|
|
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
|
|
|
האגדה התלמודית
|
הקופירייטר הקדום בחר לספר לנו סיפור אימים על רבי יוסי מיוקרת, החסיד המוטרף שגרם למותם של שני ילדיו:
|
יום אחד שמע רבי יוסי בר אבין את רב אשי כשהוא שונה: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת – אם יבשה בעור הדג פיסה שגודלה כמטבע של סלע הוא חייב משום נטילת נשמה בשבת.
אמר לו רבי יוסי בר אבין: על אדוני לומר שאת המרחק הזה יש למדוד בין סנפיריו של הדג.
אמר לו רב אשי: האם אין אדוני יודע שאת ההלכה הזאת אמר רבי יוסי בן רבי אבין ואם כן, מדוע לא אמרת הלכה זאת בשמו?
ענה לו רבי יוסי בר אבין: אני הוא רבי יוסי בר אבין.
שאל אותו רב אשי: האם לא היית תלמידו של רבי יוסי מיוקרת?
ענה לו רבי יוסי בר אבין: כן.
שאל אותו רב אשי: מאיזו סיבה עזבת אותו ובאת לכאן?
ענה לו רבי יוסי בר אבין: אדם שעל בנו ועל בתו אינו חס כיצד יחוס עלי?
שואלים: מה היה המעשה בבנו של רבי יוסי מיוקרת?
מסבירים: יום אחד פועליו השכירים של רבי יוסי מיוקרת עבדו בשדה. הזמן התאחר ורבי יוסי מיוקרת לא הביא להם לחם לאכול.
אמרו השכירים לבנו של רבי יוסי מן יוקרת: רעבים אנו.
באותה עת ישבו הפועלים תחת תאנה.
אמר בנו של רבי יוסי מיוקרת: תאנה, תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא.
הוציאה התאנה פירות ואכלו הפועלים. בין כך וכך הגיע רבי יוסי מיוקרת.
אמר לפועלים: אל תקפידו עלי על שאיחרתי לבוא, טרחתי במצווה ועד עכשיו הייתי עסוק.
אמרו לו הפועלים: האל ישביע אותך כפי שהשביע אותנו בנך.
שאל אותם רבי יוסי מיוקרת: מהיכן היה לבני אוכל לתת לכם?
השיבו הפועלים: כך וכך היה המעשה.
אמר רבי יוסי מיוקרת לבנו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא את פירות התאנה שלא בזמנם, תיאסף גם אתה שלא בזמנך.
ממשיכים לשאול: מה היה המעשה בבתו?
מסבירים: הייתה לרבי יוסי מיוקרת בת יפה במיוחד. יום אחד ראה רב יוסי מיוקרת איש אחד נוקב נקב בגדר הקוצים שמסביב לבית ומביט בה.
שאל רבי יוסי את המציץ: מה זה?
ענה המציץ: רבי, אם ללוקחה לאישה לא זכיתי - לראותה לא אזכה?
אמר רבי יוסי מיוקרת לבתו: בתי, את מצערת את הבריות - שובי לעפריך ואל יכשלו בך בני אדם.[1]
|
|
מדוע נענשו ילדיו של רבי יוסי יוקרת?
|
הסיבה לקללת הבן מצריכה עיון מעמיק יותר שכן לא ברור על פניו מדוע דין התורה חייב את האב הקפדן לגזור מוות על בנו המסכן. למזלנו בא לעזרנו המהר"ל מפראג שפותר לנו את הקושיה:
|
המשתמש בדבר שהוא קודש, כגון זכויותיו וכוחותיו של האב, עבור דבר שהוא חול, כגון הבשלת פירות למאכל הפועלים, מגיע לו שימות כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לחולין עם הקדוש.[2]
|
החשבון התורני באשר לבת, לעומת זאת, בהחלט תואם את הציפיות שיש לנו מההיגיון הרבני:
|
צריך עיון מדוע לא התפלל שתתכער ועל ידי זה היא תוכל עוד להמשיך לחיות. עוד צריך עיון מה היא אשמה אם איש אחר חוטא? היה לו להתפלל שימות אותו המסתכל באיסור. אך כיוון שכבר נכשלו בה הבריות במחשבות אסורות, לא יואיל במה שתתכער כי נפשם של המסתכלים הורגלה בחטא ההרהור, ולכן כבר אין משמעות מעשית לכך שהיא יפה או מכוערת.
