Skip to content

1VSDAT

Open menu
שישי, 30 מרס 2012 14:11

צדיקותו של רבי יוסי דמן יוקרת

דרג מאמר זה
(2 מדרגים)
את הזלזול שהרבנים מסוגלים להפגין כלפי אלוהיהם מטיב להדגים תשדיר הפרסומת בו רבי יוסי מיוקרת מקריב את בנו ובתו על מזבח מוסר ההשכל הרבני. האל, כתמיד, לוהק בתפקיד שולי שחייב אותו לעמוד מאחורי הקלעים ולהוציא לפועל את הוראותיו של חסיד מוטרף שבסיוע ההיגיון הרבני החליט לגזור גזר דין מוות על שני ילדיו החפים מפשע.   
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
האגדה התלמודית
 
הקופירייטר הקדום בחר לספר לנו סיפור אימים על רבי יוסי מיוקרת, החסיד המוטרף שגרם למותם של שני ילדיו:
 
יום אחד שמע רבי יוסי בר אבין את רב אשי כשהוא שונה: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת – אם יבשה בעור הדג פיסה שגודלה כמטבע של סלע הוא חייב משום נטילת נשמה בשבת.
 
אמר לו רבי יוסי בר אבין: על אדוני לומר שאת המרחק הזה יש למדוד בין סנפיריו של הדג.
 
אמר לו רב אשי: האם אין אדוני יודע שאת ההלכה הזאת אמר רבי יוסי בן רבי אבין ואם כן, מדוע לא אמרת הלכה זאת בשמו?
 
ענה לו רבי יוסי בר אבין: אני הוא רבי יוסי בר אבין.
 
שאל אותו רב אשי: האם לא היית תלמידו של רבי יוסי מיוקרת?
 
ענה לו רבי יוסי בר אבין: כן.
 
שאל אותו רב אשי: מאיזו סיבה עזבת אותו ובאת לכאן?
 
ענה לו רבי יוסי בר אבין: אדם שעל בנו ועל בתו אינו חס כיצד יחוס עלי?
 
שואלים: מה היה המעשה בבנו של רבי יוסי מיוקרת?
 
מסבירים: יום אחד פועליו השכירים של רבי יוסי מיוקרת עבדו בשדה. הזמן התאחר ורבי יוסי מיוקרת לא הביא להם לחם לאכול.
 
אמרו השכירים לבנו של רבי יוסי מן יוקרת: רעבים אנו.
 
באותה עת ישבו הפועלים תחת תאנה.
 
אמר בנו של רבי יוסי מיוקרת: תאנה, תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא.
 
הוציאה התאנה פירות ואכלו הפועלים. בין כך וכך הגיע רבי יוסי מיוקרת.
 
אמר לפועלים: אל תקפידו עלי על שאיחרתי לבוא, טרחתי במצווה ועד עכשיו הייתי עסוק.
אמרו לו הפועלים: האל ישביע אותך כפי שהשביע אותנו בנך.
 
שאל אותם רבי יוסי מיוקרת: מהיכן היה לבני אוכל לתת לכם?
 
השיבו הפועלים: כך וכך היה המעשה.
 
אמר רבי יוסי מיוקרת לבנו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא את פירות התאנה שלא בזמנם, תיאסף גם אתה שלא בזמנך.
ממשיכים לשאול: מה היה המעשה בבתו?
 
מסבירים: הייתה לרבי יוסי מיוקרת בת יפה במיוחד. יום אחד ראה רב יוסי מיוקרת איש אחד נוקב נקב בגדר הקוצים שמסביב לבית ומביט בה.
 
שאל רבי יוסי את המציץ: מה זה?
 
ענה המציץ: רבי, אם ללוקחה לאישה לא זכיתי - לראותה לא אזכה?
 
אמר רבי יוסי מיוקרת לבתו: בתי, את מצערת את הבריות - שובי לעפריך ואל יכשלו בך בני אדם.[1]
 
מדוע נענשו ילדיו של רבי יוסי יוקרת?
 
הסיבה לקללת הבן מצריכה עיון מעמיק יותר שכן לא ברור על פניו מדוע דין התורה חייב את האב הקפדן לגזור מוות על בנו המסכן. למזלנו בא לעזרנו המהר"ל מפראג שפותר לנו את הקושיה:
 
המשתמש בדבר שהוא קודש, כגון זכויותיו וכוחותיו של האב, עבור דבר שהוא חול, כגון הבשלת פירות למאכל הפועלים, מגיע לו שימות כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לחולין עם הקדוש.[2]
 
החשבון התורני באשר לבת, לעומת זאת, בהחלט תואם את הציפיות שיש לנו מההיגיון הרבני:
 
צריך עיון מדוע לא התפלל שתתכער ועל ידי זה היא תוכל עוד להמשיך לחיות. עוד צריך עיון מה היא אשמה אם איש אחר חוטא? היה לו להתפלל שימות אותו המסתכל באיסור. אך כיוון שכבר נכשלו בה הבריות במחשבות אסורות, לא יואיל במה שתתכער כי נפשם של המסתכלים הורגלה בחטא ההרהור, ולכן כבר אין משמעות מעשית לכך שהיא יפה או מכוערת.
 
