מאמר זה מחליף את ששת המאמרים שהוצגו בעבר בתת קטגוריה בשם 'הקוסמולוגיה התנכית'. לגישה למאמרים האורגינליים הקישו כאן.

ראיית העולם המסורתית

לא קשה לזהות בקוסמולוגיה התנכית את כל הסממנים שמאפיינים את המיתולוגיות האחרות של אגן הים התיכון: המיתולוגיות של מצריים, מסופוטמיה, כנען, יוון ורומי שתיארו את העולם כמבנה סופי ותחום בעל שלוש שכבות: שמיים קמורים ששימשו כמכסה היקום, תהומות עמוקים שנחו על רצפת היקום וארץ שטוחה בתווך. את העולם התלת-שכבתי אנו מוצאים כבר ב'אנומה אליש', מיתוס הבריאה הבבלי הקדום. בסיפור זה האל מורדוך מבתר לשתיים את גווייתה של תיאמת המפלצתית ומקבע את חציה האחד ככיפת השמיים ואת חציה השני כארץ הנחה על פני מי התהום. התיאור מבליט את העובדה שגודל השמיים זהה לגודלה של הארץ ושמחוץ לשמיים, לארץ ולמי התהומות אין שום מציאות ממשית אלא רק ריקנות ו'אין' מוחלט.

גם היוונים הקדומים ראו את העולם כבנוי משלוש קומות. כבר בדור הראשון של האלים אנו מוצאים את אוראנוס, ההאנשה של השמיים, מכסה בגופו הקמור את אשתו גיאה, המסמלת של האדמה השטוחה, שרבצה מעל טרטרוס, מיצגם של מי התהומות. מאוחר יותר, בדור השלישי של האלים, שלושת בניו של קרונוס: זאוס, פוסידון והדס, מרדו באביהם והחליטו לחלק ביניהם את היקום כולו. זאוס קיבל את השלטון בשמיים, פוסידון בים והדס במעמקי השאול. האחים הסכימו ביניהם על שליטה משותפת בארץ אבל הדס העדיף לבלות את כל זמנו בממלכתו התת-קרקעית ופוסידון עלה ממעמקי הים רק לעיתים נדירות כך שהשלטון המעשי בארץ נותר בידיו של זאוס שמעתה הוכר לא רק כאל השמיים אלא גם כאדון הארץ והמושל בכל תושביה.

כותבי התנ"ך אימצו את ראית העולם המסורתית והם שיקעו בפסוקי התנ"ך דימויים רבים שמאפשרים לנו לצייר את מרכיביו של העולם שעמד מול עיניהם:

*

היקום הוא מבנה סגור דמוי תיבה בעלת דפנות ישרות או דמוי סיר בעל שפה עגולה שנתחם מלמטה על ידי קרקעית שטוחה ומלמעלה על ידי מכסה שטוח או קמור.

*

מחוץ לגבולותיו של היקום אין שום מציאות ממשית אלא רק ריקנות מוחלטת וחושך אינסופי.

*

היקום מחולק לשלוש שכבות – שכבת התהומות, שכבת הארץ ושכבת הרקיע.

*

מעל לרצפת היקום נחים מי התהומות. בתוך מי התהומות ניצבים עמודי התמך של הארץ ושורשי ההרים שפסגותיהם ייראו מעל לארץ. בתוך מי התהומות נמצא גם גוש סלע גדול וחלול ובקרבו נמצא השאול, ארצם של המתים. מהשאול מזדקרת זרבובית שמתחברת למחילות עפר שנפערו בתוך הארץ השטוחה. המתים מתגלגלים דרך מחילות העפר עד לזרבובית ודרכה הם יורדים לשאול.

*

על מי התהומות נחה הארץ השטוחה. הארץ השטוחה ניצבת על עמודי התמך שעומדים על רצפת היקום. היא גם נתמכת על ידי ההרים הגבוהים שחודרים דרכה ומרקיעים לשחקים. הארץ השטוחה נראית כאי שצף בתוך מי התהומות שכן היא מוקפת במי תהומות שעולים והופכים לאוקיאנוס גדול.

*

בתוך הארץ השטוחה קיימים חורים הנקראים 'ימים'. דרך החורים הללו מי התהומות מבצבצים עד למפלס הארץ. כנגזרת מכך - כל הימים קשורים זה לזה דרך מי התהומות.

*

מעל לארץ קיים חלל גדול בו חיים בני האדם, החיות והצמחים. החלל הזה נתחם מלמעלה על ידי רקיע קמור וקשיח שמשמש כמכסה של העולם התחתון. רקיע קשיח זה נקרא גם בשם 'שמים'. שפתו של הרקיע הקשיח נושקת לפאתי הארץ השטוחה או לאוקיאנוס שמקיף אותה.

*

בעלי כנף יכולים לעופף רק על פני הרקיע, כלומר בחלל שמתחת לרקיע. השמש, הירח והכוכבים, לעומת זאת, נעים בתוך מסילות שנחרצו עבורם בתוך הרקיע.

