קטע קדום שהצליח לחמוק מידיו של העורך המקראי מתאר במפורש את חלוקת העולם בין אלים השונים ומעלה על נס את בלעדיותו של יהוה בחבל הארץ שהוקצה לו.
|
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.
יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.[א]
|
האל העליון חילק את העולם בין האומות והציב גבולות בין אומה אחת לרעותה. כל אל קיבל כנחלה את אחת האומות וארצם של בני יעקב נפלה בחיכו של יהוה. יהוה נצר את נחלתו כאישון עינו והגן על בני עמו כמו שנשר מגן על גוזליו. בנחלה זאת יהוה שלט לבדו ולשום אל נכרי לא הייתה בה דריסת רגל. באותו אופן, כך יש להניח, כמוש שלט על נחלת בני מואב, מלכם על נחלת בני עמון, עשתורת על נחלת הצידונים וכדומה.
קטע זה גם מבדיל היטב בין 'עליון', האל שחילק את הארץ לנחלות עמים, לבין 'יהוה' שזכה רק באחת מהנחלות הללו. דורות מאוחרים יותר מיזגו את 'עליון' עם 'יהוה' והפכו אותם לאל אחד אבל נראה ש'עליון' היה אל קדום יותר ותושבי ארץ כנען סגדו לו הרבה לפני שיהוה החל את מסעו המפורסם ממולדתו הדרומית.
'עֶלְיוֹן' זכה להכרה גם בקטע המעניין הבא:
|
מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה.
שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ.
פַּלְּטוּ דַל וְאֶבְיוֹן מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ.
לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.
אַנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָֹּרִים תִּפֹּלוּ. קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם.[ב]
|
בקטע זה אנו מוצאים את 'אֶלֹהִים' ניצב בַּעֲדַת אֵל ושופט בְּקֶרֶב 'אֱלֹהִים' אלו או אחרים. טענות קשות לו נגד אותם 'בְנֵי עֶלְיוֹן', היינו צאצאיו של האל הקדום 'עֶלְיוֹן', וכולם הם אמנם אלים בזכות עצמם אבל הוא, 'אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים'[ג] רשאי לשפטם ולהענישם כאילו היו רק שרים גדולים או אפילו סתם בני אדם.
את 'אל עליון' אנו פוגשים בסיפור נוסף ומהקשרו ברור שלאל זה הייתה נוכחות בכנען עוד לפני שאברהם ואלוהיו, יהא זה אשר יהיה, היגרו לשם מארצם של הכשדים. בסיפור זה אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר, כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים נלחמו בעמק השדים נגד ברע מלך סדום, ברשע מלך עמורה, שנאב מלך אדמה, שמאבר מלך צביים ומלך בלע היא צוער. חמשת המלכים ניגפו בפני כדרלעומר ומרעיו והמנצחים לקחו עימם את כל שלל סדום, ובכלל זה את לוט, אחינו של אברהם, ואת כל רכושו. כשאברהם שמע על נפילתו בשבי של בן אחיו הוא גייס את שלוש מאות ושמונה עשרה בני ביתו[1] ואת ידידיו ענר, אשכול וממרא ובראש צבאו הקטן הוא יוצא להלחם בכדרלעומר וארבעת מרעיו. אברהם, כמצופה, מביס את הרעים, מפיץ את צבאם לכל עבר ורודף אחריהם עד סביבות דמשק שם הוא משחרר את לוט ונוטל חזרה את כל הרכוש הבזוז. הבעיות מתחילות כשמלך סדום יוצא לקראת אברהם מלווה במלכיצדק מלך שלם שכן הכתוב מוסיף ומספר:
|
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן.
וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ.
וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם.
בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.[ד]
|
סיפור זה למעשה שולל מאברהם את תואר המונותיאיסט הראשון. הכתוב מציין במפורש שמלכיצדק שימש ככהן לאל-עליון וכהונה זאת מעלה בפנינו רק שתי אפשרויות: או שמלכיצדק האמין בקיומו של אל אחד בלבד ואז הוא, ולא אברהם, זכאי לתואר המונותיאיסט הראשון או שמלכיצדק, האמין בפנתיאון שלם של אלים, כשאל עליון הוא לכל היותר הבכיר שבהם, ובמקרה זה יסתבר שאברהם נתן מעשר לאחד מהאלים שאכלסו את הפנתיאון הפוליתיאיסטי. תסבוכת זאת תתפוגג אם נניח שבסיפור המקורי כיכב רק 'אל עליון', אותו אל שמאוחר יותר העניק ליהוה את נחלת בני ישראל, ועורך מאוחר ניסה לתקן את המשמעות הבעייתית על ידי הוספת 'יהוה' למרקחת וטביעת המונח 'יְהֹוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ' מבלי לשים לב לעובדה שעל ידי כך הוא מדגים כיצד יהוה, שלימים הצטיין בקנאותו חסרת הפשרות, מסוגל היה בעצם לחיות בשלום עם אלילי העץ, הסלע, הכסף והזהב שסבבו אותו מכל עבר. גם לאברהם, כך נראה, לא הפריע במיוחד העובדה שיהוה הוא רק הראשון בין שווים ואיכשהו, אף שהדבר אינו מוצהר במפורש, מתקבל הרושם שאברהם ויהוה אלוהיו בעצם הרגישו די בנח בסביבה מרובת האלילים של ארץ האבות.
למען ההגינות יש לציין שניתן למצוא בתורה ובנביאים הראשונים ארבעה פסוקים שמדגישים באופן ברור וחד משמעי את יחודו של יהוה:
|
*
|
אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.[ה]
|
|
*
|
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.[ו]
|
|
*
|
לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד.[ז]
|
|
*
|
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.[ח]
|
אבל אם נתעמק נראה ששני הפסוקים הראשונים נלקחו מנאום הפרידה של משה רבנו - בעל העניין העיקרי בשלטונו המונופוליסטי של יהוה, לפסוק השלישי אחראי שלמה המלך שברבות ימיו יחזור בו ויבנה מקדשים למבחר רחב של אלים זרים בעוד שהפסוק האחרון נשלף מתפילתו של חזקיהו המלך שבאותה עת היה שרוי במצוקה וראוי שלא לתפסו בשעת צערו. ארבעת הפסוקים הללו, אותם ניתן לשייך בנקל לקטעים שנכתבו לאחר המהפכה המונותיאיסטית של חזקיהו ויאשיהו ואולי אפילו לאחר שיבת ציון, מלמדים שניתן למצוא במקורותינו גם פסוקים שאינם רומזים בעקיפין על הימצאותם של אלוהים אחרים והללו רק ממחישים את הקלות בה ניתן היה לנסח את ההתבטאויות הבעייתיות אם הכתוב היה באמת רוצה להרחיק לחלוטין את אפשרות קיומם של כל אותם אלים נוספים.
פסוקים אחרים, דוגמת:
|
וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.[ט]
|
אף שהם מרוממים את יהוה אינם יכולים להיחשב כהצהרה על יחודו. מכל מקרה, משפט ספציפי זה נאמר על ידי רחב הזונה שמלכתחילה נפסלה לעדות ואל לנו להעניק לו משקל מחייב כלשהו.
נוכל, אם כן, להניח שברבדיו המוקדמים יותר של ספר הספרים ניתן היה למצוא מספר לא קטן של תיאורים וניסוחים מהם צפה ועולה ההכרה בלגיטימיות שלטונם של כמוש, מולך, מלכום, דגון, בעל ועשתורת על מחוזות אדום, מואב, עמון, צידון, פלשת וכנען. יהוה הוא בהחלט אל אחד ויחיד, אבל זאת רק בחלקים נבחרים של יהודה והשומרון. המדינות השכנות ניתנו לשלטונם של אלים אחרים וחובה על האל היהודי לכבד את זכויותיהם במדינותיהם בדיוק באותו אופן שהוא מצפה שהם יכבדו את זכויותיו במדינתו הוא.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'תגובות והבעת דעה' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
דברים לב:ח-יב
תהילים פב:א-ח
דברים י:יז
בראשית יד:יח-כד
דברים ד:לה
דברים ד:לט
מלכים א' ח:ס
מלכים ב' יט:טו
יהושע ב:יא
אב הכנסיה ברנבס (Barnabas) בן המאה השניה לספירה, ניצל את המספר 318 בכדי להוכיח שהדרש חסר השחר לא הופקר לחזקתם הבלעדית של הרבנים. העובדה שמספר בני ביתו של אברהם עמד על 318, כך ברנבס, אינה מקרית או סתמית שכן בגימטריה היוונית המספר 18 נכתב כ-Іη, צירוף שמבטא גם את שתי האותיות הראשונות בשמו של ישו (Іησοϋς), והמספר 300 נכתב כ-Τ, היינו סמל הצלב שעליו נצלב אותו האיש. המספר 318, אם כן, מרמז על הגאולה שצליבתו של ישו עתידה להביא לאנושות.