Skip to content

1VSDAT

שני, 02 אוגוסט 2010 20:34

מקום זה או אחר

דרג מאמר זה
(3 מדרגים)

שמות האתרים בהם התרחשו אירועים חשובים בתולדות עמנו מצאו את עצמם לא אחת מתנצחים עם בכירי הפרשנים ומהעימותים הללו חכמי ישראל לא תמיד יצאו כשידם על העליונה. נראה שאפילו האקרובטיקה הפרשנית המבריקה ביותר אינה מצליחה לעמוד בשתי משימות בו-זמניות: להסביר כיצד אותו מאורע הצליח להתרחש בשני מקומות שונים ולשמור על קשר כלשהו, דק ככל שיהיה, עם השכל הישר.

 

 

פרקי המאמר

 

מקום לידתו של בנימין

מקום מתן תורה

היכן מוקם אוהל מועד ולמה הוא שימש

מקום מותו של אהרון

 

 

 

מקום לידתו של בנימין

 

אין שום כלל שכופה על הרבניים להיעצר בגבולות ההיגיון ולא אחת הם נאלצים להגן על כבודה של התורה על חשבון כל זיקה אפשרית למציאות המוכרת לנו. בדוגמה שלפנינו פסוק אחד טוען שבנימין נולד בדרך לאפרת ופסוק אחר מתעקש שהוא נולד דווקא בפדן ארם. האם ניתן לפשר בין השניים? כמובן שכן. כשלא בוחלים באבסורד הכל הוא בעצם אפשרי לחלוטין.

 

אנו יודעים שבנימין נולד בארץ כנען בדרך לאפרת אבל באותו אופן ידוע לנו גם שבנימין נולד בפדן ארם, הרחק מגבולותיה של ארץ כנען:

 

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן. וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין. וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.

 

 

(בראשית לה:טז-יט)

בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי. וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם.

 

 

 

(בראשית לה:כג-כו)

 

למרות שבנימין נכלל ברשימת בני יעקב שנולדו בפדן ארם כל המפרשים מסכימים  שבנימין אכן נולד בדרך לאפרת ושני הסברים להם להחלקת הסתירה:

 

1.

המקרא מייחס את לידתו של בנימין לפדן ארם משום ששם רחל התפללה ואמרה 'יֹסֵף יְהֹוָה לִי בֵּן אַחֵר'[א] (פירושיהם של ריב"א וחזקוני על בראשית לה:כו).

 

2.

המקרא מונה את כל בני יעקב. רוב בני יעקב אמנם נולדו בפדן ארם והכתוב כולל את בנימין יחד עם הרוב, כפי שהוא נוהג לעשות מעת לעת (פירושו של אבן עזרא על בראשית לה:כו).

 

שטיפת מח בלתי פוסקת לימדה אותנו שרק הרבנים מסוגלים לרדת לעומקה של כל סוגייה אבל רגע לפני שנתפתה לצלול בעקבותיהם עלינו להתעשת ולשאול: האם תפילה לילד כמוה כלידת ילד? האם יהוה אינו מבין את ההבדל בין מלמול שפתיים ללידה בפועל? כיצד נוכל מעתה לקבל כפשוטם את כל שאר סיפורי המקרא? מי כף לידנו יתקע שכל האירועים המתוארים בתנ"ך אכן קרו בפועל ולא רק בתפילתו של אדם זה או אחר? לא לנו לייעץ לרבנים אך טוב יעשו אם יזנחו את התירוץ המביש הזה, וטובה שעה אחת קודם.

 

התירוץ השני מביך לא פחות וגם אותו יש לגנוז מהר ככל שאפשר. האם האל הוא בסך הכל עוד מחבר מרושל שאינו טורח לפרט את היוצאים מהכלל? בעצם, האם נוכל להיות בטוחים שראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף ובנימין אכן יצאו מחלציו של יעקב ואף אחד מהם לא נכלל ברשימה רק משום שלרוב אחיו יש קרבת דם אמיתית עם מי שנחשב כאביהם? כיצד נוכל לנום בשלווה כשבמוחנו מנקרות הספקות? כיצד הצליח יעקב להירדם בלילה?

 

אבן עזרא החליט לעגן את הספקולציה במציאות ולטענתו ניתן להראות עוד מקרים רבים בהם הכתוב מכליל ברוב גם את היוצאים מהכלל[ב]. חזקוני אפילו מפנה אותנו לדוגמה ספציפית[ג] ויש הצדקה לבדוק אותה לפרטיה:

 

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן. וּבְנֵי רְאוּבֵן ... וּבְנֵי שִׁמְעוֹן ... וּבְנֵי לֵוִי ... וּבְנֵי יְהוּדָה ... וּבְנֵי יִשָּׂשׂכָר ... וּבְנֵי זְבֻלוּן ... אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ.

... כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ. וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.

 

(בראשית מו:ח-כז)

 

המקרא קובע ששלושים ושלושה מיורדי מצריים היו צאצאיה של לאה אבל אם נמנה את בני השבטים נגלה שהכתוב מצליח לגייס לעזרתו רק שלושים ושתים נפשות:

 

צאצאי לאה

מספר הנפשות

 

 

 

ראובן ובניו

 

5

 

 

שמעון ובניו

7

 

 

לוי ובניו

4

 

 

יהודה וצאצאיו

6

 

 

יששכר ובניו

5

 

 

זבולון ובניו

4

 

 

דינה בת לאה

1

 

 

 

-------

 

 

סך כל בני לאה

32

 

               

 

רש"י שש להתעמת עם הבעיה ולאחר שהוא לומד כלל גדול, משעשע ומטעה מכך שהזכרים נקראו 'בְּנֵי לֵאָה' בעוד שהבת נקראה 'דִּינָה בִתּוֹ'[ד] הוא מנסה להסביר מדוע הכתוב מציין 'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ' כשבפועל הצלחנו בקושי רב למנות רק 32 נפשות:

 

שלשים ושלש - ובפרטן (כשאתה בודק את הפרטים) אין אתה מוצא אלא ל"ב (32) אלא (קיימת עוד בת משפחה שלא הוזכרה במפורש ו)זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר שנאמר 'וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם'[ה]. לידתה במצרים ואין הורתה  במצרים (אמה לא התעברה במצרים).