*

הרקיע אינו נמצא במרחק רב מהארץ השטוחה. כנגזרת מכך השמש, הירח והכוכבים חייבים להיות קטנים למדי.

*

השמש יוצאת כל בוקר מפאתי המזרח, המקום בו הרקיע נושק לפאה המזרחית של הארץ השטוחה. עושה את דרכה במהלך היום בתוך מסילות הרקיע ולעת ערב היא מגיעה למקום בו הרקיע נושק לפאה המערבית של הארץ השטוחה. משם השמש חוזרת במהלך הלילה לביתה שבפאתי המזרח.

*

בתוך הרקיע קיימים פתחים שמאפשרים למים, מן, ברד וכדומה לרדת מהמאגרים העל-רקיעיים אל הארץ השטוחה.

*

מעל לרקיע הקשיח קיים רקיע נוסף הנקרא 'שמי השמיים'. רקיע זה שמשמש כגגו של היקום כולו.

*

האל ופמלייתו גרים במרווח שבין הרקיע התחתון לרקיע העליון. ממקום מושבו האל משקיף על הבריות ורואה את כל מעשיהם.

*

בין שני הרקיעים ניתן למצוא גם את בתי האוצרות שהאל הקים לעצמו בהם הוא שומר את האמצעים שישרתו את מטרותיו העתידיות.

ראית עולם זאת לא הוצגה בתנ"ך בצורה מסודרת אבל לנו לא צריך להיות ספק בכך שהיא משקפת את דעתם של כל כותבי התנ"ך ושל רבים מחכמי התלמוד. זאת תמונת המציאות היחידה שמסבירה את עשרות הפסוקים שמצאו את דרכם לספרי התנ"ך השונים. כל ראית עולם אחרת, ובכלל זה הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית שהתנאים המאוחרים, אמוראי ארץ ישראל והרמב"ם הצליחו להטמיע בדת היהודית, היא לא יותר מאשר ספקולציה אנושית שאינה נסמכת כל פסוקים מפורשים שיצאו מפיו או נכתבו בהשראתו של בורא העולם, מקור כל האמיתות ומי שנתן לנו את התורה הקדושה שהכל בה. 

הארץ השטוחה

כיצד ראו קדמונינו בעיני רוחם את הארץ עליה הם הילכו? במקראות לא נמצא תיארים מפורשים אבל קיימים לא מעט רמזים שמאפשרים לנו להניח שהאחראים דימו את הארץ למעין משטח רחב ידיים שצף על פני המים. אדרבה, אם הארץ לא הייתה שטוחה לא היינו יכולים להבין דימויים רבים ששובצו במקורותינו. לשם דוגמה, לאל שאמר:

הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.[א]

לא הייתה שום סיבה ללגלג על איוב אם הארץ הייתה כדורית ולא שטוחה שהרי כדוריותה של הארץ הייתה מונעת מכל מי שנשמע לחוקי האופטיקה 'לדעת את כולה'. אותם חוקי אופטיקה היו מונעים גם מהנביא המפוקפק דניאל לראות בחזונו אילן המגיע לשמיים ש'מראהו עד לקצה כל הארץ':

וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי עַל מִשְׁכְּבִי חָזֵה הֲוֵית וַאֲלוּ אִילָן בְּגוֹא אַרְעָא וְרוּמֵהּ שַׂגִּיא. רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא.[ב]

את הרמזים הללו מגבים ההתייחסויות לארץ הרקועה:

*

יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ. [ג]

*

אָנֹכִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵי אִתִּי.[ד]

*

לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.[ה]

שהרי השורש 'רקע' אינו משמש במקרא אלא להורות על פעולת כיתות והידוק כפי שניתן ללמוד מפסוקים דוגמת: 'וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב'[ו], 'רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ'[ז], 'וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ'[ח], 'בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף'[ט] וכדומה. רמזים אלו תורמים לתחושה שכותבי המקרא ראו בעיני רוחם ארץ שטוחה שרוקעה על פני המים באותו האופן בו פחי הזהב הדקים רוקעו ככיסוי לדפנות המזבח.

