קדמונינו, כמו בני עמים אחרים שחיו באלף הראשון לפני ספירת העמים, ראו את היקום כמעין תיבה סגורה בעלת שלוש קומות: קומת התהומות בתחתית, קומת הארץ במרכז וקומת הרקיעים בחלקו העליון של היקום. קומת התהומות נחה על רצפת היקום ובנוסף למי התהום ניתן היה למצוא בה גם את עמודי התמך של הארץ ואת השאול, משכנם של המתים. בקומה האמצעית נמצא את הארץ השטוחה, מקווי המים שנפערו בה והחלל שמעליה. קומת הרקיעים הכילה שני מרכיבים: רקיע קשיח וקמור שנח על פאתי הארץ ושימש כגגו של עולם היצורים ורקיע גבוה יותר, הנקרא במקורותינו בשם 'שמי השמים', ששימש כגגו של היקום כולו. המרחב שבין שני הרקיעים יוחד לשימושם הבלעדי של האל ומשרתיו ושם האל בנה את היכליו.

קצת קשה להאמין אבל כך בדיוק דמינו לעצמם אבותינו את היקום בו הם חיו והעובדה שראית עולם מיתולוגית זאת מצאה את דרכה לתנ"ך מוכיחה שספרי הקודש שלנו לא נכתבו על ידי האל או בהשראתו אלא על ידי בני אדם, בשר ודם, שהעניקו הילה של קדושה לדעות מיתולוגיות שנעלמו מהתודעה האנושית כבר לפני אלפיים שנה לערך.

מנותקים מהמודרנה, מבוצרים מאחורי חומות האמונה ומחוסנים מכל סכנות ההגיון, התנאים המשיכו לפצח את הרמזים שהאל שתל בתורתו הקדושה ובעזרתם הם שבו וגילו את כל עקרונותיה של הקוסמולוגיה המיתולוגית של התנ"ך – הארץ השטוחה, הרקיע הקשיח, השמש הקטנה שמהלכת ברקיע השמיים, השאול שנמצא בתוך מי התהומות, גן העדן שנמצא על ידו וחלונות השמים שמאפשרים לשמש לצאת עם ערב אל מחוץ לכיפת הרקיע ולשוב לעת בוקר לצידה הפנימי. חכמי ארץ ישראל שפעלו בדור האחרון של התנאים ובתקופת האמוראים כבר נחשפו לקדמה ההלניסטית והחלו לאמץ את שיטתם הקוסמולוגית של הפילוסופים היווניים אבל עד לנפילת החומות שמנעו את חדירת ההלניזם, רבני ישראל היו בטוחים שהתהומות רבצו מתחת לארץ השטוחה והרקיעים כיסו אותה מעל. תמונת העולם הזאת המשיכה להלך בבבל עד לתקופת הגאונים.  

בימיו של רבי יהודה הנשיא העולם הרבני נפתח להשפעותיה של התרבות ההלניסטית ובעקבות כך הרבנים החלו להבין שהיקום אינו נראה כמבנה בעל שלוש קומות, כפי שחשבו בעלי המקראות והתנאים הקדומים, אלא כמערכת של שמונה כדורי בדולח שמקיפים ארץ מרכזית. התורה הגיאוצנטרית קצת בילבלה את החכמים אבל עד מהרה הם מצאו במקורותיהם את האסמכתאות שאפשרו להם להוכיח שתורת ישראל הכילה מאז ומעולם את כל האמיתות שאריסטו והתוכן תלמי יגלו מאות שנים מאוחר יותר.

הרבנים האמינו שבורא העולם הכיר את עולמו טוב יותר מכל בן תמותה, ולו גם המשכיל ביותר, ולכן הם הניחו שכל התיאורים המקראיים הם אמתיים ומדוייקים. עם זאת, לקראת סוף המאה השנייה לספירת העמים אפילו חכמי ישראל התחילו להבין שהמדע האריסטוטלי מתאר את המציאות הריאלית בצורה הרבה יותר אמינה ומתקבלת על הדעת ובעקבות כך הם החלו להתעלם מהדעות הפשטניות של קודמיהם ולדרוש מפסוקי התנ"ך את התובנות החדשות של הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית.

כיום כל ילד שנחשף למעט השכלה לא תורנית יודע שעל פאות הארץ לא נחה שום כיפה קשיחה שמפרידה בין המים העליונים למים התחתונים וסביב הארץ לא חגים שמונה כדורי בדולח ולכן גם הקוסמולוגיה המסורתית וגם הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית הן שגויות, מטעות וחסרות כל ערך. פשיטת הרגל של כל המדע הרבני מאלצת אותנו לשאול סדרה של שאלות על האל, תורותיו וחכמיו ואולי אפילו להסיק שבתשתיתה של הדת היהודית ניתן למצוא רק בורא שאינו מכיר את בריאתו, כתבי קודש שמנציחים את הבורות של העת העתיקה ורבנים שמלמדים להחליף את הפשט המביך בפרשנויות יצירתיות שגם אותן הם מעדכנים ומשנים חדשות לבקרים.

בימי הביניים השקפת העולם המסורתית כבר איבדה את כל חינה וחכמי ישראל גילו שהעולם אינו נראה כמו בנין בעל שלוש קומות והוא למעשה מורכב מתשעה כדורי בדולח שעוטפים ארץ מרכזית. התובנות ה'מודרניות' אילצו את הרבנים להתמודד עם האמירות המביכות של קודמיהם וכפו עליהם להפוך את כל ההתבטאויות המיושנות לאלגוריות עמוקות ומשלים נפלאים. לשם דוגמה, רבי יוסי, קבל על שהבריות אינם מכירים את המבנה הפיזי של העולם התלת-שכבתי באל דבריו איבדו את הקשרם לאחר שהחכמים גילו שתורתו של אריסטו מתארת את צורתו של העולם הרבה יותר טוב מהתיאור התורני. המבוכה גרמה לרבנים להגדיר את דבריו המפורשים של רבי יוסי כאלגוריה עמוקה ומטאפורה נפלאה אבל מי שיבדוק את כל אימרי השפר של התנא הקשיש יגלה שהחשיבה האלגורית הייתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב ובדבריו הוא כיוון אך ורק למה שהוא החשיב כמציאות הריאלית. רבי יוסי וחבריו לא התבטאו באלגוריות, מטאפורות, משלים או מליצות שיר. למעשה, יש להניח שהם היו נעלבים אם היה מתברר להם שממשיכי דרכם הוציאו את דבריהם מפשטם ודחקו אותם למחוזות ה'רוחניות' והאלגוריה.