Skip to content

1VSDAT

ראשון, 18 מאי 2014 16:40

הסינדרום האירי של הרבנים

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)
התורה שבעל פה, שלימים מצאה את דרכה לתלמודים ולספרי המדרשים, מוצפת בפנינים קטנות שמשמרות לדורות את סיפורי המפגשים בין גדולי לישראל לשוכני המרומים. הסיפורים הללו לא רק רוממו את קרנם של הרבנים ואפשרו להם להתעלות מעל להדיוטות ששיתפו איתם את הביצה הקטנה בה כולם נאלצו לבלות את כל חייהם, אלא שהם גם מוכיחים  שהיהודים באמת המציאו חלק מהתופעות שרבים אינם ממהרים לייחס להם, למשל, הסינדרום האירי אותו יזהה כל תייר שמבקר באי האזמרגד. לכן, הבנה טובה של הסינדרום האירי תאפשר לנו להבין טוב יותר את סיפורי חז"ל התמוהים, בהם רבנים מאוחרים יותר תמיד הצליחו למצוא עומקים וסודות שמעולם לא היו עולים על דעתם של מספרי הבדותות שבסך הכל רצו לעשות רושם על שומעיהם ולהתנשא במקצת מעל לשאר דירי הביצה.
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
מפגשים מייצגים
 
בשוטטנו בנבכי התלמוד אנו לא יכולים שלא להיתקל מעת לעת בקטעים דוגמת הקטע הבא:
 
אמר רבי ישמעאל בן אלישע[א]: שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים[ב] -  אל תיטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש[ג] ואל תיטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך מפני שתכספית[ד], ויש אומרים אסתלגנית[ה], של מלאכי חבלה ממתינים לאדם ואומרים: 'מתי יבוא אדם זה לידי אחד מהדברים הללו וילכד?'
 
אמר רבי יהושע בן לוי (ריב"ל)[ו]: שלשה דברים סח לי מלאך המות - אל תיטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש ואל תיטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.
 
(שואלים:) ואם פגש בנשים שחוזרות מהמת מה עלו לעשות?
(משיבים:) יקפוץ ממקומו ארבע אמות. אם יש נהר –שיעבור אותו. אם יש דרך אחרת – שילך בה. אם יש קיר – שיעמוד אחריו. אם אין אחד מכל אלו - שיסתכל לאחור ויאמר פסוק זה: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ ...'[ז] עד שיעברו מלווי המת ממנו.[1]
 
הנה לפנינו שני רבנים בכירים, רבי ישמעאל בן אלישע ורבי יהושע בן לוי, שמעידים על מפגשים עם שתי ישויות על-טבעיות, סוריאל שר הפנים השמימי ומלאך המוות[ח], במהלכם הם למדו כיצד ניתן להימנע מעונשם של מלאכי החבלה ולחמוק מחרבו של גובה הנשמות. אין ספק שבעידן התלמוד רק מעטים הטילו ספק בסיפורים שעל פניהם נשמעו לא רק אפשריים אלא אפילו סבירים והגיוניים. לאל מוחשי, בעל גוף וצורה[ט], יש מן הסתם משרתים דמויי אנוש שבהחלט מסוגלים להתרועע עם הבריות וללמד אותם דברים חשובים ומועילים על נטילת ידים, לבישת חלוקים, החזרת כוסות אספרגוס, הקפצת מלאכי חבלה והתחמקות ממלאך המוות. לעומת זאת, אלו שכבר נואשו מהתקווה לפגוש שר גדול או מלאך מוות מרקד צריכים, בראותם קטע מעין זה, לשאול את עצמם מספר שאלות בלתי נמנעות: 
 
השאלות שצריכות לעלות במחשבתם של הפחות תמימים
 
1.
האם הסיפורים הללו אינם רק אלגוריות עמוקות ומשלים נפלאים?
 
