קטע זה הופיע במקור במאמר 'ההשפעה האריסטוטלית'. הקטע נערך במטרה לעשותו קריא יותר וברור יותר.

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת נפל בחלקי לארח עמית צרפתי שבא ארצה לביקור עבודה. באותם ימים שלווים איש עדיין לא העלה בעיני רוחו את האינתיפאדות האלימות שעומדות לשטוף בדם את כבישי הגדה המערבית ולכן לא היססתי להציע לידידי הצרפתי שנצא לבקר את המקומות הקדושים לאמונתו. הצעתי התקבלה בשמחה וחיש קל מצאנו את עצמנו מתפתלים בדרך העולה חברונה. אורחי לא הפסיק להתפעל מהמראות שסביבו אבל עד מהירה הבחנתי שחשש עמום מתחיל לקנן בקרבו. "אל דאגה," הרגעתי אותו, "המכונית במצב מכאני מצוין, בעל המוסך אמר לי שהוא סוף סוף מצא את התקלה." המכונית גנחה בהסכמה ומיהרה להיעצר בשולי הדרך.

הסתכלתי סביבי וניכר היה שגם האורח מצרפת מצא עניין בדמוגרפיה המקומית, בייחוד בערבי אחד שהחל להתקרב לעברנו כשבידו טוריה גדולה. שקלתי מהר את כל האלטרנטיבות והחלטתי שהכי כדאי לשבת בשקט ולעשות פרצוף קשוח. בעל הטורייה החל לנפנף בידו הפנויה ולקרא לעברי קריאות לא ברורות. אחר היסוס קל הורדתי מעט את החלון והסברתי לו שהמנוע כבה ללא כל סיבה נראית לעין ואיני מצליח להתניעו בשנית. המקומי השעין את הטורייה על הגלגל הקדמי וסימן לי לשחרר את מכסה המנוע. עשיתי כמצוותו והוא הניף את המכסה וגחן פנימה. לאחר מספר דקות הוא הזדקף ופלט מספר הוראות לילד שצץ פתאום מתוך הצמחייה. הילד מיהר לרוץ לכיוון הבית ומקץ מספר דקות הוא חזר עם תיבה גדולה ושחורה.

המקומי נטל דבר מה מהתיבה וחזר לקרבי המכונית. אחד השכנים התקרב למכונית והביע התעניינות בפרטי האירוע. המקומי הראשון תיאר את הבעיה ושניהם נעלמו מתחת למכסה המנוע. מבטן המכונית נשמעו ויכוחים קטועים ונראה היה שהשכן אינו מסכים לדיאגנוזה של בעל הטורייה. המקומי הראשון נפגע כנראה מדברי ידידו, כך לפחות הסקתי מהנאום הנרגש שהוא נשא בפני הידידים, השכנים ונערי הרחוב שהחלו להתקבץ סביבנו. הידיד לא נשאר חייב וגם הוא מצא לנכון לשתף את הציבור בממצאי הבדיקה ובמסקנות המתבקשות ממנה. הקהל החליט שאין טוב ממראה עיניים ובמהלך השעה הבאה ראיתי ראשים רבים צוללים אל מתחת למכסה המנוע וידיים רבות מונפות בלהט הויכוח. לבסוף הושגה הסכמה, או לפחות פשרה כלשהי, והחיוכים שבו לשפתי כל הנקהלים. מטיבי הראשון הזדקף והודיע לי שעכשיו המכונית כמו חדשה. "סע לשלום," הוא אמר בנטלו את הטוריה.

הודיתי לו בחום והתנעתי את המכונית. המנוע זמזם בהתלהבות. נפנפתי לכל הסובבים ולחצתי על דוושת הגז. הזמזום החל לדעוך, להפוך לחרחור ואחר כך לגניחה. נהג מונית משועשע נעצר לברר את פשר ההמולה. "אתה בטוח שתוכל להסתדר?" שמעתי את האורח מצרפת שואל מתוך המונית. "אל דאגה, הכול בשליטה," הבטחתי לו. נדמה לי ששמעתי משהו כמו "נתראה מחר" אבל המונית כבר הספיקה להתרחק ואיני יכול להישבע שאלו היו מילותיו המדויקות. פניתי לאחור וראיתי את האתגר מנצנץ בעיני ההמון המשולהב. מכסה המנוע נפתח בשנית, ראשים מיוזעים גחנו פנימה, קולות עלו וירדו, ידיים התנופפו באוויר, אמצעי ההחייאה נוספים נשלפו מהתיבה השחורה, הפיות חזרו לחייך ולי ניתנה הרשות לצאת לדרך. הודיתי, התנעתי, נופפתי, לחצתי, זינקתי ... והתקדמתי עוד שמונה מטרים. "אין ברירה," קבע בעל הטוריה, "צריך להביא אותה למוסך בחברון."