כידוע יצר עריות אינו תלוי דווקא בענייני יופי. כוח המשיכה נעוץ בהשחטה וקלקול של הנפש החוטאת, באדם ולא באובייקט כי בלאו הכי יצר הרע מתעורר רק בדמיון וללא שום אחיזה בדרכי השכל וההיגיון. משום זה גופא אי אפשר היה לקלל את החוטאים כי רבים הם ומספרם מי ידע. אבל אם היא תמות פוסק כוח התאווה כמו שנאמר בעניין כהונה והאישה הסוטה שאוחזים בבגדיה, 'דהא מקטלא'[3].
 
ייתכן שניתן להבין את החשבון התורני באשר למותה של הבת מדברי רבנו יונה שאמר 'שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהינום והיא תיענש בעונשו כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה'[4], עד כאן לשונו. ואף על פי שבתו נהגה בצניעות, שמא רבי יוסי היה סבור שלא עשתה ככל המוטל עליה בכל החומרות, ועדיף לה למות מיתה גופנית שהיא זמנית, לכל היותר עד לתחיית המתים, ולא מיתה רוחנית שהיא עונש לנצח.[5]
 
המוות שהחסיד גזר על בתו, כך מסתבר, היה מוצדק לחלוטין ולו רק בשל העובדה שהיא עוררה את היצר הרע של הגברים שהציצו בה בהיחבא מבעד לסדק שהם עצמם נקבו בגדר. לחלופין, ניתן להסתמך על איזה רב קפדן אחר שמשום מה החליט שהאל שולח לגיהינום לא רק את הגברים שמציצים בפניהן או בידיהן של בחורות אלא גם את הנערות עצמן. בתו של רבי יוסי מיוקרת אמנם הקפידה על כל כללי הצניעות אבל אם אביה המוטרף חשב שהיא אינה מהדרת בחומרות אזי בהחלט היה רצוי להמיתה לתקופה קצרה ולחסוך ממנה את המיתה הרוחנית שאינה נפסקת לעולם.
 
התייחסות הרבנים לסיפור
 
בסיפור מורכב זה נוכל, אם נרצה, למצוא יותר מקורטוב של ביקורת צינית כלפי הצדיק המוטרף שלא היסס להקריב את בנו ובתו על מזבח חסידותו הסגפנית ואולם, כמצופה, הנימה הביקורתית חלפה מעל לראשיהם של רבני הדורות שמאז ומעולם גילו בסיפור אך ורק מוסרי השכל מועילים ומחנכים. כך, למשל, קובע ספר החסידים: 'אסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם, למשל, שאם יש לו אילן, שיוציא פירות קודם זמנו, כמעשה דרבי יוסי בן אבין וכרבי יוסי דמן יוקרת בתענית'[6] וספר מעורר חסידות אחר מציב את רבי יוסי דמן יוקרת כמודל לחיקוי: 'צא ולמד ממעשה דרבי יוסי בן דיוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפייה שובי לעפרך, כיוון שהיה חשש שהיא תכשיל את הרבים'[7].
 
תפקידו של האל
 
גם בדרמה זאת, כבכל הסיפורים הרבניים, האל לוהק בתפקיד זוטר יחסית, כעוזרו השתקן של החסיד המטורף. השחקן האלוהי אינו מקבל אפילו שורת טקסט אחת אבל ללא עזרתו הפעילה הצדיק לעולם לא היה מצליח להמית את ילדיו, להעפיל לפסגות החסידות ולשמש כדמות מופת לדורות רבים של עבדקנים מסורים.
 
הקופירייטר המסור אמנם שילב באגדה מוסר השכל חשוב וכעת כולנו ללמדנו שלחוק הרבני יש משקל רב יותר מאשר לאהבה הטבעית של האב לילדיו אבל האם הוא נתן את דעתו לנזק התדמיתי שסצנה זאת גרמה לבורא העולם? אם המספר התלמודי היה רק רוצה הוא היה יכול להשמיט מהעלילה את התפקיד הנבזי שניתן לאל ולהסתפק בסיפור תמים שאינו רומס את כבודם של המרומים. לשם דוגמה: הבן היה אומר 'תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא' והתאנה, במקום להוציא פירות, הייתה עושה פרצוף לא מרוכז ומתעלמת בעדינות מהבקשה המוזרה. לאחר דקות ספורות החסיד היה מגיע עם המצרכים והפועלים היו מפסיקים להפריח הלצות על חשבונו של הבן היומרני, סועדים את נפשם ונותנים לאירוע המשעשע להישכח בחביונותיה העמוקים של ההיסטוריה.
 