 

(רש"י על בראשית מו:טו)

 

יוכבד בת לוי נולדה בין החומות במצריים אך כיוון שאמה התעברה מחוץ למצריים הכתוב מרשה לעצמו לכללה במניין בני לאה ולכן מספר בני לאה, לשיטתו של רש"י, הוא באמת 33 ולא 32 כפי שהסכלים עלולים להסיק מהשמות שהכתוב בחר למנות בפועל.

 

פרשנות זאת מעוררת תילים של בעיות חדשות. מצד אחד המקרא מספר:

 

וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת.

 

(שמות יב:מ)

 

אבל מצד שני אנחנו יודעים שמשה מת בגיל 120 לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. עתה צא וחשב: משה נולד שמונים שנה לפני יציאת מצריים ולכן יוכבד אימו, אם היא אכן נולדה בין החומות מייד לאחר שיעקב ובניו ירדו מצרימה, הייתה חייבת להיות כבת 350 בעת לידתו! רש"י מנסה להמתיק את הגלולה וקובע, ללא שום סימוכין ובסתירה מוחלטת לניסוח המקראי:

 

'וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם', שאת מניין ארבע מאות ושלושים השנים יש להתחיל מיום לידתו של יצחק.

 

(רש"י על שמות יב:מ)

 

מכאן שבני ישראל שהו במצריים רק 210 שנים וגילה של יוכבד בעת לידתו של משה היה בסך הכל 130 שנה[ו]. כך או כך בידנו אירוע פלאי ואבן עזרא השתומם על שהמקרא תאר בפרוטרוט את נס לידת יצחק בשנת התשעים לחיי שרה והתעלם כליל מנס גדול הרבה יותר: לידת משה ליוכבד בת המאה ושלושים, או אולי אפילו בת השלוש מאות וחמישים. כיוון שהמקרא מילא פיו מים, אבן עזרא היה חייב להסיק שלא יוכבד היא זאת שהשלימה את המניין לשלושים ושלושה והנפש החסרה להצדקת הפסוק 'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ' חייבת להיות זאת של יעקב עצמו. יעקב אמנם לא היה בנה של לאה וקשה להגיד עליו שהוא יצא מהירך של עצמו, כמתחייב מהפסוק 'כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ' אבל:

 

דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים. (למשל) כאשר אמר 'אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם'[ז] ולא נולד לו בנימין שם. כי גם בזו הפרשה (יש בידינו) שנים עדים (שתי עדויות): האחד שאמר 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו'[ח]. והנה (פסוק זה) הזכיר (מונה את) כי יעקב (כאחד) מבני ישראל. (וזאת הוכחה) כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב (שהפסוק מתייחס לרוב ולא בהכרח לכולם). והעד השני 'כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים'[ט] ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים כי שם היו ושם נולדו. וכתוב אחריו 'בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה'[י] ואלה שניהם לא ירדו (ולמרות זאת הם נכללו במניין השבעים). גם כן זה הכתוב לעד (הפסוק הזה מעיד) כי יעקב נכנס בחשבון (בני לאה) כי נפש יש לו והוא העיקר.

 

(אבן עזרא על בראשית מו:כג)

 

האין זה נפלא? במקום להתנצל פעמיים על שתי סתירות שונות האבן עזרא סומך בלבול אחד על משנהו ומחליק את שניהם! את בנימין שנולד בדרך לאפרת הוא מרשה לכלול במניין בני יעקב שנולדו בפדן ארם כיוון שהמקרא כלל את יעקב במנין 'כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ'. מצד שני, את בנו, יוצא ירכו, של יצחק הוא מרשה לצרף ל'יֹצְאֵי יְרֵכוֹ' של יעקב משום שהמקרא הרשה לעצמו לכלול את בנימין בין שאר האחים שנולדו בפדן ארם.

 

ההיגיון הסיבובי ניצח. הרבנים צלחו אתגר נוסף ולנו לא נותר אלא להפנות את ערפנו לחורבות הלוגיקה ולקוות שיום יבוא ולבני ישראל יקום מושיע שיצליח לשכנע אפילו את הפראים שבמאמינים שאף אלוה לא היה מכתים את שמו הטוב בניסוחים כה מרושלים, במיוחד כאשר הוא ידע משבעת ימי בראשית שטובי מפרשיו עתידים לעשות מעצמם צחוק בניסיונות מגוחכים להנחיל לכתביו קצת הגיון וסדר.

 

למרבה האירוניה אין כל צורך בהתפתלויות הפרשניות וניתן ליישב את כל אי ההבנות בדרך רצינית ומכובדת שרק תאדיר את שם השם: בדיון על שמה של בית-אל רש"י, בעקבות מסכת חולין בתלמוד הבבלי, מצליח להחליק את הסתירות בין פסוקים שמיקמו את חלום יעקב בבית-אל לבין פרשנויות רבניות שדרשו מיעקב להיות באותה העת על הר המוריה בירושלים:

 

אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן (אל בית אל) וזהו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין[יא] שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם'[יב].