אם נשוב לפרק הקוסמולוגי בספר איוב נגלה שהאל המזלזל מניח שאיוב, שלא צפה אישית ביסוד הארץ, אינו יכול לדעת 'עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ אוֹ מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ'[י]. מכאן לא נוכל אלא להסיק שמי שכן נכח ביסוד היקום יודע בדיוק היכן ועל מה הוטבעו אותם אדנים עליהם נחה הארץ הרקועה. מסתבר שהתנ"ך כלל אינו מנסה להסתיר את העמודים שהוצבו לתמיכה בארץ ולא מעטים הם הפסוקים בהם נשמע אפילו שמץ של גאווה בהישג המונומנטאלי:

*

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.[יא]

*

נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ סֶּלָה.[יב]

*

כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.[יג]

אדרבה, הכתוב מקפיד לחשוף את עמודי התמך הללו בבואו לתאר את הנזקים שיגרמו לעולם אם האל, בזעמו, יבחר ללהט את הארץ באש הבוקעת מנחיריו או לפזר את מימי הימים ברוח שנושבת מאפו:

*

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים.[יד] 

*

וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת יְהֹוָה מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ.[טו] 

*

וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.[טז]

*

הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יתפלצו.[יז]

*

כִּלָּה יְהֹוָה אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ.[יח]

פסוקים אלה ממחישים את הברור מאליו – מתחת לארץ ולהרים, בינות לאפיקי הים ואפילו מתחת לציון, ניתן תמיד למצוא את אותם עמודים ויסודות שמעניקים לארץ השטוחה את יציבותה ולהם יש לשאת תודה על ש:

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.[יט]

כשם שלאיוב לא היה שום מושג 'עַל מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ' כך הוא גם לא ידע 'מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ' ושוב עלינו להניח שאם האל הציב לארץ אבן פינה הרי שלארץ חייבת להיות לפחות פינה אחת וממילא גם לפחות שתי פאות או כנפות. תחושה דומה מעביר לנו גם פסוק נוסף בו האל מגמד את איוב משום שהוא כנראה אף פעם לא הורה לשחר:

לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה.[כ]

מליצת השיר מציגה את השחר כמי שמסוגל לאחוז בכנפות הארץ ולנער את הרשעים, בדיוק כשם שהאוחז בשוליה של המפה יכול לנער מעליה את פירורי הלחם. בכך השירה התנכית לא רק מעצימה את התחושה שהארץ היא שטוחה אלא שהיא גם שבה ומעלה במחשבה את האפשרות שלארץ יש כנפות או פאות. פסוק מנגח נוסף מצביע על כיוון דומה:

הִתְבֹּנַנְתָּ עַד רַחֲבֵי אָרֶץ הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.[כא]

וברור לכל קורא שהאל עצמו דווקא כן מסוגל להתבונן עד רחבי ארץ וכך לראות את הארץ כולה - עד לפאות שתוחמות אותה.

התנ"ך, בהתייחסויות הנראות לנו כטבעיות לגמרי, מרבה לדבר על קצות הארץ. במקרים רבים נוכל לפטור את מטבע לשון כלא יותר מאשר התייחסות לאזורים מרוחקים ולא נודעים או לגבולותיו של העולם המיושב, לשם דוגמה:

 *

יִשָּׂא יְהֹוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ.[כב] 

 *

תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ.[כג]

 *

הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.[כד] 

 *

חֶרֶב לַיהֹוָה אֹכְלָה מִקְצֵה אֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.[כה]

 *

מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ.[כו]

וכדומה[כז]. במקרים אחרים, לעומת זאת, נהיה חייבים לזהות במטבע הלשון התייחסות ברורה לגבולותיו הפיזיים של העולם. לשם דוגמה: מקומות מרוחקים ואקזוטיים לא עמדו נגד עיניו של הנביא כשאמר:

בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם יְהֹוָה וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ.[כח]

שהרי ברור שאזורי הכינוס של הצבא האלוהי אינם נמצאים בפאתי האזור המיושב אלא במקום שם הרקיע נושק לפאות הארץ. באותו אופן, בפסוק:

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְהֹוָה בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ.[כט]

ישעיהו השני מהלל את אלוהיו ומייחס לו את בריאת פאות הארץ ולא את יסודו של איזור הספר הנמצא בפאתי התחום המיושב. גם בפסוק:

כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה.[ל]

ניתן, אם ממש רוצים, למצוא את מליצת השיר אבל מליצה זאת נסמכת על סופיותה של הארץ הנתחמת בין קצותיה, שהרי מהאל לפחות היינו מצפים שיהיה מסוגל לראות גם מעבר לתחום המושב. גם מהברק יש לנו ציפיות וכשהפסוק אומר:

תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ וְאוֹרו עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.[לא]

אנו חייבים להניח שאורו של הברק אינו נפסק בגבולו של איזור המיושב אלא רק בפאותיה של הארץ השטוחה שם נגמרת המציאות המוכרת ומתחיל האַיִן החשוך שמחוץ לתחומו של היקום.

לקינוח נוכל לנתח את הפסוק:

כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ.[לב]

ולגלות שלגבי דידו של בעל המזמור אין יותר מזרחה מהמזרח ואין יותר מערבה מהמערב – שניהם מקומות ציון גיאוגרפים שמגדירים את גבולותיה של הארץ השטוחה.

 התהומות

מי התהומות, בקוסמולוגיה התנ"כית, נחו על רצפת היקום ובתוכם הזדקרו עמודי התמך של הארץ השטוחה וההרים הגדולים שחדרו מבעד לארץ והיטמרו כלפי הרקיע הקשיח. בתוך מי התהומות נח גם הסלע הענק שבתוכו נמצא השאול, משכנם של המתים.