אך אל חשש, בעלי האגדה אינם נוהגים להסתפק בסיפורים תמימים ובלתי מזיקים וגם האחראי על תשדיר הפרסומת הזה החליט שטוב יותר לכפות על האל להתערב במערכות הטבע ולהבשיל את התאנים אף שברור היה ליודע-הכל שההיענות לבקשה החריגה תגרור את התפרצותו הצדקנית של החסיד הגדול ותחייב אותו להתערב שוב במהלכם הטבעי של החיים ולקטול את הבן החף מפשע. הקופירייטר הקדום הוריד את האל ממרומי הרקיע, תחילה בכדי לעשות שטויות ולשים מכשול בפני עיוור ואחר כך בכדי לשמש כנער השליחויות של חסיד קפדן וחסר רחמים שמצא במות ילדיו את פסגות הדבקות והצדיקות. כרגיל, תשדיר הפרסומת שוב מילא את תפקידו החינוכי, המסר הרבני שוב קדם לדרך ארץ, הסטטיסט שוב הוקרב על מזבח מוסרי ההשכל והאל שוב תואר כאוויל משריש שממהר לסור למרותם של צדיקים חסרי לב ולבצע במצוותם את העוולות המזעזעות ביותר.         
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[1]      
יומא חד שמעיה דקא גריס: אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב. אמר ליה: ולימא מר ובין סנפיריו. אמר ליה: ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה? אמר ליה: אנא ניהו. אמר ליה: ולאו קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר? אמר ליה: הין. אמר ליה: ומאי טעמא שבקיה מר ואתא הכא? אמר ליה: גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס? בריה מאי היא? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא. אמרו ליה לבריה: כפינן. הוו יתבי תותי תאינתא. אמר: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא. אפיקו ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה. אמר להו: לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה: רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך. אמר להו: מהיכא? אמרו: הכי והכי הוה מעשה. אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי - לראותה לא אזכה?  אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם.
(תענית כד:א)
[2]      
המשתמש בדבר שהוא קודש אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדברי החמרי עם הנבדל.
(ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ז).
[3]          
'כאן נהרגת היא'
(סנהדרין מה:א)
[4]          
רבנו יונה, אגרת התשובה, עח
[5]      
צריך עיון מדוע לא התפלל שתתכער ועל ידי זה היא תוכל עוד להמשיך לחיות. ועוד צריך עיון מה היא אשמה בכך אם איש אחר חוטא? היה לו להתפלל שימות אותו המסתכל באיסור. ונ"ל כיוון שכבר נכשלו בה הבריות במחשבות אסורות, לא יואיל במה שתתכער כי נפשם של המסתכלים הורגלה בחטא ההרהור, ולזה כבר אין נפקא מינה אם היא יפה או מכוערת. כידוע יצר עריות אינו תלוי דוקא בעניני יופי. כח המשיכה נעוץ בהשחטה וקלקול של הנפש החוטאת, ב"גברא" ולא ב"חפצא". כי בלאו הכי יצר הרע הוא דמיוני וללא שום אחיזה בדרכי השכל וההגיון. משום זה גופא אי אפשר היה לקלל את החוטאים כי רבים הם, מספרם מי ידע. אבל אם היא תמות פוסק כח התאוה כמו שנאמר בענין כהונה והאשה הסוטה שאוחזים בבגדיה, 'דהא מקטלא'. שמא אפשר להבין את החשבון התורני אם ראוי לה למות מדברי רבנו יונה: 'שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה', עד כאן לשונו. ואף על פי שבתו נהגה בצניעות, שמא רבי יוסי היה סבור שלא עשתה ככל המוטל עליה בכל החומרות, ועדיף לה למות מיתה גופנית ולא מיתה רוחנית שהיא עונש לנצח.    
(אוצרות האגדה, עין יעקב עמוד תרפד)
[6]      
ואסור להתפלל שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס בשינוי העולם, שאם יש לו אילן, שיוציא פירות קודם זמנו, כמעשה דרבי יוסי בן אבין וכרבי יוסי דמן יוקרת בתענית.
(ספר חסידים – סימן תשצד)
[7]      
צא ולמד ממעשה דרבי יוסי בן דיוקרת בתענית שאמר לבתו היפיפיה תוב לעפרך, להיותה חשש להכשל רבים.
(ספר אגרא דכלה, דף קכג:ב)
נקרא 10138 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

13 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 18:08 הוסף ע״י אביחי

    http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=237

    זה הקישור.

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 17:52 הוסף ע״י אביחי

    http://www.daat.ac.il/daat/vl/luria-zohar/luria-zohar02.pdf

    קדמות הזוהר והעובדה שלא כתבו מי שאמרת.

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 17:46 הוסף ע״י אביחי

    גם בזמן גניזת הזוהר הוא הועבר בעל פה...