 

(רש"י על בראשית כח:יז)

 

עתה אמור, אם הר המוריה קפץ לבית-אל לכבודו של יעקב האם אין הדעת נותנת שפדן ארם קפצה לדרך אפרתה לכבודה של אשתו הצדקת? זאת הפרשנות היחידה שמתיישבת עם פשט הפסוקים והיחידה שאינה שמה את האל לחוכא ואיטלולא. כל מי שרוצה להישאר נאמן לדרכם של התלמוד ורש"י חייב להסיר ספקות מליבו ולהבין שבנימין יכול היה להיוולד גם בפדן ארם וגם בדרך אפרתה רק אם אתר אחד קפץ לבקר את השני בדיוק ברגע שרחל כרעה ללדת. כל פירוש אחר הוא לא יותר מסתם ספקולציה פרועה, חסרת שחר ולגמרי בלתי מבוססת.

 

 

מקום מתן תורה

 

התורה, כך ניתן להסיק ניתנה גם בחורב וגם על הר סיני. יותר נכון: ספר דברים אוהב לכנות את מקום מתן תורה בשם 'חֹרֵב' בעוד שכל שאר הספרים נוהגים לכנותו בשם 'הַר סִינַי'. חכמינו הבינו מייד שהתורה ניתנה רק במקום אחד ולכן הם היו חייבים לזהות את חורב עם סיני אף שעל ידי כך הם כפו על למעלה משני מיליון גברים, נשים וטף לפרק את אוהליהם ולנטעם בשנית במרחק קטן מאד מהמחנה שהם זנחו זמן קצר קודם לכן.

 

בין שאר הסוגיות שלנצח ימתינו לשובו של אליהו הנביא נמצאת גם שאלת מיקומו של האתר בו ניתנה התורה לבני ישראל ועד היום אין אנו יודעים אם האירוע המכונן התרחש בקרבת הר סיני, כפי שניתן להבין מהפסוק:

 

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד.

(שמות יט:יח)

 

או על הר חורב, עליו אמר משה:

 

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהֹוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי .... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

 

(דברים ד:י-טו וראו גם דברים א:ו, דברים ד:י, דברים ד:טו, דברים ה:ב, דברים יח:טז ודברים

כח:סט)

 

רבים ימהרו להסביר שסיני וחורב הם שני שמות נרדפים לאותו מקום והכתוב משתמש פעם בשם זה ופעם בשם האחר אבל בעוד שהתירוץ הוותיק פותר הרבה בעיות אחרות, במקרה זה הוא אינו יכול לשמש כתרופת פלאים שתחליק את כל הסתירות ואי ההתאמות. אם נתעמק בסוגיה נגלה שספר דברים תמיד ממקם את ההתגלות האלוהית בחורב ומתעלם לחלוטין מתפקידו של הר סיני בעוד שהספרים שמות, ויקרא ובמדבר תמיד מציבים את עם ישראל למרגלות הר סיני וממעטים לדבר על חורב. למען האמת, משלושת הספרים הללו רק ספר שמות מזכיר את הר חורב וגם זאת בנסיבות שתורמות לתחושה שאין שום קשר בין חורב לסיני. האזכור הראשון של חורב בספר שמות הוא סתום וקשה להבנה:

 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.

 

(שמות לג:ה-ו)

 

בעוד שהקטע השני תומך בטענה שחורב וסיני הם מקומות שונים לחלוטין:

 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

(שמות יז:ה-ו)

 

כלומר, בחורב משה הוציא מים מהצור וברור שלא מדובר בהר עליו ניתנה התורה, כפי שניתן ללמוד מרצף האירועים שתואר בפסוקים הבאים:

 

*

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (שמות טז:א)

 

*

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. (שמות יז:א)

 

*

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן משֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (שמות יז:ה-ו)

 

*

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. (שמות יז:ח)

 

*

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

 

בני ישראל נסעו מאילים וחנו במדבר סין, בין אילים לבין סיני. תחנתם הבאה הייתה ברפידים שם לא נמצאו מים לשתייה. משה הקשיש הלך לחורב, הכה בצור והוציא ממנו מים ובני ישראל ומקנם שתו לרוויה. לאחר יום קרב עם העמלקים בני ישראל פירקו את המחנה, נסעו מרפידים והקימו מחנה חדש במדבר מול הר סיני. מרצף המאורעות אנו לומדים שהר חורב חייב להימצא בקרבת מקום לרפידים ולא ליד הר סיני אליו הגיעו בני ישראל רק לאחר מסע נוסף. העובדות הללו לא הציקו לרמב"ן שהבין שרפידים חייבת הייתה להימצא במרחק הליכה קצר מהר סיני:

 

וענין הכתוב הזה, כי העם היו ברפידים, והצור אשר יצאו ממנו המים היה בחורב, והוא הר סיני, על דעת הראשונים: או מקום עיר לפני ההר קרוב לו. על דעתי: כאשר אפרש עוד והנה הוצרך משה לקדם לפני העם לעבור מרפידים אל חורב כמהלך פרסה או פרסאות, רחוק מן המחנה לפניהם, ועל כן אמר לו 'עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ', כלומר שתלך עד שתראה אותי עומד לפניך על הצור בחורב.

