מאמרים מדעיים העוסקים בנושא שוללים את הטענות מכל וכל וכפי שתוכלו לראות אם תקראו את המאמר בויקיפדיה ותעקבו אחרי הקישורים המופיעים בו, שלילה זו מבוססת על שני סוגי חקירה[1]:
הסוג הראשון כולל מחקרים שבהם נלמד מבנה הצמח והתגלה שאין בו לא מערכת עצבים מרכזית שמסוגלת להוליך את המידע על הכאב ואפילו לא אברי חישה שעשויים לעורר אותו.
הסוג השני כולל מחקרים "התנהגותיים" בהן נבדקת הטענה הלכה למעשה, מבלי להתיימר לדעת מהו המנגנון העומד מאחריה.
הכותרת המוזרה של המאמר נועדה לבטא את הטענה שתחושת הכאב וגם היכולת להשכיל קשורות קשר הדוק ליכולת לנוע ולא היו מתפתחות כלל אלמלא יכולת זו.
למסקנה זו אפשר לייחס הסתברות גבוהה מאד אפילו ללא כל מחקר.
כל מה שצריך לעשות זה להביא שיקולים אבולוציוניים בחשבון ולשאול מה מאפשר לכאב, רגשות ומחשבה להגביר את יכולת ההישרדות של האורגניזם או לפחות לנבוע באופן לוגי מיכולות שתורמות ליכולת ההישרדות[2] ולהבחין בכך שליכולות אלו אין כל תרומה ליכולת ההישרדות אם האורגניזם לא מסוגל לנוע.
חשבו, למשל, מה "תפקידה"[3] של חוויית הכאב.
אני מניח שמיד תגיעו למסקנה ש"תפקידה" הוא לגרום לנו לנסות להימנע מן הגורם לכאב ובדרך כלל (כלומר, כל עוד לא מדובר ב"תקלה" כמו כאב כרוני), אם גורם הכאב הוא חיצוני, ההימנעות מגורם הכאב כרוכה בניתוק מגע עמו, כלומר תנועה (בריחה מן האש, למשל), או – אם מקור הכאב הוא פנימי, ההימנעות מן הכאב יכולה להיות כרוכה דווקא בהפסקת התנועה (למשל, לנוח ולתת לפציעה להירפא).
כאשר האורגניזם אינו מסוגל לנוע – אין לחוויית הכאב כל "תפקיד" ולכן מאד בלתי סביר שהיכולת לחוש בו תתפתח[4].
יש להבהיר שאני מדבר כאן על חוויית כאב ולא על תגובה אוטומטית לדבר שעלול להזיק. תגובה אוטומטית מקומית אינה מחייבת חוויה שניתן לכנותה "הרגשה של האורגניזם" כי היא יכולה להתבסס על חישה מקומית[5].
כדי להבין למה אני מתכוון במונח "כאב", רצוי לזכור שהתחושות, הרגשות והדחפים הם הדברים שעומדים בבסיס הרצון.
רצון, במובן בו אנו תופסים אותו, מועיל לביצוע פעילות מתואמת של חלקים שונים באורגניזם. הוא לא נחוץ לביצוע תגובה מקומית של חלק ממנו (משיכת היד מן האש עשויה להיתפס כתגובה מקומית אבל אין כל היגיון בניסיונן של שתי הרגלים לברוח לכיוונים שונים).
דבר נוסף שניתן לומר על הרצון הוא שתועלתו מוגבלת רק למצבים בהם אפשר לבחור בין פעילויות שונות (כל חלקי האבן נופלים מטה באופן מתואם אבל רצון לא יועיל לה כי אין לה ברירה אחרת).
מה שנכון לכאב, נכון גם להרגשות גופניות נוספות:
הרגשת חום או קור מוגזמים "נועדו" לעודד אותנו לחפש מקום שהטמפרטורה בו נוחה יותר – דבר שכרוך בתנועה.
הרגשת גרד "נועדה" לעודד אותנו לפעול להרחקת מקור הגירוד.
ריח "נועד" לעודד אותנו לאכול את הגורם המפיץ אותו, אם הוא מעורר תיאבון, או להתרחק ממנו אם הוא מעורר גועל (אלו רק דוגמאות, כמובן, ריחות קשורים גם בבחירת בני זוג, בהימנעות מטורפים ועוד כהנה וכהנה) כל הפעולות הללו כרוכות בתנועה מתואמת של חלקי גוף שונים במצבים בהם יש אלטרנטיבות תנועה שונות.
גם היכולת ליצור לעצמנו "תמונת עולם", לחשוב עליה ולגלגל בדמיוננו תסריטים שיתפתחו כתוצאה מפעולות שננקוט רלוונטית רק במצבים בהם יש לנו יכולת תנועה, כיוון שבניגוד ליכולות אחרות שבהן אפשרויות התגובה שלנו מוגבלות לארסנל הכימי של הגוף, יכולת התנועה מחייבת אותנו לבחור בין אפשרויות שונות שמידת התועלת שלהן תלויה במידת הדיוק של תמונת העולם שגיבשנו ובמידת הדיוק של מחשבתנו בזיהוי התוצאות הצפויות.
כאשר איננו יכולים לנוע וכל יכולת התגובה שלנו מוגבלת לתגובה כימית, אין לגיבוש תמונת העולם ולהרצת סימולציות המבוססות עליה כל יתרון ולכן מאד לא סביר שהאבולוציה תעודד את התפתחותן של יכולות אלו.
ומה עם היכולת ליהנות מאומנות (כמו מנגינה ערבה)?
יכולת זו היא לדעתי תוצר לוואי של יכולת המחשבה שלנו (ראה מאמר בעניין) ולכן מאד לא סביר שנמצא אותה באורגניזמים שאינם חושבים (ועל הקשר בין מחשבה לתנועה כבר דיברנו).
האם כל זה אומר שהניסויים שנעשו לבדיקה אמפירית של רגשות הצמחים היו מיותרים?
כלל וכלל לא.
מעבר לעובדה שניסויים אלה מלמדים אותנו לא מעט על אופן תפקודם של הצמחים, הרי שמי שמסכים עם מה שאמרתי עד כה יכול לראות בתוצאותיהם אישוש נוסף לתורת האבולוציה (כלומר – התגשמות של תחזית שניתן לחזות על פיה).
מיכאל רוטשילד
[1]הצגה נרחבת יותר של הישגי המחקר בתחום אפשר למצוא בהרצאתו של פרופסור דניאל חיימוביץ בה אפשר לצפות בקורסרה
[2]כשם שלטענתי נובעת היכולת האמפתית באופן לוגי מן היכולת לחשב את מהלכיו הצפויים של האחר – יכולת התורמת להישרדות, או כשם שנובעת היכולת הלשונית מיכולת ההמשגה שתורמת להישרדות גם בלעדיה
[3]ברור שאין ליכולות תפקיד. אני נוהג להשתמש בשפה טלאולוגית- כזו שמייחסת לדברים מטרה וכוונה, אבל אני עושה זאת רק מפני שזה מאפשר התנסחות קצרה ובהירה. בפועל, הדברים מתרחשים ללא כוונת מכוון והרציונאל המוצג כמניע שלהם מייצג למעשה את העובדה שבדיעבד - מכל הדברים שהתפתחו באקראי - הדברים שנבררו על ידי האבולוציה זכו בעדיפות בגלל הרציונאל הזה.
כדי שהניסוח הטלאולוגי לא יטעה, אני משתמש מדי פעם במירכאות כדי להדגיש את העובדה שזו רק צורת התבטאות.
[4] קשה שלא לחשוב כאן על משמעות חדשה לביטוי "לאן יוליך את הכאב"
[5] בהיעדר מינוח מתאים בשפה, אני מבדיל במאמר זה בין המילים "הרגשה/חוויה" לבין המילה "חישה/תחושה". לתיאור הקשר וההבדל שבכוונתי לייחס למילים אלו אפשר להשתמש במשוואה הבאה: הרגשה = חישה + איכפתיות
התגובות האחרונות