המקרא נוהג להאניש את האל
הנוסחים המאנישים מציפים את כל הספרים שהוכתבו היישר מפי הגבורה ומקומם לא נפקד גם מהדברים שנמסרו במראות הנבואה ומהספרים שנכתבו ברוח הקודש. לקורא בתנ"ך קל להשתכנע שלאל היהודי יש ראש, פנים, פה, שפה, אזנים, עיניים, ידיים, אצבעות, לב, מעיים ורגליים. על איבריו המוצנעים של האל הכתוב אמנם אינו מרחיב את הדיבור אך הם מוזכרים ברמז בחזיונו של הנביא יחזקאל:
|
וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל כְּמַרְאֵה אֵשׁ בֵּית לָהּ סָבִיב מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמָעְלָה וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה רָאִיתִי כְּמַרְאֵה אֵשׁ וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב.[א]
|
משפט סתום זה מלמד שהחלציים הקדושים הוסתרו מעיניו הסקרניות של הנביא על ידי מעטה של אש וחשמל אך עדיין מתבקשת השאלה: מהו חשמל? רבי יהודה ממהר להסביר:
|
אמר רב יהודה: 'חשמל' הוא קיצור של המילים 'חיות אש ממללות'.
בבריתא שנה התנא והסביר: חיות האש לעיתים חשות ולעתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא הן חשות, היינו שותקות, ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא הן ממללות.[1]
|
מה רבים הם חסדיו של היושב במרומים ומה רב אורך רוחו. אנחנו, למשל, לעולם לא היינו מרשים לחיות האש הללו לממלל לנו שם למטה.
כשם שקל לראות את הדמיון בין הנשגב בקודש לבני הבשר ודם עלי אדמות כך לא קשה להיווכח שבדומה לבריות גם האל יורד, עולה, מהלך, יושב, רוכב, נלחם, מריח ואוכל, שלא לדבר על כך שכמותם הוא אוהב, שונא, כועס, מתרגז, מתעצב, מרחם, מתנחם מתנשא ומשוויץ. הפשט המביך של כל אותם פסוקים מאנישים הרבה להציק לחכמי ימי הביניים, שכבר למדו משכניהם הערבים שלאל בעצם אין גוף או צורה ואולם, בארסנל הפרשני של הרבנים נמצאו, כפי שראינו, די והותר אמצעים להרחיק את הפסוקים ממשמעותם הפשוטה ולהעניק לאל מידה של מהוגנות שתתקבל על דעתו של כל מי שמוכן לותר על החשיבה הלוגית ועל השאיפה לאמת.
רבנו סעדיה גאון מנסה לתרץ את לשונות ההגשמה
רבנו סעדיה גאון, גדול חכמי ישראל במחצית הראשונה של המאה העשירית, היה הראשון שייחס את כל הביטויים המביכים למגבלותיה של הלשון האנושית ולשיטתו הקורא האינטליגנטי חייב להתעלות מעבר לקישוטי הלשון ולגלות את המשמעות העמוקה שמתחבאת מאחורי הניסוחים שעל פניהם נראים כה פשטניים. כך, כפי שראינו, המונח 'ראש' אינו מתייחס לאבר גוף הנמצא ברומה של האלוהות ויש לפרשו רק כביטוי לכבוד והתעלות, המילה 'עין' משמשת להמחשת ענייני ההשגחה, המילה 'פנים' היא מטאפורה לרצון וכעס, המילה 'אוזן' מתארת את קבלת תחינותיהם ותפילותיהם של ישראל, 'פה' ו'שפה' משמשים כמליצות שיר לדברי הסבר וציווי, 'יד' משמעותה יכולת, 'לב' מבטא חכמה וכדומה.