 

(רמב"ן על שמות יז:ה)

 

כלומר, הרמב"ן טוען שהר חורב הוא הר סיני או שחורב הוא שם מקום שנמצא למרגלות הר סיני. כך או כך, המרחק בין רפידים להר סיני חייב להצטמצם למספר קטן של פרסאות ושני השמות, חורב וסיני, יכולים בהחלט לתאר את אותו המקום. נותרה רק בעיה אחת קטנה: אם עם ישראל כבר חנה קרוב מאד להר סיני/חורב מדוע הוא נדרש להטריד את עצמו במסע נוסף מרפידים למדבר סיני כמתואר בפסוק:

 

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

 

(שמות יט:ב)

 

האם הייתה הצדקה לארוז את המחנה ברפידים, לטלטל את זקני ישראל ועימם כשני מיליון גברים, נשים וטף ולהקים מחנה חדש בטווח זריקת אבן מהמחנה הקודם? כל תכנון מוקדם היה מבליט את העובדה שניתן היה להקים את המחנה מלכתחילה באזור הר סיני/חורב ולוותר כליל על החניה המיותרת ברפידים הסמוכה. האם נעלה על דעתנו שהאל שכל העתידות גלויים לפניו הטריד את בני ישראל בהקמת שני מחנות שונים כשממחנה אחד ניתן היה להגיע בקלות גם לחורב, גם לסיני וגם לרפידים? הרמב"ן אולי מוכן לייחס לאל שלו תכנון חובבני ורשלני אבל זאת אינה יכולה להיות גם עמדתנו. אם עם ישראל נדרש לנסוע מרפידים שליד חורב להר סיני אזי המרחק שבין הר חורב להר סיני חייב להיות גדול דיו כך שיצדיק מסע ראוי לשמו וכל הטוען שחורב וסיני חד הם אינו אלא טועה, מטעה ומלעיז.

 

 

היכן מוקם אוהל מועד ולמה הוא שימש

 

בחלומם הרטוב הכוהנים ראו את עצמם במרכזו של עם ישראל, מוקפים בטבעת של שומרי ראש משבט לוי וסביבה טבעת של שנים עשרה מחנות שבטיים שהיו אמורים לסור למרותם ולדאוג לרווחתם. בעולם הפנטזיות שהכוהנים טוו לעצמם, הם שלטו על המשכן, בו האל נהג לשהות, ועל המזבח שאמצעותו הם האכילו אותו. ברור, אם כן, שאת המשכן והאוהל שכיסה אותו עלינו לחפש בלב המתחם הכוהני אבל לא יקשה עלינו למצוא פסוקים שממקמים את אוהל המועד גם מחוץ למחנה ונשאלת השאלה אם האל שהכתיב למשה את כל התורה באמת ידע היכן הוא נועד עם בכיר נביאיו.

 

שני המונחים הנפרדים , 'מִשְׁכַּן' ו'אֹהֶל מוֹעֵד', עלולים לבלבל אבל כיוון שהמקרא מרבה לכרוך את השניים באמצעות הביטוי 'מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד'[יג] עלינו להסיק שמדובר במתקן אחד בו האוהל כיסה על המשכן, כמוסבר במפרט הטכני שעל פיו משה היה אמור להקים את המשכן והאוהל:

 

1.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

 

(שמות כו:טז)

 

 

2.

וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם.

...

וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן.

וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ.

(שמות כג:ז-יג)

 

יריעות העיזים של האוהל כיסו את עצי שיטים של המשכן ולכן ברור שהמשכן היה בתוך האוהל ואין כאן שני מתקנים נפרדים שניתן להפרידם זה מזה. השאלה היא היכן הוקם המשכן עטוף האוהל, במרכז המחנה או מחוצה לו? המקרא, כהרגלו, לא מצליח לגבש תשובה אחידה:

 

המשכן בלב המחנה

 

ספר במדבר מתאר את העולם האידיאלי והפנטסטי שהכוהנים היו רוצים לראות כשהם קמים בבוקר, עולם שמורכב משלוש טבעות שמקיפות זו את זו:

 

1.

בלב ליבה של האומה נמצאים הכוהנים ששומרים על המתקן הקדוש אליו האל יורד כשהוא רוצה לבא במגע עם הצמרת הכוהנית. במתקן זה נשמרו גם ארון הקודש ולוחות הברית שסימלו את החוקים שהאל, בתיווכם ובאחריותם של הכוהנים, נתן לעמו הנבחר. בפתח האוהל עמד המזבח באמצעותו הכוהנים הזינו את האל שברשותם. הנכסים הקדושים הללו סימלו לא רק את נוכחותו האימננטית של האל, ששולט על גורלו של עם ישראל, אלא גם את חשיבותם של אלו שנבחרו לשרתו, לדאוג לכל צרכיו[יד], לדברר אותו ולשכך את כעסיו.

 

2.

סביב המתחם הכוהני נפרשה טבעת של לוויים שבודדה את הכוהנים ונכסיהם הקדושים מבני שאר השבטים. מבחינה זאת הלוויים שימשו כיחידה לאבטחת אישים של הכוהנים שמנעה מעיניים פולשניות לגלות מה באמת מתרחש בתחומם של האל וכוהניו, או בניסוחו של ספר במדבר:

 

 

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר.

הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ.

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.

וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.

וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

 

(במדבר ג:ה-י)

 

3.

 

במעגל החיצוני, שהקיף את טבעת האבטחה של הלוויים, ניצבו המחנות של שאר שבטי ישראל: שבטי יהודה, יששכר וזבולון ממזרח, ראובן, שמעון וגד בדרום, אפרים, מנשה ובנימין במערב ולבסוף, דן, אשר ונפתלי בצפון.[טו] בני השבטים לא יכלו לתקשר עם אלוהיהם ללא תיווך כוהני ואם הם רצו לזכות בחסדיו, או לשכך את זעמו, הם נדרשו להעביר לרשות הכוהנים קערות כסף, מזרקי כסף, כפות מלאות קטורת, פרים, אילים, כבשים בני שנה, שעירי עיזים, עתודים, סולת בלולה בשמן למנחה, יין לנסך[טז], מעשרים, תרומות, מתנות וכך הלאה וכך הלאה[יז].

