היום כבר מקובל על כל הציבור שלאל היהודי אין ולו קמצוץ של גשמיות או מוחשיות. בכל תפילת שחרית אנו שבים ושומעים את המתפללים מבטאים את אמונתם באל חסר הגוף והצורה: האשכנזים יקבעו כי 'אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף' והספרדים כי 'ְאֵין לוֹ גּוּף וְאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף' ואלה גם אלה ישלימו את התמונה בהצהרה 'אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל' ויתמצתו בכך את יסוד האמונה השלישי של הרמב"ם האומר:
|
היסוד השלישי: שלילת הגשמות מהאל. יסוד זה קובע שעלינו להאמין שהאל אינו גוף ולא כח שתלוי בגוף ולא יעברו עליו מאורעות שמתרחשים בגופות דוגמת התנועה, המנוחה ושכינה במקום מסוים. לכן שללו החכמים מהאל את החיבור והפירוד ואמרו 'אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי'[1], כלומר, לא פירוד ולא דחיפה שכן משמעות המילה 'עפוי' היא דחיפה בכתף כפי שלומדים מהפסוק 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים'[א]. גם הפסוק 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ'[ב] מלמד שלאל אין גוף שהרי אם היה לו גוף הוא היה דומה לגופים אחרים. לכן, כל התיאורים בכתבי הקודש שמציגים את האל כמבצע פעולות גופניות דוגמת הליכה, עמידה, ישיבה, דיבור וכיוצא בזה הם לא יותר מאשר מטפורות. לזאת התכוונו חכמינו זכרונם לברכה כשאמרו 'דברה תורה כלשון בני אדם'[2] והנושא כבר נדון באריכות על ידי החכמים. היסוד השלישי מאפשר לנו להבין שהפסוק 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה'[ג] רוצה לומר שבני ישראל לא השכילו להבין את מהותו של האל כיוון שאין לו גוף ואין בו כוחות שבגוף.[3]
|
הקביעה שלאל אין גוף וצורה היא כה נחרצת ומושרשת עד שקשה לנו להבין מדוע רבי ישמעאל החליט לקום לפתע ולספר את הסיפור הבא:
|
אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת בקודש הקודשים וראיתי את אכתריאל יה יהוה צבאות יושב על כסא רם ונישא. אמר לי אכתריאל יה: 'ישמעאל בני ברכני.' ברכתי אותו: 'יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס בהם לפנים משורת הדין' ואכתריאל יה נענע לי בראשו. השמיע לנו בכך רבי ישמעאל חידוש: שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.[4]
|
רבי ישמעאל בן אלישע, מגדולי התנאים, מעיד כיצד בהכנסו לקודש הקודשים הוא ראה את יהוה אלוהי ישראל, או לפחות את אחד מאלו שספרות ההיכלות שאת רישומה אנו מוצאים באגדה זאת אוהבת לכנות בתואר 'יהוה אלוהי ישראל'. יהוה אלוהי ישראל ספציפי זה מיהר לנצל את ההזדמנות וביקש מרבי ישמעאל לברכו ורבי ישמעאל, כיאות למשרת נאמן ומסור, נעטר לבקשה האלוהית ואיחל לאכתריאל יה שרחמיו יכבשו את כעסו ויגולו על מידותיו ושיתנהג עם בניו במידת הרחמים ויכנס בהם לפנים משורת הדין. יהוה צבאות, שלבטח שבע נחת מהברכה המשקפת את הנוסח בו הוא נוהג לברך את עצמו נענע בראשו ולימדנו תוך כדי כך שאין לזלזל בברכת הדיוט שכן אם הנפלא בקודש מבקש מאדם שיברכהו קל וחומר שאין להקל ראש בברכה שמעניק בשר ודם אחד לרעהו.
ההינו כחולמים? אכתריאל יה יהוה צבאות יושב על כסאו ומנענע בראשו! האם אין הוא מודע לכך שבמו ראשו הוא מנתץ את יסודות האמונה בו עצמו? האם אין הוא מכיר את העיקר השלישי של הרמב"ם? כיצד זה שאנו מוצאים אותו מנענע בראשו בטבעיות המותרת רק למי שבאמת יושב על כסא רם ונישא? מה קורה פה? האם רבי ישמעאל השתגע? האם אכתריאל יה יצא מדעתו? המבוכה הזעיקה אל הדגל את בכירי התרצנים ולא רב אחד בלבד הפשיל את שרווליו והשקיע את כל מרצו ודמיונו בנסיון להחזיר את השד לבקבוקו ואת האל לאי-מוחשיותו.
