|
כאשר עני עומד בחוץ ובעל הבית נמצא בפנים, אם העני פשט את ידו לתוך הבית ונתן דבר מה לתוך ידו של בעל הבית או שנטל דבר מה מתוך ידו של בעל הבית והוציא את הדבר אל מחוץ לדלת - העני חייב כרת ובעל הבית פטור. אם בעל הבית פשט את ידו אל מחוץ לדלת ונתן דבר מה לתוך ידו של עני או שנטל דבר מה מתוך ידו של העני והכניס את הדבר לתוך הבית - בעל הבית חייב כרת והעני פטור.[1]
|
הבה נבין את הכתוב: אביון רעב דופק על דלת בשבת ומבקש נדבה. בעל הבית מתמלא רחמים, ממהר למטבח, לוקח פת לחם, חוזר לדלת ונותן את מעט המזון לתוך ידו של הקבצן הרעב. דמעות של תודה מציפות את עיני הקבצן ושפתיו נושאות ברכה אך לשוא - במעשהו הנמהר בעל הבית הרגיז אל ואדם ולמרומים למעשה לא נותרה כל ברירה אלא לגזור עליו את עונש הכרת המובטח בחוק.
בתורה אמנם נכתב רק 'אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי'[א] אבל הרבנים, בחכמתם, הבינו שבציווי זה חבוי איסור חמור יותר הקובע שכל מי שמטלטל דבר מרשות היחיד לרשות הרבים עובר על מצוות לא תעשה ודינו שיענש, כשאר פושעי ישראל, במלא חומרת הדין. הפרשנות הרבנית היא מוחלטת ולא ניתן להתנותה בנסיבות מקלות. לערכי המוסר, להגיון ולצדק אין כאן שום תפקיד. החוק, בפרשנותו הרבנית, הוא הריבון ועל פיו ישק דבר. אדרבה, לאל עצמו אסור להסתפק בפשטו של מקרא והוא חייב לקבל את פרשנותם של הרבנים ולכרות מעולמו את בעל הבית החוטא. אין זה משנה אם האל באמת חושב שראוי להעניש בעונש כה חמור אדם טוב ורחום שמתוך כוונה ראויה גלש לעבירה טכנית ושולית. הרבנים כבר החליטו עבורו ולריבון העולמים אין כל ברירה אלא להישמע לדבריהם ולמלא את מצוותם.
על אף שיתוף הפעולה המובטח של האל לא היתה דעת הרבנים שלמה עם עונש הכרת, שמעצם טבעו נוטה להעביר את האחריות לאל ובכך להרחיק אותם ממרכז העשיה, ונראה שהם שאפו לשחק גם בעניין זה תפקיד קצת יותר אקטיבי. כך אנו מוצאים את רבי חנניה בן גמליאל קובע:
הדמיון השטחי בין המילים 'נִקְלָה' ומולקה מלמד את רבי חנניה שחוטא שהוכה בידי רבנים נקרא 'אָחִיךָ' ומכאן נכפה עליו להסיק שההלקאה הרבנית מוציאה את החוטאים מכלל חייבי הכריתות ומחזירה אותם לחיקו של עם ישראל. התלמוד אינו מספר אם הדמיון הרופף בין שתי מילים בלתי קשורות אמנם שיכנע את האל שעליו לותר על זכות הכריתה אך נראה שהוא לא התמרמר יתר על המידה. ההשתלטות הרבנית על סמכויות הענישה פתרה עבורו את הדילמות המצפוניות ושחררה אותו מהצורך להכחיד בעלי בתים טובי לב שנחפזו לעזור לעניים קשי יום. שוט הענישה חזר בינתיים לידיים בטוחות יותר, ידיהם של הרבנים שמאז ומעולם ראו באיסורי האיסורים הקטנים אמצעים לביסוס חיוניותם ולהשלטת מרותם.