 

אין ספק שהקטעים הרלוונטיים במקרא נכתבו על ידי כוהנים שחפצו לעגן בתקדימים פיקטיביים את התפקיד המרכזי שהם שאפו למלא בחברה הישראלית. בסיפוריהם הם הציבו את אוהל המועד בלב המתחם הכוהני ואת המזבח בפתחו של אוהל המועד, לשם דוגמה:

 

*

'וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהֹוָה וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה'. (ויקרא ד:ד)

 

*

'וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהֹוָה. וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהֹוָה אֶת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל.' (במדבר יד:יד-יח)

 

*

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ... וַיִּקַּח משֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם. (ויקרא ח:ג-יא)

 

*

'וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו. ... וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה. ... וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. ... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.' (ויקרא ח:לה)

 

*

'וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל. וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. ... וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם. וְהַשּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.'  (ויקרא טז:טז-כח)

 

הקורבנות הועלו על המזבח שלפני אוהל המועד והשיירים נלקחו לשריפה מחוץ למחנה. אוהל המועד, אם כך, עמד בתוך המחנה.

 

אוהל המועד הוקם מחוץ למחנה

 

מצד שני, למרות ההתייחסויות הברורות למיקומו המרכזי של אוהל המועד, רבים הם הקטעים מהם ניתן להבין שאוהל המועד מוקם מחוץ למחנה ולא בתוכו. ספר שמות עצמו מציין במפורש:

 

וּמשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

 

(שמות לג:ז)

 

אבל לא קשה להרחיק המבוכה שפסוק זה מעורר בטענה שהאוהל הורחק מהמחנה לפני השלמת בנייתו של המשכן ולאחר מכן האוהל, והמשכן שבתוכו, הובאו למתחם הכוהני שבמרכז המחנה. ברצף הסיפורי של ספר שמות האוהל הוקם מחוץ למחנה לאחר חטא העגל ולפני מתן זוג לוחות ברית השניים ורש"י, ואחריו הרמב"ן, הבינו את הדברים כפשוטם וקבעו שמשה נטה את אוהלו מחוץ למחנה לאחר שירד מהר סיני וראה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב. אבן עזרא, לעומתם, גרס שאוהל המועד הוצא אל מחוץ למחנה רק לאחר קבלת זוג הלוחות השניים ואת הסדר המשובש של הסיפורים, היינו תיאור הוצאת האוהל לפני סיפור העלייה השנייה על ההר, הוא תולה בכלל היפה 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' שמאפשר למספר התנכי לשתול אירוע מאוחר לפני אירוע שקדם לו[יח].

 

באותו אופן, לפרשנים גם לא היה קשה להסביר את הקטע הבא:

 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה פִּתְאֹם אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. וַיֵּרֶד יְהֹוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ... וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. ... וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם.

 

(במדבר יב:ד-טו)

 

אנו עלולים אמנם לקבל את הרושם שה'יציאה' אל אוהל המועד מחייבת אוהל מועד אליו צריך לצאת, כלומר, אוהל שנמצא מחוץ למחנה, אבל אבן עזרא ממהר להרגיענו: 'צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם ... וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם - כל אחד מאהלו'[יט], היינו, האל לא ביקש מהשלושה לצאת אל מחוץ למחנה אלא רק  אל מחוץ לאוהליהם ולכן אין לנו כאן שום אינדיקציה באשר למיקומו של האוהל עצמו.

 

את התמונה מצליחים לבסוף להעכיר אלדד ומידד שלא יצאו לאוהל והתנבאו בתוך המחנה:

 

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. ... וַיֵּצֵא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.

 

(במדבר יא:טז-כו)

 

כאן הכתוב כבר מציין במפורש שאלדד ומידד לא יצאו אל האוהל ובניגוד ליתר הזקנים הם נשארו להתנבא במחנה. דברים מפורשים אלו מחייבים אותנו להניח שאוהל המועד היה באותה העת מחוץ למחנה ולא במרכזו. ניתן אולי להיתפס בקש ולטעון שהמונח 'מחנה' מתייחס כאן למחנה של השבט אליו השתייכו אלדד ומידד והמונח 'יָצְאוּ הָאֹהֱלָה' למעבר מהמחנה השבטי למתחם הכוהני אבל לנו לא צריך להיות כל ספק באשר למובנו של הביטוי 'וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה': אלדד ומידד נשארו במחנה ולא יצאו אל המשכן/אוהל המועד שניצב מחוץ למחנה.

 

התנבאות הזקנים התרחשה לאחר שבני ישראל השלימו את המסע מהר סיני למדבר פארן במהלכו השבטים כבר נעו בארבעה מחנות שהקיפו את הלוויים, הכוהנים והמשכן. הדעת נותנת שלאחר השלמת המסע למדבר פראן המשכן, והאוהל שמכסה אותו, אמורים היו להימצא במרכז המחנה ולא מחוצה לו וממילא יש בידינו סתירה בין שתי מסורות שונות.

 

המקרא אינו מסוגל לקבוע אם אוהל המועד הוקם במרכז המחנה או מחוצה לו ובלית ברירה הוא מאמץ את שתי האפשרויות. לנו לא נותר אלא להתמודד עם החשד שהתורה נכתבה ונערכה על ידי מספר גורמים שאף אחד מהם לא ברא את השמיים ואת ארץ. אל סביר אמור לדעת היכן הוא נועד עם גדול הנביאים שקמו לעם ישראל ולנסח את הסיפורים שהוא כביכול כתב בצורה ברורה וחד-משמעית שתייתר את הצורך בתירוציהם של פרשנים שתמיד מוצאים את עצמם בפני הסתירות הבלתי פוסקות שצצות מתוך תורתו.

