התלמוד הירושלמי, בהניחו שלעולם יש שלוש קומות, מחליט לגלוש לדיון באשר לעוביים של הארץ, הרקיע והתהום:
כשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה כך עובייה של ארץ מהלך חמישים שנה ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה. כיצד אנו לומדים זאת? כתוב 'הַיּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ'[א] וכתוב 'וְחוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ'[ב] וכתוב 'בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם'[ג] ואנו לומדים גזירה שווה מהמילה 'חוג'. לכן, כשם שעוביו של הרקיע הוא מהלך חמשים שנה כך גם עובייה של ארץ הוא מהלך חמישים שנה ועוביו של התהום הוא מהלך חמשים שנה.[1]
|
הרבנים נהגו למדוד מרחקים גדולים ביחידות של שנות הליכה. יחידת מידה זו חושבה על סמך ההנחה שאדם ממוצע מסוגל ללכת מידי יום מרחק של עשר פרסאות, היינו, ארבעים מיל או משהו בין 36.48 קילומטר לשיטתו של הרמב"ם ל-46.08 קילומטר לשיטתו של החזון איש. מכאן שבשנת הליכה רצופה אותו אדם ממוצע יעבור כ-3650 פרסאות ובחמישים שנה הוא יגמע 182,500 פרסאות או משהו בין 166,000 ק"מ ל-210,000 ק"מ.
התגובות האחרונות