם במוחנו (ואפילו בפעילותו המודעת) צצים מדי פעם רעיונות שגויים שאנחנו פוסלים בהמשך.

דיברנו על הדמיון של האבולוציה לתבונה במבחן התוצאה (התוצרים פועלים) אבל לדמיון זה עוד ממד (שממנו בעצם נובעת התוצאה הנ"ל).

האבולוציה, במובנים רבים, מיישמת את השיטה המדעית: היא מבצעת ניסויים על ידי יצירת מוטנטים, ומקדמת/פוסלת את הנחות הניסוי (הטענה שהמוטציה מועילה) באמצעות הברירה הטבעית.

עד כאן הדמיון בין אבולוציה לתבונה המוכרת לנו.

בואו נראה אם יש מה שמבדיל בין האבולוציה לבין אותה תבונה.

נשאל תחילה כיצד אנו מזהים תבונה באורגניזמים.

נדמה לי שהדבר העיקרי שאנחנו מצפים לראות בהתנהגותו של אורגניזם כדי שנייחס לו מידה מסוימת (ולו גם מעטה מאד) של תבונה הוא התנהגות מוכוונת מטרה.

התנהגות מסוג זה חותרת להשגת מטרות על באמצעות גיבוש והשגה של מטרות ביניים. היא אינה מגיבה לאירועים באופן קבוע ואוטומטי (התנהגות מונחית אירועים) אלא שוקלת את התגובה להם בקונטקסט הרחב של השגת המטרה המוגדרת[ב].

אחד הדברים שעולים מן הנ"ל הוא שכדי שנוכל לזהות תבונה באורגניזם כלשהו, עלינו לזהות אצלו מטרות או לפחות להשתכנע שיש לו מטרות.

האם לאבולוציה יש מטרות?

לא נראה לי שיש מי שיכול להצביע עליהן אבל זה בפני עצמו לא אומר שאין כאלו[ג].

ובכל זאת אני טוען שככל הנראה – אין לאבולוציה כל מטרה[ד].

אני טוען זאת – לא בגלל שכפי שאמרתי לעיל איננו מזהים כזאת מטרה – אלא בגלל שלדיבורים על מטרתה של האבולוציה (או של אלוהים, או של כל דבר שאיננו מכונה) אין בעיני משמעות.

אנחנו יודעים שמה שיוצר את תחושת המטרה ביצורים חיים הוא העובדה שהם בני תמותה והמטרות שהם פועלים להשיג (למעט מטרות שהן תוצרי לוואי) משרתות את הישרדותם.

יותר מזה: ככל הידוע לנו, תחושת המטרה שאנו חשים היא בסך הכל ביטוי של מערך פעילות מסוים במוחנו. כלומר – זו תופעה נוירולוגית ובהכללת מה – פיזיקאלית.

זה גם המצב במערכות בינה מלאכותית שאנחנו בונים – אלו מערכות פיזיקאליות שבהן גם המטרה מוגדרת באופן פיזיקאלי[ה].

למעשה, כאשר אנחנו מייחסים תחושת מטרה לישות שאינה פיזיקאלית, זה חסר משמעות בדיוק כמו הטענה שישות כזו יכולה לחוש עקצוץ בכפות הרגליים.

אז האם נכון להגדיר את האבולוציה כסוג של תבונה?

זו בסך הכל שאלה סמנטית שאינה אומרת דבר – לא על התבונה של יצורים חיים ולא על האבולוציה. כל תפקידה של השאלה הוא לקבוע את משמעות המילה "תבונה".

אישית, אני מעדיף שלא לתאר את האבולוציה כתבונה כיוון שהשוני בין התבונה שאנו מכירים לבין האבולוציה (חסרת המטרה) גדול מדי ושימוש באותו תיאור עלול לבלבל.

מיכאל רוטשילד.