 
כיום, אנשים נורמטיביים כבר הגיעו למסקנה שהם אינם צריכים להטריד את עצמם בשרים גדולים, מלאכי מוות ותכספית/אסתלגנית של מלאכי חבלה ורובם, מן הסתם, ימהרו לחפש שטיח תחתיו הם יוכלו לטאטא את הקטע המביך הזה. טובים הסיכויים שהנבוכים הללו ימצאו את עצמם טוענים שאין להעלות על הדעת ששני הרבנים הענקיים, רבי ישמעאל בן אלישע ורבי יהושע בן לוי, תיארו אירועים שהתרחשו בפועל ולכן עלינו להניח שמדובר באלגוריות עמוקות ונפלאות שמלמדות אותנו מוסרי השכל חשובים ונצחיים. למגינת ליבם יסתבר להם עד מהרה שרש"י אינו מוכן לתת את ידו למעל והוא קובע שסוריאל הינו 'מלאך חשוב לבא לפני הקדוש ברוך הוא', כלומר, סוריאל אינו דמות אלגורית אלא ישות ממשית שקיימת בפועל. גם המהרש"א אינו מוכן לטשטש את האמת ואף הוא טורח להרחיק את סוריאל מכל פרשנות אלגורית:     
 
 
'סח לי סוריאל שר הפנים ...':
פירש רש"י - 'מלאך חשוב ...' עד כאן לשונו. ומצאנו שלמטה, בעולמם של התחתונים, השכינה דיברה עם רבי ישמעאל פנים אל פנים ואמרה לו: 'ישמעאל בני ברכני ...' ואפשר שגם למטה דיבר עמו מלאך זה, סוריאל שר הפנים, וייתכן שלמטה שמע מהמלאך עניני הרוחות רעות שהן כוחות הטומאה המצפים לאדם להזיקו ולהמיתו כמו שנאמר 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ'[י][2]
 
 
המהרש"א רומז בדבריו על דיווח נוסף של רבי ישמעאל בן אלישע בו הוא תאר את מפגשו עם ישות שמימית אחרת - 'אכתריאל יה יהוה צבאות'[יא]:
 
 
אמר רבי ישמעאל בן אלישע:
פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה יהוה צבאות שהוא יושב על כסא רם ונישא.
ואמר לי: ישמעאל בני ברכני.
אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין.
ונענע לי בראשו.
וקא משמע לן: שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.[3]
 
 
תמלילי השיחות בין רבי ישמעאל לבורא העולם ולשר הפנים שלו, וקביעותיהם של שני פרשני-על שלא העלו על דעתם שבסיפורים הללו יש ולו קורטוב של הגזמה, מרחיקים את החשש שהגמרא שוב גלשה לדיון אלגורי שמסתיר סודות רוחניים ורבדים עמוקים[יב]. לנו לא נותר אלא להסיק שמדובר בשני דיווחים ענייניים להם יש להעניק אך ורק את משמעותם הפשוטה ביותר. ייתכן מאד שסוריאל הטמיע בדבריו אלגוריות עמוקות על 'עניני הרוחות רעות שהן כוחות הטומאה המצפים לאדם להזיקו ולהמיתו' אבל אין לפקפק בכך שהמספר ביקש להציג תמונה של מפגש אמיתי בין שתי דמויות ריאליות שמסוגלות לדון בניחותא בעניינים שעומדים ברומו של עולם.
 
גם דיווחו של רבי יהושע בן לוי נשמע אמין לחלוטין ואין כל סיבה להגלותו לתחומי המשל והאלגוריה, ולו רק משום שחכמי התלמוד התעקשו לתאר את הטקטיקות בהן צריך לנקוט כל מי שרוצה למלט את נפשו מהמלאך בעל החרב המתנופפת. מי שקופץ ארבע אמות, צולח נהרות, בוחר דרכים חלופיות, מתחבא מאחורי קירות ומדקלם פסוקים הולמים כנראה לא באמת מאמין שהוא ממלט את נפשו רק מפני אלגוריה שמניפה חרב מליצית. בתקופת התלמוד, ויש להניח שגם בתקופות מאוחרות יותר, ואולי אפילו בימינו אנו, איש לא פקפק בקיומו של מלאך מוות ממשי ולכן איש גם לא הקשה על סיפורים אחרים בהם רבי יהושע בן לוי נפגש עם דמויות על-טבעיות, כמו למשל הסיפור הבא:
 
 
כשמת רבי יהושע בן לוי אמרו למלאך המוות: לך. עשה לו את רצונו (שימות באופן שנוח לו).
בא מלאך המוות ונגלה בפני רבי יהושע בן לוי.
אמר לו רבי יהושע: הראה לי את מקומי בגן עדן.
אמר לו מלאך המוות: בסדר.
אמר רבי יהושע למלאך המוות: תן לי את סכינך כדי שלא תפחיד אותי בדרך.
 