את המים שמתחת לארץ פגשנו כבר בעשרת הדברות, כשהאל אסר עלינו:

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.[לג]

ואולם השאלה הרטורית שהוטחה באיוב המושפל:

הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתָּ. הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה.[לד]

מלמדת אותנו שבמעמקים ניתן למצוא את לא רק את מי התהומות אלא גם את השער לארצם האפלה והקודרת של המתים. במקום אחר איוב מדייק עוד יותר ומסביר לבלדד:

הָרְפָאִים יְחוֹלָלוּ מִתַּחַת מַיִם וְשְֹׁכְנֵיהֶם.[לה]

וכך יכולים גם אנו ללמוד שארץ המתים נמצאת בתוך מי התהומות שמתחת לפני הארץ. תמונה דומה מצייר גם הנביא יונה בעת שהוא מתאר כיצד בצללו למעמקי הים הוא הגיע לשחת הנמצאת לרגלי ההרים התת-ימיים:

וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרו. ... אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי יְהֹוָה אֱלֹהָי.[לו]

מאידך, נראה שיש גם דעות הנראות לכאורה כסותרות שכן מעונשם של קורח ועדתו:[לז]

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.[לח]

ניתן להסיק שהשאול נמצא ישר מתחת לפני האדמה ולא מתחת למי התהומות. אינדיקציה נוספת לקרבת השאול לפני הארץ ניתן למצוא גם בסיפור העלתו באוב של שמואל. בסיפור זה הנביא שמואל, שנקבר בביתו בעיר רמה[לט], מוצא את עצמו עולה מבטן האדמה בעין דור הרחוקה, פרסאות רבות ממקום קבורתו.

לא קשה לשרטט את מסלולו של שמואל: מקברו ברמה הוא התגלגל במחילות עפר בדרכו למחשכי השאול, שם הוא בילה את עיתותיו עד שנקרא לעלות במחילות תת-קרקעיות אחרות לביתה של בעלת האוב בעין דור. העובדה ששמואל עלה מהמעמקים יבש לחלוטין מפריכה לכאורה את הסברה שהשאול נמצא מתחת למי התהומות אך נוכל לפשר בין שתי הגישות, זאת המציבה את השאול בתוך מי התהום וזאת הממקמת אותו היישר מתחת לפני הארץ, אם נראה בשאול מעין סלע ענקי וחלול שרובץ על קרקעיתו של העולם, מוקף במי התהומות ומקושר לארץ במעין זרבובית דרכה נכנסים המתים ויוצאים הרפאים המועלים באוב. בעת שקורח ועדתו נבלעו בבטן האדמה הם נפלו עד לפתחה של הזרבובית ודרכה הם התגלגלו למעמקי השאול. באותו אופן, כששמואל הנביא מת הוא התגלגל במחילות עפר עד לפתח הזרבובית ומשם הוא ירד למקומו בשאול. בעת שהוא הועלה באוב הוא צף במעלה הזרבובית, הגיע למחילה המובילה לעין דור והתגלגל בה עד לביתה של בעלת האוב.

הרקיעים

במסורת התנ"כית הרקיע נברא מחומר קשיח וניתן לדמיינו כמכסה של סיר או כאוהל הנוטה על פני הארץ. במראהו הרקיע דמה לאבן ספיר או משטח קרח והוא נשען על ההרים גבוהים שהזדקרו בקצות הארץ. הרקיע הקשיח היה קרוב מאד לארץ וגרמי השמיים, שבהכרח היו חייבים להיות גופים קטנים למדי, הילכו על פניו במסילות שנחרצו במיוחד עבורם. בתוך הרקיע הקשיח נפערו פתחים, הנקראים בשם 'ארובות השמיים', דרכם המים העליונים ירדו לעולם התת-רקיעי.

אם מי התהומות והשאול נמצאים בקומה הראשונה של היקום והארץ בקומה השנייה הרי שהקומה העליונה יוחדה לרקיעים, לגרמי השמיים שמטיילים בהם ולמשכנם של האל וצבא משרתיו.

על העובדה שהרקיע נברא מחומר קשיח לא אמור לקום כל ערר שהרי כבר בתחילת ספר בראשית אנו למדים שהאל עשה רקיע בתוך המים להבדיל בין המים העליונים למים התחתונים וקשה לראות כיצד ניתן להפריד בין מים למים באמצעות חוצץ שאינו קשיח. המונח 'רקיע' כשלעצמו מצביע, כפי שכבר ראינו, על דמיונם של השמיים לפחי הזהב הרקועים שציפו את המזבח. ואכן, לכל אשר נפנה נמצא את המקרא מתייחס לרקיע כאל עצם ממשי.