הסבר זה היה מצליח לשכנענו אלמלא הסתבר שרבנו, בדומה לרבים ממשיכי דרכו, מסוגל, ללא הנד עפעף, לבחור בקפידה משפט סתמי אחד ולהתעלם לחלוטין ממספר רב של פסוקים שמוכיחים בדיוק את ההיפך הגמור. המילה 'פנים', לשם דוגמה, הינה לשיטתו של הגאון מליצת שיר לרצון או לכעס כמשתמע כביכול מהפסוק:
|
בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ.[ב]
|
ואולם כנגד פסוק פושר זה ניתן להזכיר את כל הפסוקים שרבנו שכח לצטט, מהם משתמע במפורש או במרומז שהפנים האלוהיות הינן פנים של ממש:
|
*
|
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי יְהֹוָה.[ג]
|
|
*
|
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.[ד]
|
|
*
|
וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו.[ה]
|
|
*
|
וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.[ו]
|
|
*
|
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.[ז]
|
|
*
|
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.[ח]
|
|
*
|
וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.[ט]
|
|
*
|
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים.[י]
|
|
*
|
אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ.[יא]
|
|
*
|
תְּשִׁיתֵמוֹ כְּתַנּוּר אֵשׁ לְעֵת פָּנֶיךָ יְהֹוָה בְּאַפּוֹ יְבַלְּעֵם וְתֹאכְלֵם אֵשׁ.[יב]
|
|
*
|
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהֹוָה אֲבַקֵּשׁ.[יג]
|
|
*
|
וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהֹוָה.[יד]
|
וכדומה. בכח הזרוע נוכל להעניק פירוש אלגורי לכל הפסוקים שיצאו אי פעם מפי הגבורה אך שום מידה של תרצנות לא תצליח להעמיס על המילה 'פנים' משמעות קבועה של רצון או כעס, כשם ששום להטוט לא יצליח להרחיק מהמנצח לבני קורח את התשוקה לראות את פני האל החי אליו עורגת נפשו:
|
לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח. כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים.[טו]
|
רבנו סעדיה והניסוחים שמייחסים לאל רגשות אנושיים
גם הניסוחים האנטרופופטיים (Anthropopathic) שמייחסים רגשות אנושיים לישות לא אנושית, במקרה זה לאלוהות עצמה, אינם חומקים מידו המטהרת של רבנו סעדיה ולשיטתו כל אימת שאנו מוצאים את האלוהים מספר על אהבותיו ושנאותיו עלינו להבין:
|
שכל מה שהוא ציווה אותנו לעשות הוא חייב אותנו לאהוב והגדיר כאהוב לפניו באמרו 'כִּי יְהֹוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט'[טז], 'כִּי צַדִּיק יְהֹוָה צְדָקוֹת אָהֵב'[יז] וכדומה, והוא ריכז את הדברים שהוא ציווה עלינו לעשות ואמר עליהם 'כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה'[יח].
את כל מה שהוא הזהיר אותנו שלא לעשות הוא חייבנו לתאב והגדיר כמתועב לפניו באמרו 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהֹוָה'[יט] ו-'שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'[כ] והוא ריכז את הדברים שהזהירנו שלא לעשותם ואמר עליהן 'כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְהֹוָה'[כא].
כשאנו מוצאים אותו אומר שהוא רוצה ושהוא כועס יש להבין שאותם אנשים להם הוא חייב להעניק אושר וגמול הוא קרא את החובה להטיב עימם בשם 'רצון' כבאמרו 'רוֹצֶה יְהֹוָה אֶת יְרֵאָיו'[כב] ו-'רָצִיתָ יְהֹוָה אַרְצֶךָ'[כג] וכשחלק מהאנשים חייבים בעינוי ועונש הוא הגדיר את חובת ההענשה בתור 'כעס' כבאמרו 'פְּנֵי יְהֹוָה בְּעֹשֵׂי רָע'[כד] ו-'וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו'[כה].
אבל את הכעס והרצון הגשמיים והאהבה והתיעוב הגשמיים ניתן למצא רק אצל מי שחושק ופוחד ולכן אין זה אפשרי שבורא הכל יחשק דבר שהוא עצמו ברא או יפחד ממנו ובאותו אופן יש להבין את יתר הרגשות אנושיים המיוחסים לאל.[2]
|
האל, כך רבנו, אינו נסחף ברגשות אנושיים וממילא הוא אינו מטריד את עצמו באהבות ושנאות פרטניות ומחשבותיו המופשטות נסבות רק על צוים מוסריים וקטגוריות אוניברסליות. את אהבתו הוא שומר רק להולכים בדרכיו ותיעובו אינו מכוון אלא לחוטאים הסוטים מנתיב האמת והחסד.
האמנם? ובכן, לא בדיוק. מסתבר שהאל, בדומה ליצוריו, מפנה את מרבית אהבתו לאבות האומה[כו], לשערי ציון[כז], לעם ישראל[כח] ובראש וראשונה לזרעו של דוד עבדו אשר 'שָׁמַר מִצְוֹתַי וַאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל לְבָבוֹ לַעֲשֹוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי'[כט]. על אפו ועל חמתו של רבנו סעדיה, מלך מלכי המלכים אינו מצליח להכיל בקרבו גם את אהבתו היתרה לשלמה המלך, אהבה המתגלה בפסוק:
|
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהֹוָה אֲהֵבו.[ל]
|
הסיבה להערצה העיוורת לדוד הבריון ולבנו הרודן תשאר כנראה מוצנעת בסתר כנפי האל לעולמים, כפי שישתכנע כל מי שיקרא את המאמרים המתאימים באתר זה[לא], אך הפסוק מלמד בבירור שהאל לא תמיד התעסק רק במחשבות אבסטרקטיות ולעיתים הוא נפנה לאהוב גם בני אדם של ממש.