כשהגיעו לגן עדן הרים אותו מלאך המוות כדי שיוכל לראות את המקום.
קפץ רבי יהושע מעבר לחומה לתוך גן העדן.
תפס אותו מלאך המוות בכנף בגדו.
 
אמר לו רבי יהושע: נשבע אני לך שאיני בא אליך.
אמר הקדוש ברוך הוא: אם בחייו הוא אי פעם הפר את שבועתו - שיחזור למלאך מוות. אם לא – שלא יחזור.
כיוון שרבי יהושע מעולם לא חזר בו משבועתו הוא נשאר בגן עדן.
 
אמר לו מלאך המוות: על כל פנים, החזר לי את סכיני.
לא נתן לו רבי יהושע את סכינו (כדי שלא יהרוג עוד אנשים).
יצאה בת קול ואמרה לרבי יהושע: תן לו אותה, שהיא נחוצה לבריות.
היה אליהו הנביא מכריז לפניו: פנו מקום לבר ליואי.[4][יג]
 
 
גם לקטע זה קשה מאד להעניק כסות אלגורית ולכן ברור שמי שהחליט לשבצו בתלמוד האמין באמונה שלמה בקיומו הממשי של מלאך מוות שנוהג לעמוד על המקח עם רבנים גדולים במיוחד ואין ספק שהוא גם הניח שכל הצרות שפוקדות את הבריות נגרמות על ידי מזיקים ורוחות רעות ולא על ידי משלים, אלגוריות ומליצות שיר.
 
2.
האם המפגשים התרחשו במימד הרוחני?
 
 
עתה, כשברור לנו שאנו דנים בתיאורים עובדתיים ולא באלגוריות עמוקות ומשלים יפים נותר לנו לברר אם המלאך ושר הפנים התגלו לבני שיחם בגופם או שמדובר רק במפגשים רוחניים בהם הרבנים תקשרו עם הישויות העל-טבעיות מבלי שראו מול עיניהם כל דמות של ממש. הדעת אמנם נותנת שכל רב שמתיימר להיות שותף סוד של המרומים לבטח ירצה ששומעיו יסיקו שמולו ניצב שר או מלאך של ממש אבל, למרבה הצער, ה'דעת' אינה מחייבת את המאמינים ואלו לבטח ימהרו להסביר שלא מדובר באירוע שהתרחש בעולם הממשי והשיחה בין הרב לישות השמיימית התפתחה במימד 'רוחני' כלשהו, אליו הרב נכנס בחלום הלילה, באמצעות כוחות ההשגה המופלאים שלו או בעזרת רוח הקודש ששרתה עליו.
 
הבה ננסה להבין את התרחיש שמסתתר מאחורי הנסיונות לדחוק את הסיפורים למימד ה'רוחני': לפתע בא רב גדול ומעיד שהוא ... שהוא מה? חלם חלום? ראה מחזות בהקיץ? שמע קולות מהדהדים בתוך ראשו? למד דברי חכמה מהחלל הריק?
 
על מפגשים רוחניים יכול להעיד רק הרב עצמו ואין לו שום דרך להוכיח את קיומם לאנשים פחות תמימים. היחיד שיודע מה באמת קרה הוא רק זה שבאותה הזדמנות גם צייר את עצמו כסמכות-על שבפניה בכירי המרומים אוהבים לחשוף את סודותיהם. אמינים ככל שיהיו, הנחתומים אינם יכולים להעיד על עיסתם וללא עדות מסייעת קשה מאד להתייחס לדבריהם כאל אמת וודאית ומוחלטת עליה איש כבר אינו רשאי לערער.
 
הרבנים ושומעיהם לא טרחו כמובן להתעכב על הסוגיות הללו אבל איני בטוח שגם לנו שמורה זכות להתעלם מתכתיבי היגיון ולאמץ כלשונם את סיפורי המופת הרבניים. כיצד יכול העל-טבעי להשפיע על העולם הטבעי? באמצעות קרינה מיוננת? מכות חשמל? גלי מיקרוגל? כשנבין זאת אולי נבין גם מה לכל זה ולחלוקים, נטילת ידיים וכוסות אספרגוס. לסיפורים התלמודיים פשוט אין שום בסיס לא הזוי וקשה לראות מה הם תורמים לאנושות מעבר ליחסי הציבור שהם מעניקים לרבנים שמפיצים אותם.
 