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 17:44 הוסף ע״י אביחי

    הטעם שהזוהר נרשם הוא כמו הטעם שנתן הרמב"ם לכתיבת המשניות (שג"כ היו עד אז בעל פה) בזמן רבי יהודה הנשיא. "לפי שראה (רבי יהודה הנשיא) שהתלמידים מתמעטים והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות , חיבר חיבור להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח" (הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים בהג"ה).כלומר סיבת כתיבתו היה לצורך קיומו, כי אם היו כל המשניות נשארים בעל פה, אז כשנתפזרו ישראל לכל קצוות תבל אחרי חורבן הבית, היו משתכחין. ואותה הסיבה שייכת ג"כ לענין כתיבת היסודות שלחלק הסוד שבתורה שנכתבו בספר הזוהר, שנרשמו כדי שלא תשכח עקרי הדברים (ואע"פ שהפירוש לדברים עדיין היה נמסר מרב לתלמיד בעל פה).

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 17:42 הוסף ע״י אביחי

    ידוע שהזוהר נכתב בזמן התנא רבי שמעון בר יוחאי ומיד נגנז משום שהכונה בו היה לסייע לדורות האחרונים (וכפי שנזכר בספר עצמו). הספר היה בגניזה לבערך אלף שנה עד שנתגלה קרוב לזמן הרמב"ן. לכן לא נזכר הספר בדברי הרמב"ם, כי הרמב"ם חי לפני זמן התגלות הזוהר.
    לכן גם התגלה לפני 1300 שנה.

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 17:07 הוסף ע״י אביחי

    גם לך יש שם פרטי וגם שם משפחה לי גם יש 2 שמות פרטיים... להשם יש שמות אלוקים (עם ה') מה שאמרת ועוד...

    . תורת הנסתר עברה מיחידים ליחידים כדי שלא ילמדו אותה תלמידים לא הגונים, כי להבנתה צריך הרבה תנאים מוקדמים בצדקות ובחכמה בנגלה שבתורה, ובמידות מיוחדות, ככתוב ברמ''א יו''ד רמ''ו הלכה ו' ''ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות'', עי''ש ביאור הגר''א מהו פרדס. ועי' בספר תומר דבורה המעלות הנזקקות, ובמסכת חגיגה דפים י''א י''ג וי''ד על זה ש''אין דורשין במרכבה ביחיד'', והדברים פשוטים. על כן בכל דור היו חבורות נסתרות מצומצמות שמסרו שם רב לתלמיד הגון בלבד. ובגמרא יש הרבה דברים על ''מעשה מרכבה'' שעסקו בו התנאים והאמוראים, והיכן נעלמה כל החכמה הזו אם לא במסורת הזוהר שהעבירו היחידים מקבוצה אזוטרית נבחרת זו?

    [ואגב נוסיף הערה כואבת: כל ''לומדי הקבלה'' שאינם תלמידי חכמים ואינם צדיקים ומעולים במדות, אין לימודם בקבלה שוה כלום, אלא אדרבא, יכולים רק לקלקל על ידי הבנה שטחית מעוותת, כי אין זו חכמה כמתימטיקה, אלא תפיסה פנימית של הדברים שנכתבו במשל, שרק בעל לב קדוש וחכם יכול לתפוס בהבנה פנימית על ידי ציורי הרגשות הקודש הכי נעלים. כך הזהירו תמיד כל מורי הקבלה בלי יוצאים מהכלל. והוא דבר הגיוני לכל איש הנלבב. ועל כן כל ה''פרופסורים'' ו''חובבי הקבלה'' שלא נוהגים בדקדוק מצוות התורה, ואין להם התעסקות רצינית בנגלה שבתורה, הבנתם בקבלה היא פחות ממה שמבין ילד ישראלי הקורא ספר ביפנית. וכמו המשל שהבאנו לעיל: הבנת עיור בציור אמנותי והבנת חרש ביצירה קלאסית. על כן לצחוק יחשב מה שכתב החמוד בקורת שאנחנו לא מקבלים את מסקנות החוקרים החילוניים של הקבלה, כי צריך לקבל את האמת ממי שאמרה. וזה כאילו מטיף לנו לקבל את המסקנות של איזה חוקר גוי שכתב מאמר מחקרי על הלכות ריבית של היהודים, כשכל מסקנותיו מבוססות על טעם ה''געפילטע פיש'' שאוכל היהודי בשבת...].

    2. בודאי לא נכתב הזוהר בידי רשב''י עצמו, הרי הזוהר עצמו כותב על רשב''י ועל מותו ועל תלמידיו. אלא כתבוהו תלמידים ותלמידי תלמידים, עם הוספות יותר מאוחרות של בית המדרש של התלמידים שמסרו לדורות הבאים את מסורת הזוהר. דהיינו: משוקעות בזוהר מסורות מרשב''י ותלמידיו ואילך, שלמדו דבריו ופירשום ברוחו ושיטתו.