בהמשך נדון בפרוטרוט במאמצים לטשטש ולערפל את דבריהם המביכים של החכמים הקדומים אך בינתיים נוכל להסתפק בהסבר שהרמב"ם, כפי שראינו לעייל, שיבץ בתוך העיקר השלישי:
הבריות, טוען הרמב"ם, מסוגלים לחשוב אך ורק במושגים גשמיים ולכן הם אינם מסוגלים להתיחס לאל חסר גוף וצורה. בעלי התנ"ך והחכמים, מתוך התחשבות במגבלות האנושיות, נאלצו לדבר בלשונן של הבריות ולהמחיש את הנשגב על ידי המוכר והשכיח. פילוסוף שהתברך בהבנה מופשטת יכול אולי להבין בשכלו אל מרוחק ובלתי מוחשי אבל האדם הפשוט, הרגיל לחשוב רק במושגים ארציים וגשמיים, לעולם לא יבין את מושג האלוהות ולא יתפוס עד כמה גדול הוא האל אלא אם יעלה בעיני רוחו תמונות השאובות ממרחבי ההוויה האנושית. מכאן שאין לקבל את דברי רבי ישמעאל כפשוטם ועלינו להניח שהוא תיבל את דבריו במשלים, מטפורות ומליצות שיר במטרה להמחיש אמיתות נסתרות גם להדיוטות שאינם אמונים על החשיבה המופשטת.
אם כולם היו חכמים כרבי ישמעאל ומרעיו ניתן היה ללמד את מוסר ההשכל העמוק - שאין להקל ראש בברכת הדיוט - גם בעזרת ניסוחים אבסטרקטיים אך כיוון שרוב הבריות לא התברכו ביכולת ההפשטה של הרבנים הרי שחובה על בעלי החכמה להמחיש את רעיונותיהם בעזרת משלים ולנסח את דבריהם בשפה ציורית ומוחשית שתהיה מובנת לכל שומעיהם. רבי ישמעאל ממשיך בזאת מסורת ארוכת שנים המתומצתת בכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם', היינו, שהתורה, ובעקבותיה הנביאים, בעלי הכתובים והחכמים, ניסחו את דבריהם הנשגבים בשפת ההמונים ועלינו לנסות להבין את המשמעויות הנסתרות החבויות בדבריהם מבלי לייחס משמעויות מרחיקות לכת לניסוח עצמו.
הרמב"ם ממחיש את הכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם' בעזרת מספר דוגמאות:
|
אם לאל אין גוף וצורה כיצד נסביר מדוע כתוב בתורה 'וְתַחַת רַגְלָיו'[ד], 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים'[ה], 'יַד יְהֹוָה'[ו], 'עֵינֵי יְהֹוָה'[ז], 'בְּאָזְנֵי יְהֹוָה'[ח] וכיוצא בזה? ההסבר הוא כי כל הניסוחים הללו נכתבו למען ההדיוטות שאינם מכירים אלא את הגופים המוחשיים. התורה דברה כלשון בני אדם ולכן כל הביטויים הללו הם רק מטפורות. ניתן לראות זאת בבירור בפסוק 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי'[ט] שחייב להיות מטפורה שהרי ידוע לכולם שלאל אין חרבות והוא אינו הורג את אויביו באמצעות חרב. לכן ברור שהחרב היא מטפורה והתיאור כולו הוא רק משל.