בעל המזמור שמהלל:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.[מ]

מוכיח בעליל שהרקיע, הנקרא גם בשם 'שמים', אינו סתם עוד איזה שהוא חלל מלא אויר שאינו מסוגל להוציא ולו מילה אחת. גם בעל המזמור האומר:

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.[מא]

חייב היה להיות מודע לעובדה שללא שמיים קשיחים אין דרך לאמוד עד כמה גובר חסדו על יראיו. קשיחותו של הרקיע מודגמת יפה גם כל אימת שמישהו מוצא את עצמו בין הארץ לשמיים, דוגמת הנביא יחזקאל שנזכר:

וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם.[מב]

והנביא זכריה שסיפר:

וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשׂוֶנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם.[מג]

אפילו דוד המלך נשא את עיניו

וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם.[מד]

נביאים, נשים מכונפות, ומלאכים בעלי חרב שלופה יכולים לעמוד בין הארץ לשמיים רק אם השמיים הם עצם קשיח שנמצא במרחק מה מהארץ. אם השמיים הם לא יותר מאשר אויר חופשי הם למעשה צריכים להתחיל בדיוק מעל לארץ ואיש לא היה מצליח להשתחל לתוך המרווח שבין השניים.

הרקיע, בניגוד לאוויר החופשי שהיום הוא פה ומחר שם, נחשב במקורותינו כעד מהימן ובשתי הזדמנויות משה בחר להסתמך על עדותו:

 *

הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.[מה]

 *

הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ.[מו]

גם ישעיהו השני ששם בפי בורא העולם את הפסוק:

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו.[מז]

מזכיר לנו שהשמיים שטופחו בימינו של האל עתידים לעמוד לנצח יחד עם הארץ שנוסדה, מן הסתם, בידו השמאלית. נביא זה אף הלך צעד אחד רחוק יותר ובאומרו:

הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.[מח]

הוא השווה את השמיים לאוהל – מה האוהל יריעותיו פרושות מעלינו אף השמיים הקשיחים פרושים מעל לאדמה. השוואה דומה אנו שומעים גם מפיו של אליהוא, שברמיסה נוספת של איוב המעוך אמר:

תַּרְקִיעַ עִמּוֹ לִשְׁחָקִים חֲזָקִים כִּרְאִי מוּצָק.[מט]

וכך הוא הזכיר לכולנו שהשמיים המתוקנים נראים כראי, ולא סתם ראי אלא ראי קשיח ומוצק.

גם מראהו וצורתו של הרקיע לא הוסתרו מאיתנו ונוכל ללמוד עליהם משלושת הפעמים בהם האל נגלה לבריותיו כשהוא ישוב על רקיע:

 *

בהתגלות למשה, אהרון ושבעים הזקנים שראו את 'אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר'[נ] 

 *

בהתגלות לנביא יחזקאל בשנה החמישית לגלות יהויכין שם הוא ראה 'וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה'[נא] 

 *

ובהתגלות השנייה ליחזקאל, כשנה מאוחר יותר: 'וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם'[נב]

שלושת הדיווחים מלמדים אותנו שהקשיחות היא מטבעם של הרקיעים ושצבעו של הרקיע כלבנת הספיר ומראהו כעין הקרח הנורא. המושג לבנת הספיר אינו ברור די צרכו ועל כן חכמינו נחלקו בפירושו – יש, דוגמת הרשב"ם[נג], שגזרו את המילה 'לבנת' מהשורש לבן והניחו שלצד אבני הספיר בעלות צבע התכלת ניתן למצוא גם אבני ספיר בעלות צבע לבן[נד] ויש, כדוגמת האבן עזרא[נה], שגזרו את המילה 'לבנת' מהמילה 'לבנה', והניחו שצבעו של הרקיע הוא תכול, כצבעה של לבנת הספיר[נו]. באותו אופן, אף שאין אנו יודעים מה טיבו של הקרח הנורא הרי שאין לנו שום סיבה להניח שצבעו לא נטה אף הוא לגוונים של תכלת ולבן.

הרקיע הקשיח לא ניטה במרחק רב מידי מהארץ שכן, כפי שראינו לעייל, האילן הגבוה שדניאל ראה נטוע בתוך האדמה[נז] לא התקשה להגיע עד לשמיים. גם אנשי בבל שאמרו:

הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם.[נח]

כנראה לא חששו יתר על המידה מהאתגר ההנדסי והיה להם ברור שהמרחק בין השמיים לארץ אינו יכול להיות גדול יותר מגובהו של מגדל לבנים בנוי לתלפיות. למען האמת, היחיד שבאמת חשש מתוצאות הפרויקט היה האל שאמר:

וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.[נט]

והודה למעשה שבני בבל באמת מסוגלים לבנות מגדל שמגיע עד לשמיים. קרבתו של הרקיע משתקפת יפה גם בדבריו של הנביא עובדיה שאמר:

אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה.[ס]

ונראה שגם הנביא וגם רוח הנבואה ששמה את הדברים בפיו האמינו שציפור חזקה מסוגלת לנסוק לכוכבים ללא כל מאמץ מיוחד. בדעה דומה החזיק מן הסתם גם ישעיה השני שבחר לתאר את האל במילים:

הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים.[סא]

ביודעו היטב שאדם ממוצע יראה לאל שמיקם את עצמו פחות ממאתיים מטר מעליו בדיוק באותו גודל בו יראה החגב הממוצע לאדם שמסתכל עליו מגובה של מטר ושמונים סנטימטרים לערך.