    3. ודאי שחלק ממסירת הזוהר [שאינו ספר אחיד, אלא מהרבה חלקים] עבר בעל פה, כמו כל התורה שבעל פה שלא נכתבה עד זמן המשנה ועברה מפה לאוזן, והיה אפילו איסור לכתוב [דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם] עד שביטלו האיסור בגלל ''עת לעשות לה'''. והיו ת''ח אפילו בדורות האחרונים: הגר''א והחת''ס, שנמנעו מלכתוב הרבה בגלל איסור זה. והחלקים שכתבו אחר הרבה דורות של תורה שבעל פה ודאי כתבו התלמידים ברוח ובלשון אותו הדור, וכמו הנביאים שכל אחד ניבא בסגנונו, כך בכל דור יש לשון שונה לבטא את התוכן הפנימי שעבר במסורת.

    ה''דמות'' השונה בין ר' שמעון של הגמ' לר' שמעון של הזוהר: כי נתעלה למאוד אחרי זמן הגמ' במערה, והזוהר אחרי כן. וכך מפורש הוא במסכת שבת ל''ג ע''ב ''אשריך שראיתני בכך כו''', עי''ש. והרחיב בנושא זה בספר ''בן יוחאי'' שציינו לעיל.


    ראיות ישירות לקדמות הזוהר:

    יש גם ראיות ישירות לקדמותם של קטעים מהזוהר, שנמצאו בתשובות הגאונים. ובכתבי ר' האי גאון נמצאים ציטטות מהזוהר מאות שנים לפני ר''מ דיליאון, וכפי שמביא במאמר קדמות הזוהר לרד''ל מפולין [תרט''ז]. [תגובת ה''פרופסורים לקבלה'': אולי תשובות הגאונים מזוייף...].
    יש גם מובאות מהזוהר בכתבי קראים משנת 990, שהביאו הקראים בשם ''הרבנים'' כדי לדון בהן.
    גם חוקרים חילוניים מובהקים הודו שיש קטעים מהזוהר שהם קדומים עוד מזמן חז''ל, ראה למשל מה שכתב מי שנחשב מגדולי החוקרים של הקבלה אדולף פרנק בצרפתית: פריס 1843. ובעיבוד מ. רבינזון נקרא: ''הקבלה או הפילוסופיה הדתית של היהודים'', וילנא תרס''ט. [שם משוה דעות מהזוהר לדת הפרסית עפ''ל]: ומסיק שחלקים מהזוהר קדומים על יסוד מסורות של רשב''י ותלמידיו, וחלקו ממסורות קדומות עוד יותר מרשב''י!
    ראה עוד את ההוכחות לקדמות הזוהר בספרים מהדור האחרון: קדמות המיסתורין בישראל מהחוקר הלל צייטלין שכתב גם מפתח לס' הזוהר. והזוהר והרמב''ם לר' ראובן מרגליות המראה היאך הקדמונים עוד לפני ר''מ דיליאון בנו דבריהם על דברי הזוהר.
    והיו הקדמונים קוראים לזוהר בשמות שונים: מדרשו של רשב''י, מדרש ירושלמי, מעשה בראשית לחכמי המשנה.
    הרד''ל בספרו הנ''ל הביא כמה דברים שר''מ דיליאון כתב דברים הפוכים לזוהר, ועוד הביא כמה מקומות שטעה בהבנתו בזוהר, כך שלא יכול להיות שהוא כתבו.

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 16:38 הוסף ע״י עדי אביר

    אביחי,

    אם 'יהוה' אינו השם המפורש אז לבטח לא תהייה לך ולחברך כל התנגדות אם אשתמש בו באופן קבוע.

    אני לא יודע מה הסברת באריכות בתשובה הקודמת. אני רק רואה שחוץ מהצהרות חסרות בסיס לא תרמת דבר להוכחת הטענה שהזוהר לא הומצא במאה השלוש עשרה. כל שביקשתי הוא התייחסות אחת לספר הזוהר, תחת כל שם שהוא, בתקופת התנאים, האמוראים והסבוראים. אתה יודע מה, אני מוכן לזרוק פנימה גם את רש"י והרמב"ם. אף אחד מהם לא הזכיר את ספר הזוהר כי אף אחד מהם לא הכיר ספר כזה ולא שמע מעולם את התיאוריות האבסורדיות שחכמי פרובנס וספרד למדו משכניהם האלביגנזים. ספר הזוהר נכתב בארמית משובשת, בתוספת מילים רבות שהושאלו מהספרדית העתיקה, ורק עוצמי העיניים המושבעים ביותר מסכימים לייחסו לרבי שמעון בר יוחאי במאה השניה לספירה כשכל המחקר המודרני קובע שהוא נכתב על ידי רבי משה דלאון במאה השלוש עשרה.