ראיה נוספת נביא מכך שנביא אחד אמר שהוא ראה את הקדוש ברוך הוא 'לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר'[י] בעוד שנביא אחר ראה אותו 'חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה'[יא]. משה רבנו עצמו ראה את האל על הים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח ציבור עטוף בטלית. מכל התיאורים הללו אנו חייבים להבין שלאל אין דמות וצורה אלא שהנביאים ראו את דמותו במראה הנבואה ובחזיונות. האמת היא שדעתו של האדם אינה מסוגלת להבין, להשיג ולחקור את האל ולכן אמר הכתוב 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא'[יב].[7]
|
האל, כך הרמב"ם, אולי מתואר כמבריק את להב חרבו אך כיוון שידוע לנו שכל צבא השמיים עומד הכן ללחום את מלחמותיו עלינו להסיק שלא מדובר כאן בחרב של ממש והדימוי בא רק בכדי להמחיש את היערכותו של מלך מלכי המלכים לקרב הנקמה. באותו אופן, כיוון שידוע לכל שלאל אין דמות וצורה הרי שכל תיאוריו הגשמיים אינם אלא מליצות פיוטיות שאסור לנו להבין כפשטן. אדרבה, הדמויות השונות שנגלו למשה, ישעיהו ודניאל מוכיחות שאת תיאוריהם המליציים של הנביאים יש לייחס לטראנס הנבואי ולא למהותו האמיתית של האל, מהות שדעת האדם קטנה מהשגתה והבנתה.
את הרקע לסיפור המפגש בין רבי ישמעאל לאכתריאל יה יש לחפש בשנאה שיקדה בין החכמים לעמי הארצות שסרבו להכיר בזכות ההשתררות שהרבנים העניקו לעצמם. רבי עקיבא הטיב לבטא את דעתם של עמי הארצות כשאמר 'כשהייתי עם הארץ נהגתי לומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור'[8] וכשתלמידיו בקשו לדעת מדוע חמור ולא כלב הוא הסביר להם: 'זה, החמור, נושך ושובר עצם וזה, הכלב, נושך ואינו שובר עצם'[9].
הרבנים, מצידם, הגיבו באותו מטבע: רבי אליעזר הגדול, לשם דוגמה, קבע 'עם הארץ מותר לנחור[יג] אפילו ביום הכיפורים שחל בשבת'[10] וכשתלמידיו העירו לו שרצוי יותר לומר 'לשחוט' במקום 'לנחור' הוא הסביר להם שהשחיטה טעונה ברכה והנחירה אינה טעונה ברכה. רבי מאיר אמר 'כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כפתה והניחה לפני הארי'[11] וזאת משום שכשם שהארי 'דורס ואוכל ואין לו בושת פנים כך גם עם הארץ מכה את אשתו ובועל אותה לאחר מכן ואין לו בושת פנים ולכן הוא אינו מנסה לפייסה לפני שהוא בועל אותה'[12]. באותו אופן, רבי יוחנן שהתיר לקרוע עמי ארצות כדגים עודכן על ידי רבי שמואל בר יצחק שהמליץ לקרוע את עמי הארצות מגבם שאז הפעולה מכאיבה יותר שכן היא קורעת גם את חוט השדרה ולא רק את הבטן[13].
אף שכל עמי הארצות היו הדיוטות, היינו חסרי השכלה תורנית, הרי שלא כל ההדיוטות היו עמי ארצות ורבים מהם קיבלו על עצמם ללכת בעקבות החכמים ולהכנע למרותם. רבי ישמעאל מצא לנכון לקרב הדיוטות ישרי דרך אלו ועל כן הוא מספר לנו סיפור יפה שממחיש עד כמה חשובה היא ברכת ההדיוט ועד כמה היא רצויה. ההקבלה המשלית ברורה לחלוטין – רבי ישמעאל מייצג את ההדיוטות והאל מייצג את הרבנים. האל מנענע בראשו כאות להסכמתו והרבנים מנענעים בראשם כאות לשביעות רצונם. האל אינו מקל ראש בברכתו של רבי ישמעאל והרבנים, בהקבלה, צריכים לקבל בברכה את ברכתו של ההדיוט. כך זוכה ההדיוט ללגיטימציה ומעתה גם הוא רשאי לבא בקהלם של הרבנים, לברכם ולתרום לאחזקתם.
עם זאת, נראה שרבי ישמעאל בן אלישע חרג במעט מהנורמות המקובלות של האלגוריה והמשל. אפסות דעתנו אולי מחייבת את החכם לתאר את הנשגב במונחים ארציים ולהסביר את הנסתר על ידי הקבלתו למוכר ולידוע אבל רבי ישמעאל בחר בווריאציה הרבה יותר מעניינת – הוא מתאר את הארצי במונחים של הנשגב ומסביר את היומיומי על ידי הקבלתו לאלוהי ולנסתר.