 

 

מקום מותו של אהרון

 

האם אחיו של משה רבנו מת בהור ההר או במוסרה? השאלה אתגרה את הרבנים והם רקחו לפחות ששה הסברים שונים – וסותרים. ריבוי הפרשנויות מלמד אותנו ששום מסורת קדומה לא עמדה מול עיניהם של הפרשנים וכל אחד מהם טווה את הסיפור שנראה לו כהגיוני ביותר. עתה, כשמסתבר שהדלת יכולה להיפתח גם בפני ההיגיון, האם נוכל להמשיך ולהסתמך רק על הפנטזיות של רבנים אינטרסנטים שמעולם לא חששו לדלג בקלילות מעל לרף האבסורדיות? האם לא הגיע הזמן שניקח את העניינים לידיים ונתחיל גם אנחנו להפעיל את ההיגיון בעת שאנו באים לקרוא את ארון הספרים היהודי?

 

המקרא מזכיר את מותו של אהרון הכהן, אחיו של משה רבנו, בשני מקומות שונים: בספר במדבר אהרון עלה למות ולהיקבר בהור ההר בעוד שבספר דברים אהרון מת ונקבר במוסרה.

 

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהֹוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.

 

(במדבר לג:לז-לח)

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו. מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם.

 

 

(דברים י:ו-ז)

 

בסוגית מקום מותו של אהרון הרבה יותר קשה לטעון שהור ההר ומוסרה הם שמות נרדפים לאותו מקום ולו רק משום שכל אחד מהמקורות מציין את מקום קבורתו של אהרון בנקודה שונה ברצף המסעות של בני ישראל. במקור האחד העם נסע ממוסרות לבני יעקן ואהרון מת אחרי הביקור ביטבתה ובמקור השני העם נסע מבארות בני יעקן למוסרה ואהרון מת לפני שבני ישראל הגיעו ליטבתה:

 

התחנות לפי במדבר לג:לא-מג

התחנות לפי דברים י:ו-ז

 

מוסרות, בני יעקן, חור הגידגד, יטבתה, עברונה, עציון גבר, מדבר צין הוא קדש, הור ההר בקצה ארץ אדום, צלמונה, פונן, אובות וכו'.

 

בארות בני יעקן, מוסרה, גודגדה, יטבתה

 

לכאורה ניתן לייחס את הסתירות לזיכרונו הכושל של משה רבנו שבגיל 120 ניסה לשחזר אירועים שהתרחשו ארבעים שנה קודם לכן, ואם לא זאת, אז לפחות לשתי מסורות שונות שמצאו את דרכן למקרא, אבל פתרונות אלה אינם מתיישבים עם הקביעה שהתורה כולה הוכתבה למשה היישר מפי הגבורה שכידוע לעולם אינה שוכחת או מתבלבלת. החלקת הסתירות דרשה, אם כן, פתרונות הרבה יותר יצירתיים והפרשנים לא היססו להפעיל את דמיונם ולהפיק מגוון רחב של פירושים שאת מקצתם ניתן לסכם כדלקמן:

הפרשן

הפרשנות המתרצת

 

 

רש"י:

כמפורט בספר במדבר, בני ישראל נסעו שמונה מסעות ממוסרות עד להור ההר, מקום מותו של אהרון. בהור ההר הם נבהלו ממלך ערד וחזרו שש תחנות לאחור עד ששבו למקום שנקרא לחליפין גם בשם בני יעקן וגם בשם בארות בני יעקן. במקום זה הלוויים הצליחו לעצור את המנוסה ולכפות על העם לחזור לגדגדה, היא הור הגדגד. בדרך, במקום הנקרא מוסרה או, בשמו הנרדף, מוסרות בני ישראל נעצרו להתאבל על אהרון ונדמה היה להם ששם היה מקום מותו.

 

(רש"י על דברים י:ו-ז)

 

אבן עזרא:

המקומות הנקראים בארות בני יעקן, מוסרה וגודגדה אינם זהים למקומות הנקראים בני יעקן, מוסרות וחור הגדגד ולכן מותר להקביל את קדש של ספר במדבר עם בארות בני יעקן של ספר דברים. מדבר קדש, הנקרא כאמור גם בארות בני יעקן מכיל את האתרים הור ההר ומוסרה. גם גודגדה, המקום אליו נסעו בני ישראל לאחר שעזבו את קדש, הוא אזור רחב שמצויים בו אתרים דוגמת צלמונה, פונון, ואובות. בני ישראל עברו, אם כן, דרך התחנות הבאות: מוסרות, בני יעקן, חור הגידגד, יטבתה, עברונה, עציון גבר, מדבר צין/קדש (הנקרא גם בארות בני יעקן שבו נמצאים האתרים הנקראים הור ההר ומוסרה) ולבסוף גודגדה (אזור שבו נמצאים האתרים צלמונה, פונן, אובות ויטבתה).

 

(אבן עזרא על דברים י:ו-ז)

 

בעלי התוספות:

בדומה לאבן עזרא, גם הללו לא הישוו בין בארות בני יעקן, מוסרה וגודגדה לבני יעקן, מוסרות וחור הגדגד. הור ההר, לדעתם, הוא מקום הנמצא בין בארות בני יעקן לבין מוסרה ולכן מקום קבורתו של אהרון נקרא לעיתים על שם ההר ולעיתים על שם האתר הסמוך אליו.