    אביחי, פקח את עיניך. אל תקנה בשקיקה כה גדולה את מה שרבניך מספרים לך. שאל אותם מניין הם יודעים שאת ספר הזוהר כתב רבי שמעון בר יוחאי. כשהם יגידו לך שזאת מסורת שנמסרה מדור לדור בעל פה שאל אותם מניין הם יודעים זאת וכיצד זה שאף רב קדום לא התייחס למסורת הזאת. כשתקבל תשובה גם לשאלות הללו גש לספריה וקרא ספר מחקרי אחד או שניים. אם זה נראה לך נועז מידי קרא את כתביו של רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) או את הערך 'ספר הזוהר' בויקיפדיה (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%96%D7%95%D7%94%D7%A8).

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 10 אפריל 2012 14:24 הוסף ע״י אביחי

    שם השם המפורש אין אחד בדור הזה כמדומני שיודע אותו. זה לא המילים "השם המפורש".

    את סודות הזוהר כבר ידעו לפני. את השם הזוהר יתכן שנתנו להם וכתבום על הכתב בספר.
    הסברתי באריכות בתגובה הקודמת.

  • קישור לתגובה שני, 09 אפריל 2012 23:31 הוסף ע״י עדי אביר

    אביחי,

    זה פשוט נשמע לא רציני כשאתה מצהיר בביטחון חסר פשרות כל כך הרבה הצהרות חסרות בסיס. אם תורת הגלגולים נמסרה למשה רבנו בסוד איך זה שאתה מכיר אותה? משה רבנו לחש משהו על אוזנך? כמובן שלא. אתה פשוט מאמין למישהו שחושב שהוא יודע אילו סודות נלמדו בחדרי חדרים במשך אלפים וחמש מאות שנים לערך. זאת שטות מוחלטת. הזוהר הק', כפי שאתה קורא לו, נכתב בסוף המאה השלוש עשרה ואני אישית מוכן להעניק פרס כספי לא צנוע לכל מי שיוכל להוכיח לי שאיזה שהוא תנא או אמורא, ובפרט רבי שמעון בר יוחאי, היה מודע לקיומו. תראה לי מישהו שמזכיר את ספר הזוהר לפני המאה השלוש עשרה ואולי אפילו אני אהפוך לחרדי שמאמין לכל דבר הבל שמאכילים אותו.

    אני מקבל בברכה את מה שאתה קובע לגבי אמירת השם המפורש ולכן אני מבקש מיהוה שיכניס בך קצת שכל ישר. האם אתה חושב שמה שאני אומר אכן ייתרחש בפועל? אני אישית לא כל כך בטוח.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 09 אפריל 2012 22:49 הוסף ע״י אביחי

    אענה אחת לאחת.

    תורת הגלגולים זה אמיתי וזהו סוד מסודות התורה שנמסרו למשה רבינו כאופן מיוחד מבין שבעים האופנים שבהם נדרשת התורה, סודות התורה לא נגלו ברבים אלא נלמדו בחדרי חדרים רק אצל גדולי האומה ממש, איש מפי איש כרבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, בסוף תקופת המשנה נצטווה רבי שמעון בר יוחאי להעתיק את סודות התורה על גבי ספר הנקרא בשם הזוהר הק` ונאמר לו בפירוש כי עתה תחל תקופה שבה לא ילמדו את סודות התורה באופן שבו למדו אותו עד אז, ולכן עליו לכתוב את הכל על גבי ספר שישאר לדור שבו ירצה הקב``ה לגלות את הסודות האלו בשנית.


    החסידות הייתה של בניו בעצמם ולכן הקפידו עליהם יותר.

    גם שקיללה שתתכער זו קפידה מסויימת מצידו במובן מסוים למרות הצדק אבל לגיטימי, כמו שאומרים לא לפנים משורת הדין כמו שההוא ציפה ממנו. לכן כתב שזאת קפידא מצידו בגמרא.

    למה האלוקים הבכיר את התאנים לפני הזמן? זו שאלה נכונה וטובה, אתה תהיה אחד מגדולי הצדיקים, אחד מלו' הצדיקים.

    השם נותן בחירה חופשית לאדם לחטוא או לא לחטוא, אם הוא אומר את השם המפורש אז בטוח שיקרה מה שאמר וכך יצמח. הוא ידע זאת מראש והוא בחר לעשות כך והשם לא ימנע ממנו לחטוא כי אחרת אין בחירה חופשית.
    זה כמו שמי שירצח ותגיד שהשם לא יתן לנרצח למות.

    אם השם היה עושה נס ולא היו נרצחים מרציחה לדוגמא אז לא הייתה בחירה חופשית באותה רמה כי היו יודעים בעליל שיש בורא ואסור לרצוח ולא חוטאים ואז השכר יקטן למקיימים ובגלל שהשכר למעלה הוא הכי טוב והמקסימלי אז צריך שיבוא מבחירה חופשית.