3.
האם מפגשים מעין אלו יכולים להתרחש במציאות הריאלית?
 
 
לאור כל התיאורים המוחשיים ולאור העובדה שאליהו הנביא תמיד התגלה בגופו כל אימת שהוא ירד לדווח לידידיו על המתרחש בעולמות של מעלה ולגבות בנוכחותו את מוסרי ההשכל הרבניים[יד], עלינו להניח שגם בקטע שלנו המספר ניסה לתאר מפגשים אמיתיים, שהתרחשו במציאות הריאלית, במהלכם הרב והישות השמימית שוחחו 'פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ'. התחושה שרבנים מתארים מציאות ריאלית מתעצמת כשנעצרים לחשוב על תעלולי המזיקים ועל ריקוד החרבות של המלאך המוות. מזיקים 'רוחניים' אינם מסוגלים להכשיל אנשים מוחשיים, בעלי גוף וצורה, וחרבות בלתי נראות אינן מסוגלות להזיק לנשים מקוננות ולכן רק רבנים טירונים ירצו לטעת בשומעיהם את התחושה שהמזיקים ומלאכי המוות שמככבים בסיפוריהם אינם נהנים מגוף גשמי ומוחשי שמסוגל, במקרה הצורך, לגרום לנזקים של ממש.  
 
מאידך, כשם שאין משמעות למפגשים מהסוג השלישי שהתרחשו במימד רוחני כלשהו כך גם קשה להאמין שמפגשים מעין אלו התקיימו אי פעם בעולם הריאלי, בו הגופים חייבים להתעמת לא רק עם חוקיו הבלתי מתפשרים של הטבע אלא גם עם המקריות העיוורת שאינה נוהגת להעניק הקלות אפילו לישויות הנשגבות ביותר. אל, שר או מלאך שמימי שמחליט ללבוש צורה ולרדת עלי אדמות מסתכן בהיתקלות מקרית עם איזה רב מוטרף שהחליט לתת בו את עינו ולהמיתו[טו]או בעץ חרוב מעופף שרב נלהב אחר העתיק בהבל פיו למרחק של מאה אמות (ויש אומרים ארבע מאות אמה)[טז]. למעשה, בעולם החומר והמקרים אין שום דרך להבטיח את שלומם של המתגשמים בבשר ואיש אינו יכול להבטיח ששר הפנים התמים לא ייפגע מברק, ייפול לבור, ייפצע במתקפת טרור, ייחטף על ידי שודדי ים סומליים, ייטרף על ידי חיה רעה או יידרס על ידי סוס משתולל. גם האל נוטל על עצמו סיכון לא קטן כשהוא מחליט להתיישב על כסא רם ונישא ולו רק בגלל הסיכוי, קטן ככל שיהא, שקודש הקודשים יתלקח, יוצף, יינשא בסערה, יהרס ברעידת אדמה, יוחרב על ידי הרומאים, ייפגע ממטאוריט נופל וכדומה. 

ניתן אמנם להעלות על הדעת שהגורם השמיימי לא התעטף בגוף של ממש אלא רק בלבוש אורירי שמסמן את נוכחותו ומוכיח לרב שהוא אינו מתקשר אך ורק עם תעתועי דמיונו. הבעייה היא שאף רב לא טען שבן שיחו נגלה אליו רק בקוים כלליים וניתן להניח שכל הרבנים היו תופסים בהלה אם בן שיחם היה מתחיל להתבדר ברוח. אגדות התלמוד פשוט אינן מתעמקות בדקויות הפיזיקליות ובדרכן להשיג את יעדיהן הן מציירים את האירועים בקווים ברורים וחדים אותם כל הדיוט יהיה מסוגל להבין וכל בר דעת יהיה חייב לדחות.
 