 

(בעלי התוספות על דברים י:ו-ז)

 

הרמב"ן:

פרשן זה משוכנע שהאבן עזרא ובעלי התוספות טעו ובארות בני יעקן, מוסרה וגודגדה הם אכן שמות נרדפים לבני יעקן, מוסרות וחור הגדגד. כל הסתירות יתיישבו אם רק נבין שהור ההר הוא שטח גדול מאד שגובל בארץ אדום. לפני הר גדול זה יש מישור רחב ובו אתרים קרובים זה לזה הנקראים מוסרות, בני יעקן, חור הגידגד, יטבתה, עברונה, עציון גבר ומדבר צין/קדש. קרבתם של האתרים אפשרה לבני ישראל לנוע מאתר אחד לשני בזמן מאד קצר ולכן אין לתמוה על כך שהמקרא בחר שלא לפרט את כל האתרים בשנית בספר דברים. בני ישראל עלו לפסגת ההר ליד מוסרות/מסורה וירדו ממנו ליד חור הגדגד/גודגדה. אהרון מת בעת שבני ישראל החלו לטפס במעלה הור ההר במקום הנמצא מול מוסרות/מוסרה שבשפלה ולכן לעיתים מכנים את מקום קבורתו בשם הור ההר ולעיתים בשם מוסרה.

 

(הרמב"ן על דברים י:ו-ז)

 

חזקוני:

אהרון נקבר בהור ההר ובני ישראל יכלו לראות את קברו בכל מסעותיהם. רק במוסרה נמנע מהם לראות את הקבר ולכן הם חידשו את האבל על מותו. אחר כך נשתכח מהם מקום קבורתו האמיתי של אהרון ובזיכרונם נחקק רק השם מוסרה.

 

(חזקוני על דברים י:ו-ז)

 

ספורנו:

בעת שאהרון מת עם ישראל היה מפוצל לשני ראשים: חלק מהעם עמד עם משה על הור ההר ושארית העם רעו את המקנה במוסרה. ממוסרה הרועים המשיכו לגדגדה וליטבתה. המקרא מתאר את האירועים משתי נקודות מבט שונות: פעם מנקודת מבטם של העומדים על ההר ופעם מנקודת מבטם של הרועים.

 

(ספורנו על דברים י:ו-ז)

 

אין כתמציות הללו בכדי להאיר באור הנכון את המאמץ הפרשני של רבני ישראל. התורה הקדושה אינה יכולה להכיל סתירות וניסוחים מבולבלים ולכן חייב להימצא סיפור רקע כלשהו שיאפשר לכל מרכיבי הפזל להשתלב בתוך התמונה הגדולה. הפרשנים, כל אחד לטעמו, מיהרו לצייר את התמונה שנראתה להם הגיונית ביותר אבל תוך כדי כך הם חשפו את חולשותיו של המקצוע כולו: אם הפירושים השונים ירדו לפרשני ימי הביניים בשרשרת המסירה היהודית אזי כל הפרשנים היו אמורים לאמץ את פירושיו של רש"י, הפרשן הוותיק מכולם, שלבטח קיבל מרבותיו את כל מה שהם למדו מאוחר יותר מרבותיהם. העובדה שרוב הפרשנים העדיפו להתעלם מדבריו של רש"י וכל אחד מהם רקח סיפור משל עצמו מחייבת אותנו להניח שבמקום להסתמך על שמועה ששמעו מרבותיהם הפרשנים העדיפו להעלות סברות חדשות ומשופרות בתקווה שהרעיון המקורי שעלה בדעתם אכן יקלע לכוונות של האל ויצליח להסביר את כל הסתירות שעולות מהניסוחים הרשלניים.

 

הפרשנויות הללו שבות ומלמדות אותנו שלא ניתן לכסות בשמיכה אחת גם את הפסוקים וגם את הכבוד האלוהי. אם הפסוקים אינם סותרים את עצמם ואהרון באמת נקבר באתר אחד ולא בשני מקומות שונים, עלינו בהכרח להאשים את האל בנטייה לחשיבה מתבדרת וניסוחים מבולבלים: הוא משתמש בשמות שונים לציון אותם המקומות וקורא בשמות דומים לאתרים שונים, הוא מתייחס במקרה אחד לשם האזור ובמקרה שני לשם האתר, פעם אחת הוא מספר את הסיפור מנקודת מבטו של חלק אחד מהעם ופעם אחרת מנקודת מבטו של חלק אחר ועוד כהנה וכהנה. את התורה האלוהית ניתן לזכות מאשמת הבלבול והסתירה רק אם פותחים לאל תיק בעוון התנסחות תמוהה ומטושטשת. אם נניח שהאל עומד מאחורי דבריו נגלה שהתורה הועמסה לעייפה באמירות סותרות שנוגדות את השכל הישר ואם נניח שבתורה אין כל סתירה אזי נהיה חייבים להודות שהאל שכביכול כתב אותה אינו מסוגל לספר סיפור כהלכתו והוא תמיד נוהג לשנות שמות, מושגים, מקומות ונקודות השקפה ללא כל התראה מוקדמת.

       

 

טעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה? במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמתי אבל עליכם לספק כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.

 

 

 



[א]        

בראשית ל:כד

[ב]                 

אבן עזרא על בראשית לה:כו

[ג]                  

חזקוני על בראשית לה:כו

[ד]             

הזכרים תלה בלאה והנקבות תלה ביעקב ללמדך אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה.