  • קישור לתגובה שני, 09 אפריל 2012 17:41 הוסף ע״י עדי אביר

    אביחי,

    אתה תמיד מדבר בבליל של ארמית ועברית או שזה רק לכבודי? בוא, במקום להעמיס עלי דברי תורה ולהטיח בי כל מיני תירוצים של פרשנים נבוכים תעשה בעצמך כמה תרגילים מחשבתיים:

    1. מה קורה להסברים המלומדים הללו אם מנקים מהם את כל ההתייחסויות לתורת הגלגולים? (גלגולי הנשמות הם השאלה ימי ביניימית מתורות מזרחיות ואין להם שום קשר לאגדה התלמודית. התלמוד, המדרשים ואפילו רש"י מעולם לא דיברו על גלגולי נשמות). כיצד צריכים להתייחס לסיפור האנשים קצת יותר שפויים שאינם מאמינים בהבלים הללו?

    2. מי היה ברמה כל כך גבוהה? רבי יוסי מיוקרת? הבן שלו, הבת שלו? מה אשמתם של ילדיו אם החסיד המתחסד היה ברמה שאתה מגדיר בתור 'גבוהה'? מדוע האל הרג את הילדים החפים מפשע בגלל רמתו 'הגבוהה' של אביהם?

    3. המהרש"א הוא באמת יהודי נורא חכם אבל מניין לו שרבי יוסי אמר לבתו 'לא שתמות אלא שתהיה מכוערת כמו העפר שממנו נוצרה'? זה לא מה שכתוב בגמרא. למעשה, רבי יוסי בן רבי אבין אמר 'אדם שעל בנו ועל בתו אינו חס כיצד יחוס עלי' ('גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס'). האם לדעתך הוא התכוון לומר שרבי יוסי מיוקרת רק העליב את הבת שלו?

    4. מה היה קורה אם האל לא היה מבכיר את התאנים טרם זמנם? האם לא ברור לך שהוא הגורם הישיר לעוול הנורא שנעשה לבן התמים?

    5. עם יד על הלב, האם לדעתך תשדיר השירות הזה מדגים את המוסר היהודי במיטבו? האם כך צריך להראות פרצופה האמיתי של היהדות? האם אתה מוכן לחיות עם אל שעושה נס לבן בידעו היטב שבשל כך אביו ידרוש את מותו.

    אביחי, אתה אולי מוכן לעצום את עיניך ולהניח שבעזרת מילים ניתן לשטוף את כל ההבלים והעוולות אבל תשדיר הפרסומת הזה ותילי התירוצים שנערמו מעליו מסמלים טוב מכל את עליבותה של הדת שרואה באל את משרתם של חסידים חסרי לב שמוכנים להקריב את ילדיהם בגין איזו שהיא התפלפלות מגוחכת שהמהרש"א ודומיו הצליחו לגרד עבורם. אם זה המוסר שלכם אז הרפו ממני והניחו לי למצוא לעצמי מוסר פחות דוחה ויותר מתקבל על הדעת.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 09 אפריל 2012 16:21 הוסף ע״י אביחי

    בס"ד

    ואמרו (שבת נ"ג ב') כמה צנועה אשה זו, שלא הכיר בה בעלה וכל שכן כשיוצאין בחוץ בין אנשים שצריכין מאד ליזהר בזה ואמרו (תנחומא וישלח סי' ה') לא ניתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה, ובירושלמי (תענית פ"א ה"ד) גבי חסידא דכפר אימי איתא כד הווי בטורא [כשהיה בהר, במלאכתו] איתתא לבשה מאנין צאין (מלוכלכין) [אשתו לבשה מלבושים מלוכלכין] שלא יתן בה איש עיניו, וכד עליל מן טורא [כשנכנס לביתו בחזרתו ממלאכתו בהר] היא לבשה מאנין נקיים [לבשה בגדים נקיים] שלא יתן דעתו באשה אחרת. וכל כך הקפידו על זה עד שרבי יוסי דמן יוקרת אמר לבתו...

    כמובן שזה בהתאם לרמתה ובנוסף לחשבון מגלגול קודם.

  • קישור לתגובה שני, 09 אפריל 2012 16:13 הוסף ע״י אביחי

    בס"ד

    רבי יוסי דמן יוקרת, במסכת תענית [כ"ד א'] דהמית את בנו ובתו, בנו משום דאמר תאנה תאנה הוציאי פירותיך, הוא גלגולו של אלישע הנביא דגירה דובים בתינוקות ועתה גירה המות בבנו, וגם בתו דהמית הם תיקון של גלגול אמנון ותמר בני דוד, ובאו בגלגול בני החסיד הזה לתיקונם, וכאן חילוף הדברים, כי בדוד לא עצב אחד מבניו לאמר להם מדוע עשית, והאיש הזה היה אכזרי לקנאת ה' צבאות:

    החטא שלהם נראה קטן אבל הם ברמה גבוהה אז השם מצפה מהם ליותר.