מדרשו של רבי חנניה, כרוב המדרשים האחרים שנועדו לבסס את הסמכויות הרבניות, היה עובר ללא עוררין אלמלא התעורר בליבו של רב יוסף ניצוץ תמוה של ספקנות:
|
שאל רב יוסף: מי עלה למעלה והעיד שהמרומים פוטרים מעונש כרת מי שהולקה על ידי בית דין רבני? ענה לו אביי: ניתן להסיק את ההתר האלוהי לדרש הרבני ממה שאמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה ובית דין של מעלה נתן לכך את הסכמתו. על זאת ניתן לשוב ולשאול: מי העיד שבית הדין של מעלה הסכים לקביעתו של רבי יהושע בן לוי? לכך משיבים: פסוקי מקרא אנו דורשים ומשם אנו לומדים את נכונות קביעתו של רבי יהושע בן לוי וכך גם כאן, פסוקי מקרא אנו דורשים.[3]
|
השאלה 'מי עלה למעלה' היא בהחלט במקומה. אם האל כבר השתכנע ממקרא המשנה הראשונה במסכת שבת שעליו לכרות את נפשו של בעל הבית טוב הלב, כיצד נוכל להיות בטוחים שלאחר שינון מדרשו של רבי חנניה בן גמליאל הוא יהיה מוכן לותר על התענוג ולהסתפק בהלקאה הרבנית? מסתבר שגם כאן אין לו הרבה ברירות שכן מקראות אנו דורשים ומהם משתמע כמעט במפורש שבית הדין של מעלה חייב להסכים לפסיקותיו של בית הדין של מטה.
נשאלת השאלה: מהם אותם שלושת הדברים שעשו בית דין של מטה שזכו להסכמתו של בית הדין של מעלה?
|
אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה שזכו להסכמתו של בית דין של מעלה ושלושת הדברים הללו הם: נוהג קריאת מגילת אסתר, הצורך להזכיר את שם האל בעת שאדם שואל בשלום חברו וחובת הבאת מעשר לבית האוצר שבירושלים.
מתבקשת השאלה: מניין אנו יודעים שהמרומים הסכימו לקביעת הרבנים? משיבים: על הסכמת המרומים לקריאת המגילה אנו לומדים מהפסוק 'קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים'[ג]. הפסוק יכל להסתפק רק במילה 'ְקִבְּלֻ' ולא היה צורך בניסוח 'קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ' אך כיוון שאין במקרא מילים מיותרות יש להבין מהמילה 'קִיְּמו' שלמעלה הסכימו למה שקבלו למטה.
במקרה של הזכרת שם האל בעת שאילת שלום יש לנו שני תקדימים שכן נאמר 'וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם'[ד] וכן נאמר בדברי המלאך לגדעון 'יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל'[ה]. על כך שואלים: למה הובא הפסוק השני ומדוע לא ניתן להוכיח את הצורך באזכור שם האל רק מדברי בועז? מסבירים: אם תאמר שבועז בירך את הקוצרים בשמו של האל רק מדעתו ובשמיים לא הסכימו עימו אזי דברי המלאך 'יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' באים ומוכיחים שבשמיים מסכימים לכך שיש לכלול את שם האל בברכה.
|
התעוזה אינה עוצרת באדום: רבי יהושע בן לוי מתעלל במספר פסוקים ומסיק שבשלושה מקרים בית הדין השמימי הסכים עם בית הדין הארצי. דרשתו יוצרת תקדים המונע כל ערעור על זכותם של הרבנים לחייב את היושב במרומים. מעתה כל ספק ישפט על פי קנה המידה שקבע רבי יהושע בן לוי. אם חכם זה מצא דרך לחייב את היושב במרומים כיצד יכולים אחרים לערער על הרשות שניתנה לרבנים לאנוס כל פסוק מקרי וללמוד ממנו מהי דרך הישר המחייבת את האל? האל, כך ניתן להניח, כבר מזמן התיאש מכל העניין ופנה לעסוק בתחומים מהם הרבנים אוהבים להדיר את רגליהם.