כידוע יצר עריות אינו תלוי דווקא בענייני יופי. כוח המשיכה נעוץ בהשחטה וקלקול של הנפש החוטאת, באדם ולא באובייקט כי בלאו הכי יצר הרע מתעורר רק בדמיון וללא שום אחיזה בדרכי השכל וההיגיון. משום זה גופא אי אפשר היה לקלל את החוטאים כי רבים הם ומספרם מי ידע. אבל אם היא תמות פוסק כוח התאווה כמו שנאמר בעניין כהונה והאישה הסוטה שאוחזים בבגדיה, 'דהא מקטלא'[3].
ייתכן שניתן להבין את החשבון התורני באשר למותה של הבת מדברי רבנו יונה שאמר 'שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהינום והיא תיענש בעונשו כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה'[4], עד כאן לשונו. ואף על פי שבתו נהגה בצניעות, שמא רבי יוסי היה סבור שלא עשתה ככל המוטל עליה בכל החומרות, ועדיף לה למות מיתה גופנית שהיא זמנית, לכל היותר עד לתחיית המתים, ולא מיתה רוחנית שהיא עונש לנצח.[5]
|
המוות שהחסיד גזר על בתו, כך מסתבר, היה מוצדק לחלוטין ולו רק בשל העובדה שהיא עוררה את היצר הרע של הגברים שהציצו בה בהיחבא מבעד לסדק שהם עצמם נקבו בגדר. לחלופין, ניתן להסתמך על איזה רב קפדן אחר שמשום מה החליט שהאל שולח לגיהינום לא רק את הגברים שמציצים בפניהן או בידיהן של בחורות אלא גם את הנערות עצמן. בתו של רבי יוסי מיוקרת אמנם הקפידה על כל כללי הצניעות אבל אם אביה המוטרף חשב שהיא אינה מהדרת בחומרות אזי בהחלט היה רצוי להמיתה לתקופה קצרה ולחסוך ממנה את המיתה הרוחנית שאינה נפסקת לעולם.
|
התייחסות הרבנים לסיפור
|
בסיפור מורכב זה נוכל, אם נרצה, למצוא יותר מקורטוב של ביקורת צינית כלפי הצדיק המוטרף שלא היסס להקריב את בנו ובתו על מזבח חסידותו הסגפנית ואולם, כמצופה, הנימה הביקורתית חלפה מעל לראשיהם של רבני הדורות שמאז ומעולם גילו בסיפור אך ורק מוסרי השכל מועילים ומחנכים. כך, למשל, קובע ספר החסידים: 'אסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם, למשל, שאם יש לו אילן, שיוציא פירות קודם זמנו, כמעשה דרבי יוסי בן אבין וכרבי יוסי דמן יוקרת בתענית'[6] וספר מעורר חסידות אחר מציב את רבי יוסי דמן יוקרת כמודל לחיקוי: 'צא ולמד ממעשה דרבי יוסי בן דיוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפייה שובי לעפרך, כיוון שהיה חשש שהיא תכשיל את הרבים'[7].
|
תפקידו של האל
|
גם בדרמה זאת, כבכל הסיפורים הרבניים, האל לוהק בתפקיד זוטר יחסית, כעוזרו השתקן של החסיד המטורף. השחקן האלוהי אינו מקבל אפילו שורת טקסט אחת אבל ללא עזרתו הפעילה הצדיק לעולם לא היה מצליח להמית את ילדיו, להעפיל לפסגות החסידות ולשמש כדמות מופת לדורות רבים של עבדקנים מסורים.
הקופירייטר המסור אמנם שילב באגדה מוסר השכל חשוב וכעת כולנו ללמדנו שלחוק הרבני יש משקל רב יותר מאשר לאהבה הטבעית של האב לילדיו אבל האם הוא נתן את דעתו לנזק התדמיתי שסצנה זאת גרמה לבורא העולם? אם המספר התלמודי היה רק רוצה הוא היה יכול להשמיט מהעלילה את התפקיד הנבזי שניתן לאל ולהסתפק בסיפור תמים שאינו רומס את כבודם של המרומים. לשם דוגמה: הבן היה אומר 'תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא' והתאנה, במקום להוציא פירות, הייתה עושה פרצוף לא מרוכז ומתעלמת בעדינות מהבקשה המוזרה. לאחר דקות ספורות החסיד היה מגיע עם המצרכים והפועלים היו מפסיקים להפריח הלצות על חשבונו של הבן היומרני, סועדים את נפשם ונותנים לאירוע המשעשע להישכח בחביונותיה העמוקים של ההיסטוריה.