בשלב זה הרגשתי שאין לי כבר זכות לערער על קביעתו, במיוחד כשמטיבי הבטיח לי שהוא אישית יזמין וילווה את הגרר. למוסך הגענו בשעות בין הערביים. פתחתי את מכסה המנוע וצוות המוסך צלל פנימה. לאחר ויכוח לא קצר נראה שכולם התאפסו על הגדרת הבעיה והמוסכניק נטל בידו סליל של אגד מדבק וחזר להתעמק בנבכי המנוע. לאחר שניות מספר הוא ביקש שיביאו לו גם חוט ברזל וכפיס עץ דק וארוך. הלכתי לשתות קפה. חצי שעה מאוחר יותר נקראתי למכונית. "סע לשלום יה חביבי," המוסכניק טפח על שכמי, "המכונית כמו חדשה."

לאחר שגמרתי להתחשבן עם בעל המוסך פניתי למטיבי הראשון והצעתי לשלם גם לו. הבן אדם קפץ את שפתיו ודמעות עלו בקצות עיניו. "למה אתה מעליב אותי?" הוא שאל, "אתה לא היית עוזר לי אם הייתי נתקע באמצע תל-אביב?" "בטח, בטח שהייתי עוזר לך," הבטחתי לו והוא החל לפסוע חזרה במעלה הדרך המובילה לכפרו. גמרתי לשתות את הקפה, נכנסתי למכונית ונתתי גז. ניכר היה שסוף סוף המכונית זכתה לטיפול מקצועי והיא אכן הצליחה להגיע לאמצע העלייה ללא כל קושי. המוסכניק נראה מודאג. "כבר מאוחר," הוא הסביר לי, "תשאיר אותה כאן ותחזור לקחת אותה מחר בעשר בבוקר. אני מתחיל לעבוד בשש. עד עשר הכול יהיה גמור."

שוב בחרתי לא להיות אסרטיבי. מונית החזירה אותי לירושלים שם לנתי בבית חברים שסירבו להאמין שעדיין ניתן למצוא אנשים שמוכנים להשאיר את מכוניתם במוסך לא מוכר בלב חברון. בבוקר החבר לקח אותי למוסך. המכונית עמדה ליד הכניסה. נכנסתי להסדיר את השחרור והחבר נשאר לשבת במכוניתו עם אקדח טעון מוסתר בין רגליו. המוסכניק קיבל את פני בשמחה גלויה. "מצאתי את הבעיה," הוא הבטיח לי סופית ומוחלטת, "עכשיו הכול בסדר. אתה יכול לנסוע בשלום." תשלום נוסף הוא לא רצה כי לטענתו כבר שילמתי לו אתמול. הודיתי, נפרדתי, נכנסתי, התנעתי, לחצתי, זינקתי, התדרדרתי, חזרתי. הריטואל חזר על עצמו עוד שלוש פעמים עד שלבסוף הצלחתי להגיע לקצה העלייה. "משם למעלה" הסביר לי המוסכניק, "רוב הדרך לתל אביב היא בירידה. תשתדל לא לתת הרבה גז."

למוסך של שלמה הגעתי לאחר רדת החשיכה. החניתי את המכונית והשארתי את המפתח במקום מוסכם. למחרת בשבע בבוקר שלמה צלצל וביקש שאבוא לקחת את המכונית כי היא מפריעה לתנועה הסדירה. "כבר פתרת את הבעיה?" שאלתי בתימהון. שלמה לא הבין על מה המהומה. "בסך הכול החלפתי את צינורית הדלק," הוא הסביר לי, "זה יעלה לך שמונה וחצי שקל." "תגיד," הוא הוסיף, "השתגעת לנסוע עם צינורית מפוצצת? יכולת לשרוף את כל המנוע. בפעם הבאה אל תנסה לחבוש את הסדקים ותמצא מוסכניק שפשוט יחליף לך את כל הצינורית."            

שלושה דברים למדתי מאירוע זה: ראשית, שיצר לב האדם טוב מנעוריו, שנית, שלא כל מה שנראה מאיים ומפחיד הוא באמת מסוכן ושלישית, שלפעמים אין טעם לנסות ולתקן מערכות פגומות ורצוי להחליפן במערכות חדשות ותקינות. לא כל בעיה ניתן לפתור בהטלאת טלאים על גבי טלאים, לרוב המצוקה רק תגבר ולעיתים אף נביא את עצמנו עד לכדי סכנה.