אחרי אלפיים שנות תעמולה רבנית, אנו נוטים להניח שקיימת בשמיים מידת צדק אלוהית, אבסולוטית, שמאיימת להיפרע מכל החוטאים ולהענישם על כל עוולותיהם. אדרבה, הוסבר לנו שוב ושוב שעלינו להיות אסירי תודה לרבנים שהשקיעו את עצמם באהלה של תורה ועזרו לעם לשמר או, במקרה הצורך, לשחזר ולהחיות את כל אותן מצוות אלוהיות שמבטיחות את גאולת נפשו של האדם. האל, בראיה זאת, הוא הריבון והחכמים הם משרתיו הנאמנים שמסתפקים בחשיפת כוונותיו ובפירוש מצוותיו. האמנם? מדוע שלא נעמיד את הדברים על ראשם ונראה ברבנים את הריבונים ובאל לא יותר מאשר כח עזר שמסייע לאדוניו לממש את מדיניותם ולהשליט את רצונותיהם? השליטה המונופוליסטית על ההלכות האלוהיות הבטיחה את זכות קיומם של הרבנים ואת שגשוגם הכלכלי ועל כן היה להם עניין בהצפת השוק באינספור הלכות מפותלות שיצרו ביקוש הולך וגובר לשירותי הפרשנות, הוראה ופסיקה שהם סיפקו לקהל מאמיניהם. ככל שרבו ההלכות כך גדל הצורך ברבנים מיומנים והובטח מטה לחמם.
הבעיה היא שאין כל תועלת בהלכות שאין עונשן בצידן שהרי רק מעטים יהינו להתרגש ממצוות שאינן מחייבות את הסוררים ביסורים הנאותים. החמירה את הבעיה נטייתם של השלטונות הרומיים להגביל את הרבנים לתחום דיני האישות והתביעות הקטנות ובכך למנוע מהם את חדוות הענישה במקרים היותר חמורים. בידי החכמים נותר רק קלף אחד: הם הושיבו על כס המשפט את בעל בריתם הותיק וציוו עליו להעניש בחומרה רבה את כל הפושעים שבחרו לעבור על דבריהם. כך נכפה על האל להמית בטרם עת את כל הסוטים מדרך הישר הרבנית ולשלול את ימי העולם הבא מכל מי שבחר נתיבים חוץ-תורניים לאזרחות טובה ומועילה. עם זאת, למרות ההשגחה ההדוקה של הרבנים, נראה שהאל הצליח איכשהו לשמור על מעט מיושרו האינטלקטואלי. באלפיים השנים האחרונות הוא אמור היה לגזור אינספור עונשי כרת על חוטאים בלתי מוכים וכך לקצר בהתמדה את תוחלת החיים הממוצעת של בני ישראל ובכל זאת אנו מוצאים את הדורות הולכים ופוחתים ואת תוחלת החיים עולה ופורחת. נראה אפילו שיש מתאם ישיר בין דלותו של הדור לבין אורך החיים הממוצע של בניו – ככל שאנו פוחתים מבחינה רוחנית כך מתארכים ימינו ומשתפרת בריאותנו. סטטיסטית ניתן אפילו להסיק שהתעלמות מדברי החכמים היא כנראה הערובה המהימנה ביותר לחיים טובים וארוכים.
העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב (כרת) ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור.
(משנה שבת א:א)
כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתן, שנאמר 'וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ' - כשלקה הרי הוא כאחיך.
(משנה מכות ג:טו)
אמר רב יוסף: מאן סליק לעילא ואתא ואמר? מר ליה אביי: אלא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם. מאן סליק לעילא ואתא ואמר? אלא קראי קא דרשינן הכי נמי קראי קא דרשינן.
(מכות כג:ב)
אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם: מקרא מגילה ושאילת שלום והבאת מעשר. מקרא מגילה - דכתיב 'קִיְּמוּ וְקִבְּלֻ הַיְּהוּדִים', קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ושאילת שלום - דכתיב 'וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהֹוָה עִמָּכֶם' ואומר 'יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל'. מאי 'ואומר'? וכי תימא בועז הוא דעביד מדעתיה ומשמיא לא אסכימו על ידו - תא שמע: ואומר 'יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל'. הבאת מעשר - דכתיב 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי'.
(מכות כג:ב)
התגובות האחרונות