הדוגמאות הקלושות שהרס"ג מביא להוכחת שיטתו רק ממחישות את דלות טיעוניו ונראה שהוא מנסה לכוון את הזרקורים הרחק מהנושאים היותר הבעייתיים שכן לא רגשי האהבה והשנאה הם שמציפים תדיר את ליבו של האל אלא, כך ייווכח כל קורא בלתי משוחד, דווקא רגשות הכעס והעלבון. רבנו, אם לא היה מתעלם ממאות הפסוקים המורים על כעסו, זעמו, קצפו, חמתו, קול רעמו ואש קנאתו של האל, לבטח היה טוען שאת להט עברתו האל מפנה רק לחוטאים הנכללים בקבוצה האבסטרקטית של סרבני המצוות וכעסו, אם כן, הינו לא יותר מאשר משל לסלידתו מכל ההולכים בדרכי הרוע. מצידנו היינו נוטים לאמץ אפילו את הגישה המפוקפקת הזאת אלמלא נטיתה של החימה האלוהית להתלקח גם בעטין של עבירות ספציפיות שבוצעו על ידי אנשים מוגדרים היטב. האופי האלוהי אמנם אינו נפגם בפסוקים:
|
כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.[לב]
|
שהרי הפסוק אכן מדבר על כלל אוניברסלי: ענה יתום ואלמנה וזכה לחרון אף ולהוצאה להורג בחרב. לעומת זאת, שום כלל אוניברסלי אינו עומד ברקעה של האש שיצאה מאת יהוה ואכלה את קורח ועדתו. אדרבה, נראה שחמישים ומאתיים אנשי השם, נשיאי העדה וקרואי אוהל מועד[לג] בסך הכל התלוננו על התנשאותם של בני עמרם, ומן הסתם גם על השחיתות שפשה בצמרת, שאם לא כן מדוע הזדרז משה להזכיר לאלוהיו 'לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם'[לד]?
המשכו של הסיפור, בכל אופן, מוכר לכולנו: המחאה הפוליטית מעלה את חמתו של בוחן הכליות והלב והוא מתחיל להכין את עצמו לקראת השמדת מרבית הנוגעים בדבר[לה]. משה ואהרון ממהרים להרגיע את האל הזועם ודבריהם השקולים משיבים אותו לעשתונותיו וגורמים לו להסתפק בהורדת ראשי העדה חיים שאולה[לו], וליתר בטחון, גם בהוצאת אש ושריפתם[לז]. נראה שאם הזעם האלוהי ניצת במהירה הרי שהוא נרגע רק בהדרגה וכבר למחרת הבליעה/שריפה של עדת קורח, כשבני ישראל באו להתלונן בפני משה ואהרון על הקטל השרירותי, מתעורר שוב הקצף מלפני יהוה[לח] והוא שב לנגוף בעם. הפעם משה מבין שלא דברי הגיון הם שירגיעו את האל המשתולל וכמי שמכיר את נפש אלוהיו הוא מורה לאהרון אחיו לרוץ אל תוך הקהל עם מחתה עמוסת קטורת[לט]. הקטורת עושה את שלה והאל ששאף מלא אפו מריחה נרגע ונפנה לעיסוקיו האחרים בהשאירו אחריו 14,700 מפגינים קטולים, שלא לדבר על אלפי הפצועים, הגוססים והפגועים נפשית.
האל, במקרה זה, הגיב בדיוק כפי שהיינו מצפים שיגיב כל מלך בשר ודם שנתקל בתביעות לחלוקת מנעמי השלטון. כולנו נוכל, אם נרצה, להשגיב את כעסינו ולתלותם בפגיעה בעקרונות נעלים אך האמת היא שכולנו מתפרצים בתגובה לגירויים ספציפיים ושום מעטפת של תירוצים לא תצליח למנוע זכות זאת גם מאלוהינו האנטרופופטי.