קרבתו של הרקיע הקשיח משתקפת יפה גם בחלומו של יעקב בו נראה:

סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.[סב]

ובחזון נוסף של דניאל:

וּמִן הָאַחַת מֵהֶם יָצָא קֶרֶן אַחַת מִצְּעִירָה וַתִּגְדַּל יֶתֶר אֶל הַנֶּגֶב וְאֶל הַמִּזְרָח וְאֶל הַצֶּבִי. וַתִּגְדַּל עַד צְבָא הַשָּׁמָיִם וַתַּפֵּל אַרְצָה מִן הַצָּבָא וּמִן הַכּוֹכָבִים וַתִּרְמְסֵם.[סג]

לאור הפסוקים הללו תמוהה במקצת שאלתו של צופר לאיוב:

גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל?[סד]

שכן היא עלולה להתפרש כרומזת על ריחוקו של הרקיע ואולם אין להתרשם יתר על המידה מהמונח 'גָּבְהֵי שָׁמַיִם' שכן ברור לחלוטין שגם דילוג לגובה של מאתיים מטר היה נחשב לאיוב הקשיש כהישג מדהים ואולי אפילו יוצא דופן.

מהכתוב ניתן להבין לכאורה שהרקיע, בדומה לארץ, נח על עמודים שהרי נאמר

עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתו.[סה]

ואולם סביר יותר להניח שלא בעמודים של ממש מדובר במליצת שיר יפה זאת אלא בהרים הגבוהים שמזדקרים בקצות הארץ, דוגמת זה שאנו מוצאים בפסוק:

וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.[סו]

בכל מקרה, מהפסוק:

מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.[סז]

ניתן להבין שהשמש יוצאת בבוקר מקצה אחד של השמיים ומגיעה בסוף היום לקצה האחר ומכאן ניתן להסיק שגם לשמיים, בדומה לארץ, יש קצוות – האחד באזור בו השמש מתגלה לעינינו בבוקר והשני באזור בו היא נעלמת מאיתנו לעת ערב. קצות השמיים הללו היו כנראה מוכרים גם למשה שאמר:

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ.[סח]

בהיעדר תגובה מתקנת עלינו להניח שגם קהל שומעיו לא מצא כל פסול בשמיים בעלי הקצוות.

גם את הדימוי:

בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם.[סט]

על אף היותו סתום וקשה להבנה, ניתן לפרש כרש"י, שמסביר: 'יָצָא קַוָּם - קו השמים שהם נמתחים על פני כל הארץ'[ע].ללמדנו שלשמיים יש קו גבול שתוחם אותם וקו גבול זה מקיף את הארץ סביב סביב ומציין את מקום המפגש של הרקיע הקמור עם הארץ השטוחה, או נכון יותר, עם ההרים הנמצאים בקצות הארץ השטוחה.

מהפסוק:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.[עא]

אנו לומדים את ההבדל בין הרקיע הקשיח לבין האוויר שמתחתיו שכן הציפורים לא נבראו עם היכולת לעופף בתוך הרקיע והיה עליהם להסתפק במעוף 'עַל פְּנֵי' הרקיע, היינו, באוויר הריק שנמצא מתחת לרקיע. גרמי השמיים, לעומת זאת, הילכו ברקיע עצמו, בתוך המסילות שהאל הכין במיוחד עבורם, כמתואר בשירת דבורה:

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.[עב]

על מהלכם של השמש והירח אנו לומדים בספר יהושע שם המצביא הגדול פוקד על יהוה, לעיני בני ישראל:

שֶׁמֶש בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.[עג]

והאל הממושמע נענה לדרישה ודאג להגשמתה:

וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.[עד]

עצירת השמש בחצי השמיים אינו מעשה של יום יום וברוב המקרים השמש אינה נוהגת לפוש באמצע יום העבודה אף שברור שלעת ערב גם היא חייבת למצוא לעצמה מקום בו ניתן לנח ולהחליף כח, מקום דוגמת האוהל המוזכר במזמור התהילים:

... לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח.[עה]

פסוק זה גם סוגר את המעגל בהדגישו בשנית את נטיתה של השמש להלך בשבילים סלולים שהרי אין 'אֹרַח' אלא דרך או נתיב כפי שניתן ללמוד מפסוקים דוגמת: 'נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח'[עו], 'חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת'[עז], 'וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו'[עח] וכדומה.