    המהרש"א אומר שלביתו אמר לא שתמות אלא שתהיה מכוערת כמו העפר שממנו נוצרה ולא ייכשלו בה אנשים ויענשו ויסבלו.
    חוץ מזה שידע את גלגולה הקודם ונענשה גם עליו.
    לגבי בנו אז ידוע שמי שנעשה לו נס מנקים לו מזכויותיו ובהמשך אסביר מדוע.
    הוא ברכו שהזכויות שירדו לו זה יהיה שימות קודם הזמן ולא בעולם הבא שזה עדיף. זאת סברה שלי, בטח יש עוד פירושים יותר טובים.

    מצינו בחז"ל, שלא זו בלבד שמעשי ה' שלמים מבחינה מערכתית, אלא גם 'תנאי השטח' של כל נברא מותאמים בצורה שלמה למצבו. התערבות במציאות באמצעות כלי העולם הזה - מותרת - "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב) 2 , אבל שבירת גדרי העולם הזה, על מנת ליצור עולם 'מושלם', מקלקלת יותר מאשר מתקנת.
    שהטבע אינו דבר שיש לשוברו, אלא אדרבא, ישנו רצון אלוקי שהטבע יתקיים. ועל כן, עם כל מעלתו של הנס, שודאי הזוכה בו - צדיק הוא, ישנו קוץ בנס במה שהוא שובר את הטבע. ועל דרך זה אמרו בגמ':

    תנו רבנן: מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית! (שבת נג ע"ב)

    לאור האמור מתבאר שאין הדעות בגמ' חלוקות באמת, אלא כל אחד הדגיש צד אחר של המטבע: ר' יוסף - הדגיש את מעלתו של אדם זה במה שזכה לנס, ואילו אביי - הדגיש את המעלה שעדיין חסרה ממנו במה שנזקק לנס.

    לאור האמור, נבין טוב יותר את מאמר חז"ל בענין ה'קושי' בקריעת ים-סוף:

    אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב: "נתן לחם לכל בשר", וסמיך ליה: "לגזר ים סוף לגזרים". (פסחים קיח ע"א)

    וכי יש דבר 'קשה' בפני הקב"ה? אלא, משל למה הדבר דומה, לאב שהגיע למסקנה, שהגיעה השעה לקיים את הכתוב: "חוסך שבטו שונא בנו", אלא שהדבר 'קשה' בעיניו. קושי זה איננו קושי פיזי, אלא הרי הוא נובע מעימות בין שני רצונות הנמצאים באב: מחד, הרי הוא רוצה בהרגשתו הטובה המידית של בנו, ומאידך, רוצה הוא בטובת בנו לטווח רחוק. כאשר שני רצונות אלו מתנגשים, 'קשה' לאב לעבור על אחד מרצונותיו 8 .

    על דרך זה היה בקריעת ים סוף: מחד ישנו רצון אלוקי בקיומם של חוקי הטבע, ואין ה' חפץ לשוברם, ומאידך כאשר בא רצון אלוקי אחר, במקרה זה הצלת בני ישראל או הנחת היסודות לודאות אלוהותו ית', ורצון זה "מכריח" את ה' שלא להוציא לפועל את הרצון הנ"ל, הרי זה כאילו "קשה" לו הדבר 9 .

    סיכום טענת הטרחת ה'
    נמצא, שהקפדתו של ר' יוסי דמן יוקרת על הטרחת ה', היא כיון שגרם לשינוי בסדרי הטבע, הוצאת פירות התאנה "שלא בזמנה". דבר שכזה 'קשה' בעיני ה', וע"כ לא רווה ר' יוסי דמן יוקרת נחת ממעשי בנו.

    שוב הוא היה צדיק ולכן ההקפדה עליו הייתה בהתאם לרמתו.

    כשאין ניסים אז מבינים שהטבע הוא גם נס ושאין צורך לשנותו והשם יודע מה לעשות.
    עולם העומד על רגליו שלו בלא להזדקק להתערבות אלוקית, נבראים המצליחים לראות את ה' מבעד לטבע שנתלבש הבורא בתוכו, עד כדי השגת הטבע כאמצעי לגילוי הבורא - הם הם פריו הבשל והבוגר של העולם.

    ניתן למצוא את דברינו אלה גנוזים בדברי חז"ל:

    את האלהים התהלך נח, ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אמר משל לשר שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני, כך אברהם שהיה כחו יפה (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים, אבל נח שהיה כחו רע את האלהים התהלך נח (בראשית רבה ל, י)

    על מנת, שיחוש אברהם, הבן הגדול (דייקא), את ה' אין הוא צריך להמצא ממש על ידו, אלא יכול הוא לילך כביכול לבד. לעומתו נח, הבן הקטן (דייקא), צריך הוא לתמיכה תמידית.

התגובות האחרונות