הדוגמאות לאנטרופופאטיות האלוהית הן ככוכבי השמיים לרוב ואין כל טעם למנותן אחת לאחת. עם זאת קשה שלא להתעכב על הדוגמה הבאה:
|
וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.[מ]
|
האבן עזרא מזכיר לנו ש'חלילה חלילה להיות השם מריח או אוכל' ועל כן אנו חייבים לפרש את הפסוק על דרך המשל והמליצה ולהבין שכוונתו היא רק להמחיש לנו 'שקיבל העולה וישרה לפניו כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב'[3]. לעומת זאת, נראה שקלות הדעת האלוהית אינה מטרידה כלל ועיקר את הפרשנים האחרים ומבחינתם אין כל פסול באל שמשנה את דעתו בעקבות מעשיו הטקסיים של האדם. הללו גם לא ראו כל מקום לפליאה על שרואה-הכל ויודע-הכל גילה ש'יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' רק לאחר שגמר להשמיד את מרבית האנושות. הגדיל עשות החזקוני שהסביר בפשטות ובטבעיות:
|
'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ' - בתחלה נתעצב אל לבו אבל כשקיבל את הקרבנות אמר אל לבו 'לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו', בגלל נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע ולא הוסיף להתנקם בו כאשר עשיתי עד כה.[4]
|
במילים אחרות: נו מילא, הבריות שבראתי הן רעות מטבען ולכן אסור בעצם להאשים אותן בחטאיהן ולאחר שהבנתי זאת לא אוסיף להשמידן כפי שעשיתי עד כה.
יחזקאל א:כז
משלי טז:טו
בראשית יט:כז
בראשית לב:ל
שמות לב:יא
שמות לג:יא
שמות לג:טו
דברים לד:י
שופטים ו:כב
יחזקאל כ:לה
תהילים יז:טו
תהילים כא:י
תהילים כז:ח
איוב א:יב
תהילים מב:א-ג
תהילים לז:כח
תהילים יא:ז
ירמיה ט:כג
משלי ו:טז
ישעיה סא:ח
זכריה ח:יז
תהילים קמז:יא
תהילים פה:ב
תהילים לד:יז
עזרא ח:כב
דברים ד:לז
תהילים פז:ב, תהילים עח:סח
דברים ז:ח, ישעיה מג:ד
מלכים א' יד:ח
שמואל ב' יב:כד, 'וַיִּקְרָא' קרי 'וַתִּקְרָא'
שמות כב:כא-כג
במדבר טז:ב
במדבר טז:טו
במדבר טז:כא
במדבר טז:ל, לג
במדבר טז:לה
במדבר יז:יא
במדבר יז:יא-יג
בראשית ח:כ-כא
אמר רב יהודה: חיות אש ממללות. במתניתא תנא: עתים חשות עתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא - חשות ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא - ממללות.
(חגיגה יג:א-ב)
שכל מה שציונו לעשותו קראו אהוב לפניו כיון שחייב אותנו לאהבו, כאמרו 'כִּי יְהֹוָה אֹהֵב מִשְׁפָּט', 'כִּי צַדִּיק יְהֹוָה צְדָקוֹת אָהֵב' וכל הדומה לזה, וריכז קבוצה מהן ואמר 'כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה'. וכל מה שהזהירנו עליו מלעשותו קראו מתועב לפניו כיון שחייבנו לתעבו כאמרו 'שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהֹוָה', 'שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה' וריכז קבוצה מהן ואמר עליהן 'כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְהֹוָה'. ומה שאנו רואים אותו אומר שהוא רוצה ושהוא כועס הרי הענין בכך שמקצת ברואיו אשר חייב להם את האושר והגמול קרא את זה רצון, כאמרו 'רוֹצֶה יְהֹוָה אֶת יְרֵאָיו', 'רָצִיתָ יְהֹוָה אַרְצֶךָ'. וכאשר נתחייב מקצתם עינוי ועונש קרא את זה כעס כאמרו 'פְּנֵי יְהֹוָה בְּעֹשֵׂי רָע', 'וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו'. אבל הכעס והרצון הגשמיים, והאהבה והתיעוב הגשמיים, לא יהיו אלא במי שחושק ופוחד נמנע הוא כלפי בורא הכל שיחשק לדבר ממה שברא או יירא ממנו, ועל דרך באור זה יתר תארי האיכות המדומים.
(ספר אמונות ודעות - מאמר שני - אות יא)
אבן עזרא על בראשית ח:כא
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ' - בתחלה נתעצב אל לבו מעכשיו שקיבל הקרבנות אמר אל לבו 'לֹא אֹסִף ... כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' - מחמת נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע ואין לי מעתה להנקם ממנו כאשר עשיתי.
(חזקוני על בראשית ח:כא)
התגובות האחרונות