האל, כפי שראינו, השתמש ביום השני לבריאה במחיצה קשיחה להפרדת המים הנמצאים מתחת לרקיע מהמים הנמצאים מעל לרקיע ואולם אין להסיק מכך שהמים העליונים לעולם יהיו נבדלים מהמים התחתונים שכן האל בחכמתו קבע ברקיע פתחים ודרך הפתחים הללו הוא נוהג, בעיתות הצורך, להזרים מטה מקצת מאותם המים העליונים שנאגרו מעל לרקיע. בתחילת המבול ראינו כיצד:

וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.[עט]

ובסיומו של המבול נתקלנו בפעולה המתקנת:

וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם.[פ]

ארובות אלו לא שימשו רק לויסות כמות המים שיורדים ממרומי הרקיע אל פני האדמה אלא גם בכדי לפתות או לאיים על נאמניו של האל:

וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.[פא]

או:

וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ.[פב]

וברור שהיה להם תפקיד חשוב כאמצעי להשלטת מרות על עולם סורר שלא תמיד הקפיד ללכת בדרכיו ולשמוע בקול כוהניו. 

מקום מגוריהם של האל ומשרתיו

בקוסמולוגיה המיתולוגית של התנ"ך היקום התחלק לשתי מחלקות עיקריות: עולם התחתונים ועולם העליונים. עולם התחתונים ניתן לשימושם של הברואים והיו בו שלוש שכבות: שכבת התהומות, שכבת הארץ השטוחה ושכבת הרקיע הקשיח. עולם העליונים נח על עולם התחתונים. צידו החיצוני של הרקיע הקשיח שימש כרצפתו של עולם העליונים ורקיע נוסף, הנקרא מקורותינו בשם 'שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם', שימש כתקרתו, וממילא גם כמכסה העליון של היקום כולו. בעולם העליון שכנו האל ומשרתיו ושם האל בנה את היכלו השמימי.

בבא היום המשנה תמהר להזהיר את הסקרנים:

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר.[פג]

ובכך היא תדגיש את העובדה שהמציאות כולה נתחמת בגבולותיו של היקום בעל שלושת הקומות ושאין כל טעם לנסות ולתהות אחר המתרחש מחוץ לגבולותיו של מבנה דמוי תיבה זה, כלומר, במה שלמעלה משמי השמיים ולמטה מרצפת התהום ובמה שלפני התיבה או אחריה.

אכן, ככל הידוע לנו, מחוץ לעולם המשתרע ממעמקי התהומות ועד לרום שמי השמיים ומקצות הארץ ועד קצותם אין דבר זולת חושך נצחי, כפי שניתן להבין מפסוק שכבר למדנו להכיר:

    חֹק חָג עַל פְּנֵי מָיִם עַד תַּכְלִית.[פד]

   בדברים אלו איוב מזכיר לחברו בלדד שהים משתרע עד קצה העולם, מקום שם האור נפסק ומתחיל החושך. לא באי-מקום חשוך זה נמצא את היכלו של אלוהי האור ועל כן עלינו לנסות ולאתר מקום הולם יותר עבורו. רמז למקום אפשרי מספקים לנו מספר פסוקים שמתייחסים לשמיים הנמצאים מעל לשמיים:

*

הֵן לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם.[פה] 

*

הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ.[פו] 

*

הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם.[פז] 

*

אַתָּ עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם.[פח]

מפסוקים אלה אנו לומדים על קיומו של רקיע נוסף שתחם את המרחבים שמעל לרקיע הקשיח וממילא גם את היקום כולו. אם הרקיע הנראה לעיין שימש כגגו של עולם התחתונים הרי ששמי השמיים שימשו כגגו של עולם העליונים שכן ככל הידוע לנו המרווח שבין שני הרקיעים יוחד אך ורק עבור האל וצבא משרתיו. אינדיקציות רבות מוכיחות שהאל אמנם שיכן את עצמו במרווח שבין שני הרקיעים: הפייטן מזמר:

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהֹוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.[פט]

ואליפז התימני מציין:

הֲלֹא אֱלוֹהַּ גֹּבַהּ שָׁמָיִם וּרְאֵה רֹאשׁ כּוֹכָבִים כִּי רָמּוּ.[צ]

ומוסיף:

עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ.[צא]

או במילים אחרות, רגליו של האל מהלכות על חוג השמיים, היינו, על פני הרקיע התחתון כשמעל ראשו מסוכך הרקיע העליון. גם הנביא ישעיהו מלגלג על מלך בבל שאמר בלבבו:

הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי.[צב]

מבלי לפסול ולו לרגע את הנחתו של המלך הרשע שסבר שבכדי להשתוות לאל עליו לעלות אל מעל לכוכבים. ישעיהו השלישי, בנסותו להמחיש את גודלו העצום של האל, מצטט אותו כאומר:

הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי.[צג]

ובעל ספר בראשית מספר לנו כי יהוה:

הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת יְהֹוָה מִן הַשָּׁמָיִם.[צד]

מגדילים עשות בעלי המזמורים שלימדונו:

 *

יְהוָה מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם.[צה]

 *

מִשָּׁמַיִם הִבִּיט יְהֹוָה רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.[צו] 

 *

אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת.[צז] 

 *

כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ יְהֹוָה מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט.[צח]

ומשלים את התמונה קהלת שאמר:

אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים.[צט]

שם, מעל למחיצת הרקיע והרחק מעיניהן הבוחנות של הבריות, האל הקים לעצמו בתי אוצרות מיוחדים בהם הוא נצר ושמר את נכסיו השימושיים ביותר, ובמיוחד את האמצעים שישמשו אותו ביום הנקם, כאשר יקום להיפרע מאויביו, כמוסבר בפסוק:

פָּתַח יְהֹוָה אֶת אֹוצָרֹו וַיּוֹצֵא אֶת כְּלֵי זַעְמֹו כִּי מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי יְהֹוִה צְבָאֹות בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים.[ק]

בבתי אוצרות אלה האל שומר לא רק כלי הרס ומשחית אלא גם אמצעים לשימושים מזדמנים, כגון רוחות:

לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה אָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו.[קא]

שלג וברד:

הֲבָאתָ אֶל אֹצְרוֹת שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה. אֲשֶׁר חָשַׂכְתִּי לְעֶת צָר לְיוֹם קְרָב וּמִלְחָמָה.[קב]

ואפילו ארס נחשים:

 חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי.[קג]

ככל הנראה, באוצרות האלוהיים נשמר בשעתו גם המן שלימים יומטר על בני ישראל שכן מהפסוק:

וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח. וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ.[קד]

ניתן ללמוד שרק לאחר פתיחת דלתותיו של הרקיע הקשיח נתאפשרה המטרתו של אותו לחם שמימי המוזכר בפסוק:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם.[קה]

האם כל הפסוקים המביכים הם רק אלגוריות, משלים ומליצות שיר?

אין ספק שאל חלק מהפסוקים ניתן להתייחס כמליצות שיר אבל עלינו תמיד לשאול את עצמנו מהי התמונה הריאלית עליה מליצות השיר הללו מסתמכות. למשל, הפסוק 'כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו' לא בא, כמובן, כדי ללמדנו אמת קוסמולוגית כלשהי ומטרתו היחידה היא להמחיש את גודל חסדיו של האל. עם זאת, בעל המזמור בחר להעצים את החסדים על ידי השוואתם למרחק הגדול ביותר ביקום המוכר – המרחק שבין העצם הנקרא 'שמים' למשטח הנקרא 'ארץ'. תמונת העולם שעמדה מול עיניהם של קדמונינו שימשה אותם גם בשאר המקרים בהם הם רצו להמחיש או להעצים תופעות על-אנושיות אבל השימוש המטאפורי והמליצי שהם עשו בקוסמולוגיה התלת-קומתית אינו שולל את העובדה שכך בדיוק הם ראו את העולם. להיפך, הפסוקים הרבים רק מאשרים שאבותינו הקדומים התבססו על החשיבה המיתולוגית שאפיינה את כל עמי המזרח התיכון וממנה הם גזרו את הדימויים שהתאימו לצרכיהם.

לצד הפסוקים המליציים נוכל למצוא גם לא מעט תיאורים עובדתיים אותם אנו חייבים להבין כפשטם. מהפסוק 'כִּי לַיהֹוָה מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל' ניתן אולי לסחוט מטאפורה כלשהי אבל משמעותו הפשוטה תזעק גם מתוך מליצת השיר. גם מאחורי הפסוק 'וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים' לא עומדת שום מליצת שיר ואנו חייבים להבינו כתיאור של מציאות ריאלית בה האל מסוגל להעמיד את השמש והירח בעצם הילוכם. אותה מציאות ריאלית עמדה גם מול עיניהם של בני בבל שללא כחל, סרק, משל או מליצת שיר אמרו 'הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם', לנחמיה שפאר את אלוהיו במילים 'אַתָּ עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם' ולאל עצמו שדיווח 'חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי'.

הרבנים היו רוצים שכל הפסוקים המביכים שנקרים על דרכם יהפכו כבמטה קסם למשלים, אליגוריות ומליצות אבל מי שקורא את המקראות בעיניים לא משוחדות חייב להודות שלאבותינו הקדומים לא היה שום מושג על היקום האמיתי ואותה בורות מאפיינת גם את האל שהם המציאו שכביכול ברא את העולם ותיאר אותו במו פיו, בתורה שהוא מסר למשה בעל פה ובספרים שנכתבו בהשראת רוח הנבואה ורוח הקודש שיצאו ממנו.