אכן, חשוב מאד שלא להקל ראש בברכת הדיוט וחשובה אף יותר השאיפה הרבנית לקרב את ההדיוטות לחוגי המברכים והתורמים אך האם פרויקט מעין זה באמת מצדיק את האנשתו של האל? האם רבי ישמעאל היה מעז להושיב את אכתריאל יה על כסא רם ונישא ביודעו שאותו אל 'אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים'? היום אף רב לא היה מעלה על דעתו להתייחס לאל בצורה כה פשטנית ומוחשית ואין כל סיבה להניח שאחד מגדולי ישראל בחר להשפיל את אלוהיו רק בכדי להמחיש הוראה רבנית פשוטה וטריויאלית. לא! אנו לא נסכים לדבר סרה ברבי ישמעאל. ברור לחלוטין שדימויים כה המוניים לעולם לא היו עוברים את דל שפתיו אם רק היה מעלה על דעתו שלאכתריאל יה אין לא גוף ולא צורה. רבי ישמעאל גלש לדימוי המאניש כיוון שהיה משוכנע שביום הכיפורים, כשהכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים, הוא באמת יכל לראות מבעד לענני הקטורת את הדמות המטושטשת שיושבת על הכסא הרם והנישא. האם לא נכתב במפורש:
|
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.[יד]
|
ובמקום אחר:
|
'וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.[טו]
|
פסוקים אלה מוכיחים שהאל באמת נהג לבקר בבית המקדש ואין שום סיבה להניח שהכוהן הגדול לא יכל לנהל איתו שיחות קצרות בעת שהוא היה נכנס לקודש הקודשים בימי הכיפורים. רבי ישמעאל היה לבטח נדהם ונפעם לו היה שומע את הדברים שהרמב"ם אמר למעלה מאלף שנה מאוחר יותר. ככל הידוע לנו, ההפתעה היתה מפילה מכסאו גם את אכתריאל יה יהוה צבאות.
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית בדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו למדורים המתאימים בפורומים.
|
ישעיה יא:יד
ישעיה מ:כה
דברים ד:טו
שמות כד:י
שמות לא:יח, דברים ט:י
שמות ט:ג, דברים ב:טו
אזכורים רבים, למשל דברים יא:יב
במדבר יא:א,יח
דברים לב:מא
דניאל ז:ט, לבושו כשלג צח
ישעיה סג:א, שבגדיו אדומים מדם אויביו בני בצרה, העיר הגדולה שבארץ אדום
איוב יא:ז
להרוג בנעיצת סכין כנהוג לגבי חזירים
ויקרא טז:ב
שמות כה:כב
חגיגה טו:א
ברכות לא:ב
היסוד השלישי: שלילת הגשמות ממנו, וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן לא מצד עצמות ולא במקרה, ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד ואמרו 'אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי' כלומר לא פירוד ולא עורף, והוא חיבור ולא עפוי מלשון 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים', כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' אילו היה גוף דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתארי הגופות כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הכל דרך השאלה, וכן אמרו ז"ל 'דברה תורה כלשון בני אדם' וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה. והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כח הגוף.
(רמב"ם פירוש המשניות - מסכת סנהדרין פרק י משנה א)
אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יהוה צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא. ואמר לי: ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו. וקא משמע לן: שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.
(ברכות ז:א)
ברכות לא:ב
וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתאורי הגופים כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה - הכל דרך השאלה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה 'דברה תורה כלשון בני אדם' וכבר דיברו החכמים בזה הענין הרבה.
(רמב"ם פירוש המשניות - מסכת סנהדרין פרק י משנה א)
אם כן מהו זה שכתוב בתורה 'וְתַחַת רַגְלָיו', 'כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים', 'יַד יְהֹוָה', 'עֵינֵי יְהֹוָה', 'בְּאָזְנֵי יְהֹוָה' וכיוצא בדברים האלו? הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודברה תורה כלשון בני אדם והכל כנויים הן שנאמר 'אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי' וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג? אלא משל והכל משל. ראיה לדבר שנביא אחד אומר שראה הקב"ה 'לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר' ואחד ראהו בְּגָדִים מִבָּצְרָה'. משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה ובסיני כשליח צבור עטוף - לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה. ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו וזה שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא 'הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא'.
(הרמב"ם יד החזקה - הלכות יסודי התורה פרק א הלכה ט(
פסחים מט:ב
התגובות האחרונות