אך אל חשש, בעלי האגדה אינם נוהגים להסתפק בסיפורים תמימים ובלתי מזיקים וגם האחראי על תשדיר הפרסומת הזה החליט שטוב יותר לכפות על האל להתערב במערכות הטבע ולהבשיל את התאנים אף שברור היה ליודע-הכל שההיענות לבקשה החריגה תגרור את התפרצותו הצדקנית של החסיד הגדול ותחייב אותו להתערב שוב במהלכם הטבעי של החיים ולקטול את הבן החף מפשע. הקופירייטר הקדום הוריד את האל ממרומי הרקיע, תחילה בכדי לעשות שטויות ולשים מכשול בפני עיוור ואחר כך בכדי לשמש כנער השליחויות של חסיד קפדן וחסר רחמים שמצא במות ילדיו את פסגות הדבקות והצדיקות. כרגיל, תשדיר הפרסומת שוב מילא את תפקידו החינוכי, המסר הרבני שוב קדם לדרך ארץ, הסטטיסט שוב הוקרב על מזבח מוסרי ההשכל והאל שוב תואר כאוויל משריש שממהר לסור למרותם של צדיקים חסרי לב ולבצע במצוותם את העוולות המזעזעות ביותר.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
יומא חד שמעיה דקא גריס: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב. אמר ליה: ולימא מר ובין סנפיריו. אמר ליה: ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה? אמר ליה: אנא ניהו. אמר ליה: ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר? אמר ליה: הין. אמר ליה: ומאי טעמא שבקיה מר ואתא הכא? אמר ליה: גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס? בריה מאי היא? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא. אמרו ליה לבריה: כפינן. הוו יתבי תותי תאינתא. אמר: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא. אפיקו ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה. אמר להו: לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה: רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך. אמר להו: מהיכא? אמרו: הכי והכי הוה מעשה. אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי - לראותה לא אזכה? אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם.
(תענית כד:א)
המשתמש בדבר שהוא קודש אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדברי החמרי עם הנבדל.
(ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ז).
רבנו יונה, אגרת התשובה, עח
צריך עיון מדוע לא התפלל שתתכער ועל ידי זה היא תוכל עוד להמשיך לחיות. ועוד צריך עיון מה היא אשמה בכך אם איש אחר חוטא? היה לו להתפלל שימות אותו המסתכל באיסור. ונ"ל כיוון שכבר נכשלו בה הבריות במחשבות אסורות, לא יואיל במה שתתכער כי נפשם של המסתכלים הורגלה בחטא ההרהור, ולזה כבר אין נפקא מינה אם היא יפה או מכוערת. כידוע יצר עריות אינו תלוי דוקא בעניני יופי. כח המשיכה נעוץ בהשחטה וקלקול של הנפש החוטאת, ב"גברא" ולא ב"חפצא". כי בלאו הכי יצר הרע הוא דמיוני וללא שום אחיזה בדרכי השכל וההגיון. משום זה גופא אי אפשר היה לקלל את החוטאים כי רבים הם, מספרם מי ידע. אבל אם היא תמות פוסק כח התאוה כמו שנאמר בענין כהונה והאשה הסוטה שאוחזים בבגדיה, 'דהא מקטלא'. שמא אפשר להבין את החשבון התורני אם ראוי לה למות מדברי רבנו יונה: 'שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה', עד כאן לשונו. ואף על פי שבתו נהגה בצניעות, שמא רבי יוסי היה סבור שלא עשתה ככל המוטל עליה בכל החומרות, ועדיף לה למות מיתה גופנית ולא מיתה רוחנית שהיא עונש לנצח.
(אוצרות האגדה, עין יעקב עמוד תרפד)
ואסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם, שאם יש לו אילן, שיוציא פירות קודם זמנו, כמעשה דרבי יוסי בן אבין וכרבי יוסי דמן יוקרת בתענית.
(ספר חסידים – סימן תשצד)
צא ולמד ממעשה דרבי יוסי בן דיוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפיה תוב לעפרך, להיותה חשש להכשל רבים.
(ספר אגרא דכלה, דף קכג:ב)
התגובות האחרונות