בעזרת דוגמאות רבות שנלקחו מהתנ"ך, התלמוד, האגדה והתפילה שבנו וגילינו שהדימויים והניסוחים המגשימים אינם תלושים כלל וכלל מהשקפת עולמם ואמונתם של אבותינו הקדומים. אדרבה, בכל ימי גלות מצריים, הנדודים במדבר, יהושע, השופטים, המלוכה הקדומה, הבית הראשון, גלות בבל, שיבת ציון והבית השני לא נמצא ולו קול אחד ששלל במילים פשוטות ומפורשות את היות אלוהינו בעל גוף וצורה. הזנחה זאת נמשכה גם בימיהם של חכמי המשנה והתלמודים והגשמיות האלוהית המשיכה לשלוט על הדמיון היהודי עד לעיצומה של התקופה הערבית. מפתיעה על כן העובדה שמעטים הם החוקרים המודרניים שנאותו לפתוח, ולו פתח צר, לאפשרות שהתודעה היהודית היתה מסוגלת אי פעם לקבל את קיומו של אל גשמי ומוחשי. אדרבה, למרבית החוקרים נהיר וברור שחכמי ישראל לדורותיהם האמינו תמיד באלוהות מופשטת וניסוחיהם הגשמיים אינם אלא משלים ואלגוריות הממחישים למוגבלי המחשבה את נשגבותו של אל רוחני ובלתי נראה.
ברוח זו קובע א. א. אורבך כי 'המלחמה נגד הפסילים היתה מלחמה נגד הגשמת האלוהות, נגד האמונה, שיש משהו אלוהי בחומר ובצורותיו הטבעיות או המגיות-אמנותיות'[1]. ויחזקאל קויפמן מסביר:
|
האמונה הישראלית נצחה את ההגשמה בבחינה אחת – יסודית ומכרעת: היא דמתה את האל מחוץ לכל קשר עם חמרו של עולם. אין באל ממדת החומר, למעלה הוא מכל טבע החומר. אלוהים הוא 'רוח ולא בשר', אינו 'גוף'. יותר מזה: היא דמתה אותו מעל לכל זיקה לחוקי עולם, לטבע, ולמערכה או – ל"גורל". זוהי נקודת פירוד בינה ובין האלילות, ומכאן עלתה לספירה מיוחדת לה. אלהיה הוא על-מיתולוגי ועל-טבעי – זוהי האידיאה היסודית שלה. להלן נברר ענין זה בפרוטרוט ונראה, שאידיאה זו טבועה בכל הויתה של האמונה הישראלית ורקומה בכל רקמותיה. ומכיון שכך, רשאים אנו לראות כל 'הגשמה' הפוגעת באידיאה זו של עליונות ועל-חמריות כפליטת מליצה תמימה או כסמל או כשיור עתיק.[2]
|
תהיינה העובדות אשר תהיינה, האל המוגשם תמיד יוותר 'רוח ולא בשר' וכל פגיעה באידיאת על-חמריותו לעולם לא תהיה יותר מאשר סתם מליצה תמימה. הערך 'הגשמה' באנציקלופדיה העברית מתמצת יפה את הטיעונים המסורתיים:
|
מקובל כמושכל ראשון גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה הדחיה המוחלטת של ההגשמה.
|
לשונות ההגשמה הם לדידו של בעל המאמר
|
צורת הבעה של תחושה דתית רעננה וחיונית, שנזקקת לתמונות מגשימות, או שימוש אלגורי, שבו אין ההגשמה באה כיסוד אסתטי של עיצוב תפיסה וביטוי אלא כהלבשה מלאכותית של תוכן רוחני בלבוש של תמונות מוחשיות.
|
ואולם, קובע בעל המאמר, אל להן לתמונות מוחשיות אלה להטרידנו יתר על המידה שכן 'סגנון זה מלווה ביטויי-הסתייגות, הממתיקים את ההגשמה', למשל, עשרת הדברות וכן:
|
פסוקים רבים אחרים, האומרים שאין דומה לאל, שאין לו דמות ותמונה, שאינו נראה, שהוא אין-סופי וכולי.
|
האנציקלופדיה ממשיכה למנות את ההוכחות לטענתה: בפסוקים רבים מדובר על 'כבוד יהוה' או על שמו, במקרים אחרים המתרגמים ריככו את ההגשמה כששינו את ביטויי הגשמה לניסוחים פחות ציוריים, מספרם הגדול של כינויי האל בספרות האגדה, דוגמת 'מקום', שמיים', 'גבורה' וכדומה, מלמד על הרחקת ההגשמה והשימוש בניסוחים מסתייגים דוגמת המילה 'כביכול' או הביטוי 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו' מלמד שדעת החכמים לא היתה נוחה מלשונות ההגשמה. כמו כן 'נשמעת הצטדקות מפורשת שביטויי ההגשמה לא באו אלא לשכך (או לשבר) את האוזן: 'דברה תורה כלשון בני אדם'.
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
|
התגובות האחרונות