 

(רש"י על בראשית מו:טו)

 

חזקוני מסביר את דבריו המתומצתים של רש"י ביתר אריכות:

 

'אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה'. פרש רש"י: 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'. היינו טעמא (זה הטעם): כשזרע האשה בא תחילה הוא מתפזר על ידי התשמיש שעדיין לא נגמר ומתבטל אבל זרע האיש הבא בגמר ביאה (בתום המשגל) עומד (נשאר) ונקלט (ברחם האישה) ממנו הולד נוצר.

'איש מזריע תחלה יולדת נקבה' מהאי טעמא איפכא
(מהטעם ההפוך, שזרעו של הגבר מתפזר ונותר רק זרעה של האשה), כי באמת מזרע הזכר נולד זכר ומזרע הנקבה נולדת הנקבה.

 

(חזקוני על בראשית פרק מו פסוק טו)

 

כלומר, הזכרים נוצרים מזרע הגבר והנקבות מזרע האישה. זרעה של אישה שמגיעה לאביונה לפני הגבר מתפזר לכל עבר ולכן בתום המשגל נותר רק זרעו של הגבר ממנו ייווצר כאמור בן זכר. כשהגבר מגיע לסיפוקו לפני האישה הזרע הגברי מתפזר ובתום המשגל נותר רק זרעה של האישה, ממנו תיוולד בבא היום נקבה חדשה. הסבר זה אינו מדויק מבחינה מדעית אבל זאת דעתה של תורה ודעה זאת היא היחידה שקובעת בכל הפסיקות הרבניות שמתייחסות לנושא. ראו הסבר מפורט על נושא העיבור במאמר 'תורת ההפריה והעיבור של הרבנים'

[ה]        

במדבר כו:נט

[ו]             

ראה המאמר 'פרשנות תנכית בשיטת עשה זאת בעצמך'

[ז]        

בראשית לה:כו

[ח]        

בראשית מו:ח

[ט]        

בראשית מו:כז

[י]        

דברים י:כב

[יא]                

חולין צא:ב

[יב]        

בראשית כח:יא

[יג]            

*

'וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ' (שמות לט:לב)

 

*

'וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל משֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו ... אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדֶיהָ וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֶת הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד' (שמות לט:לג-מ)

 

*

'בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד' (שמות מ:ב)

 

*

'וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד' (שמות מ:ו)

 

*

וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת משֶׁה' (שמות מ:כט)

 

*

'וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן' (שמות מ:לד-לה)

 

*

'אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהֹוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.' (ויקרא יז:ג-ד)

 

*

'וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ.  וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.' (במדבר ג:ה-ח)

 

*

'וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי גֵרְשׁוֹן בְּאֹהֶל מוֹעֵד הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל מִכְסֵהוּ וּמָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.' (במדבר ג:כה(

 

[יד]            

האל היהודי, שעדיין לא גילה שהוא חסר גוף, צורה וצרכים, דרש לספק לו אספקה סדירה של בשר, תבואות, יין, שמן כדומה. עיקר תפקידם של הכוהנים הסתכם בהעלאת הקורבנות, המנחות והנסכים על המזבח, צינור האספקה דרכו התקרובת עוברת מתחומם של הבריות לתחומו של האל.   

[טו]            

במדבר ב:א-לד

[טז]            

בני ישראל הסתובבו ארבעים שנה במדבר ולמרות זאת הם נדרשו להקריב לאלוהיהם סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך וזאת חרף העובדה שבמדבר לא ניתן לגדל את החיטה ממנה מפיקים סולת, גפנים מהם ניתן לסחוט יין ועצי זית שמפריים ניתן כבוש שמן. האם עלינו להסיק מכך שבנוסף למן ולשלו האל המטיר משמיים גם אלומות חיטה, ענבים, זיתים וכל שאר המצרכים ששימשו את בני ישראל להכנת התקרובות למי שכנראה חשב שבני ישראל כבר נמצאים בארץ זבת חלב ודבש.   

[יז]             

ההטבות החומריות שהכוהנים רצו לסחוט מאחיהם מתוארות בפרוטרוט במאמר 'היתרונות הכלכליים של הכהונה'.

[יח]            

ראה דברי הפרשנים על שמות לג:ז

[יט]            

אבן עזרא על במדבר יב:ד

 

נקרא 10643 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « שמות מתחלפים בעיות גיל »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

1 תגובה

  • קישור לתגובה חמישי, 14 יולי 2016 08:48 הוסף ע״י יצחק א

    נ"ל שההסבר פשוט: הר ההר נמצא אכן בסביבות מוסרה, ובני ישראל אחר שנסעו ממוסרה חזרו לאותו אזור פעם שניה אלא שלא עשו זאת באותה הדרך, וזה ממש מה שבא הכתוב לומר: "ובנ"י נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרון"- כלומר, בנ"י נסעו מבארות בני יעקן (שזו התחנה שאחרי מוסרה) בחזרה למוסרה, אלא שלא חזרו על עקבותיהם בחזרה למוסרה אלא הלכו בדרך אחרת שבסופה הגיעו למוסרה-הר ההר, וזה מה שכתוב משם(-מבני יעקן) נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה", כלומר הם הלכו בדרך אחרת ולא חזרו ישירות מבני יעקן למוסרה.
    זו הסיבה שבשאר המקומות הכתוב קורא למקום מיתת אהרון "הר ההר" ואילו כאן מוסרה, כי המקום היותר מדויק הוא הר ההר (אלא שזה בסביבת מוסרה (אולי מקום בתוך מוסרה), אך כאן עיקר כוונת הכתוב לומר שבסוף המסע הם חזרו לתחנה שכבר היו בה (דהיינו מוסרה, ושם מת אהרון) אלא שלא חזרו על עקבותיהם.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים