זה הולך להיות פוסט קצר. הנושא עצמו הוא עניין למאמר ארוך אם לא כמה כרכים. בדיוק בגלל זה אכתוב בקיצור על מה שמטריד אותי בשילוב החרדים בצבא.
נתחיל עם זה שאליטיזם והסתגרות בצבא לא שייכים דווקא לדתיים ובוודאי שלא לחרדים. צה"ל כולו הוקם על בסיס הגדודים של ההגנה. שדרת הפיקוד שלו הייתה במשך שנים בעלת אופי וצבע פוליטי די ברורים. אריק שרון סיפר פעם שאת דרגות האלוף קיבל מיד כשהתפקד למפלגת העבודה. בתקופה ההיא יחידות מובחרות היו נחלתם של בני קיבוצים ומושבים בעיקר. הפסיכולוג של הקומנדו הימי פסל כל מועמד חובש כיפה. למרות שהיחס לנשים בצבא השתפר ללא היכר ויש לנו טייסות קרב ולוחמות ביחידת קרקל עדיין הצבא הוא בעיקרו מועדון גברי. אפשר להמשיך בעוד ועוד דוגמאות אבל הטענה שלי היא שעד היום יש קשר בין הרקע שלך לשיבוץ שלך בצבא. זוהי רעה חולה שצריכה להיעלם מהצבא ואם בשנות החמישים היה ברור שאשכנזי שהוריו מפא"יניקים יכול להגיע ולהיות טייס ומרוקאי יהיה טבח הרי שהיום נראה שהזמנים האלו מאחורינו. לכן אני חושש כל כך ממה שקורה עכשיו כשמוקמות יחידות על טהרת החרדים בלבד. אני טוען שמדובר בצעד גדול אחורנית ובפגיעה חמורה בצבא.
למה האפליה בצבא היא רעה כל כך? הסיבה היא לא בגלל חוסר הצדק שבדבר. הצבא נועד להגן על הדמוקרטיה, לא לקיים אותה בין שורותיו. אבל אפליה יוצרת שתי בעיות:
האחת, אנשים טובים לא מגיעים להיכן שצריך אותם. באותן יחידות עילית שהזכרתי כבר הבינו שהשיטה של גיוס מאותה אוכלוסיה שנה אחרי שנה מביא לניוון ולהיחלשות היחידה.
הבעיה השנייה היא שהצבא הופך לרכרוכי ומפונק. אני שירתתי ביחידה עורפית, שירות לא קשה במיוחד אבל היו לי מפקדים דרוזים. קיבלתי הוראות מחיילות. הייתי עם חיילים דתיים ואף אחד לא שאל אם אשכנזי כמוני מתנגד לשרת עם בני עדות המזרח. בצורה כזאת למדתי משמעת מהי. למדתי שבכלל לא משנה מיהו לובש המדים שמולי. אם הוא בכיר ממני עלי לציית לו. אם הוא שווה לי בדרגה עלי להתייחס אליו כשווה. נכון שבאופן אינטלקטואלי תמיד החשבתי את עצמי כאדם נאור שהגזענות ממנו והלאה. בצבא למדתי את הדברים הלכה למעשה. מבחינה צבאית מה שלמדתי הוא שעלי לתפקד בכל מצב. כשם שהצבא לא מתרגש במיוחד אם קר לך ואתה רעב ועייף בעמדת שמירה כך הוא לא יקיף אותך באנשים שיתאימו לרקע שלך. אתה לומד 'להסתדר עם מה שיש' בכל המובנים.
ואם עכשיו אני שומע על גדודים חרדיים שאליהם לא תיכנס אף חיילת. על הפרדה בין החרדים ובין שאר החיילים, על כשרות מיוחדת לגדודים החרדיים ועוד כהנה וכהנה אפליות לטובתם אני מודאג. אני מודאג כי חייל שמבין שהצבא צריך להתחשב בכל השיגעונות והדרישות שלו הוא חייל פחות טוב וזה כלל לא משנה אם השגעונות האלו הם תולדה של סעיף נפשי או סעיף בשולחן ערוך. בשורה התחתונה יש לנו חיילים רכרוכיים יותר. הם יכולים לרוץ קילומטרים ולעשות מסעות מפרכים אבל אם הם לא מבינים את הכלל הבסיסי הזה – שאת הפקודות יש לבצע גם אם הן מגיעות מחיילת, דרוזי או חילוני – אנחנו בבעיה. אם הם לא מבינים שהם צריכים להילחם שכם אל שכם עם חייל אחר ולא משנה אם הוא ממוצא מזרחי ולא אשכנזי כמותם , אנחנו בבעיה. בשנות החמישים שאותן הזכרתי בהתחלה היה גם נסיון להקים יחידות נפרדות לדתיים והיחידות הללו פורקו מהר מאד. למה אנחנו צריכים לחזור על הטעות הזאת שוב?
עדו
התגובות האחרונות