תרומתה של מידת הספקנות
 
ההוראות 'אל תיטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש' ו'אל תיטול ידיך ממי שלא נטל ידיו' ואולי אפילו 'אל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך' הן בהחלט בתחומי ההיגיון וגם לי אין כל סיבה שלא לאמץ אותן. מאידך, קצת קשה לי להתחבר להסבר התורני לאיסורים הללו: 'מפני שכל מיני מלאכי חבלה ממתינים ללכוד אנשים שכמותך'. גם האיסור 'אל תעמוד לפני הנשים שחוזרות מן המת' היה עובר מתחת לרדאר אלמלא ההבהרה 'כי מלאך המוות רוקד לפניהן וניתנה לו רשות לחבל בנקרים על דרכו'. אני לא טוען למומחיות מיוחדת בתחום אבל נראה לי שאם מלאכי החבלה מעוניינים לפגוע בי הם אינם צריכים להמתין עד שאטול חלוק בשחרית מידי השמש או עד שאחזיר למישהו כוס אספרגוס ריקה ואני חושב שגם מלאך המוות אינו זקוק לנשים מקוננות אם ברצונו להניף עלי את חרבו. למען האמת, למרות הבנתי הדלה בתחום אני אפילו מוכן לקבוע שבעולם האמיתי אין לא תכספית ולא אסתלגנית של מלאכי חבלה ומן הסתם גם אף מלאך מוות, מרקד או לא. אנשים אמנם נחבלים ומתים אבל בכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל, המדע מצליח להסביר את התקלות הללו על ידי גורמים טבעיים שאינם מחייבים את השתתפו הפעילה של גורם על-טבעי כלשהו. למעשה, אם מלאכי החבלה ומלאך המוות רוצים חלק בתהילה הם חייבים להותיר את רישומם במכשיר מדידה זה או אחר. אנו לא מסוגלים לראות, לשמוע, להריח לטעום או ללטף את המזיקים הללו ולכן ברור שמדובר בדמויות 'רוחניות', שמין הסתם נאלצות להסתפק בסכינים וחרבות 'רוחניים' לא פחות, וקשה להבין כיצד ישות חסרת גוף, צורה וממשות, תהיינה כוונותיה זדוניות ככל שתהיינה, מסוגלת לפגוע באנשים בשר ודם, במיוחד אם האנשים הללו התיזו על סביבתם מעט חומר דוחה יתושים. 
 
כיוון שעד היום אף ניסוי מדעי לא העלה בחכתו אפילו ישות על-טבעית אחת לרפואה, עלינו להניח שאם הללו אכן קיימים הם חייבים להיות מאד פקחים, לפחות במידה שעוצרת בעדם מלדחוף את אפם לעולם הריאלי בו המדענים מרבים להשתולל. המסקנה הבלתי נמנעת היא שמלאכי החבלה לא באמת ממתינים לשעת כושר ומלאך המוות לא באמת מרקד לפני נשים שחוזרות מלוויה. לכן, בהכרח, רבי ישמעאל בן אלישע ורבי יהושע בן לוי לא דיווחו לנו על אירועים שהתרחשו בפועל אלא על מפגשים שלפי דעתם היו בהחלט יכולים להתרחש בפועל ושרק במקרה הם לא באמת התרחשו בפועל. לסיפורים מעין אלו אנו מעניקים את הכינויים בלופים, בדותות או צ'יזבטים.[יז]
 
למה לספר סיפורים הזויים?
 
אני מניח שכל רב שמחפש קידום חייב לספר על סמכות שמימית שנוהגת להפגש עימו לספר לו סודות מהחדר, כפי שניתן ללמוד מעשרות הדיווחים על רבנים שכביכול שוחחו עם חושף הסודות הבלתי נלאה, הנביא אליהו זכור לטוב. עם זאת, אין ספק שרק הרבנים הנועזים ביותר הצליחו להתעלות לרמת היצירתיות של רבי ישמעאל, שלא הסתפק בפחות מהצמרת השמיימית, ושל רבי יהושע בן לוי שהצליח לנכס לעצמו אפילו את מלאך המוות.

אני, כמובן, תמיד סומך על אמינותם של גדולי ישראל ואיני חושד בשפיותם גם כשהם מתחילים לדבר עם שרים ומלאכי מוות ולכן אני בטוח שרבי ישמעאל ורבי יהושע באמת חשו בדמויות השמימיות שממלאות את החלל הריק, אפילו אם הדמויות הללו בחרו להסתתר מעיניהם החתרניות של בני תמותה אחרים. מאידך, אני גם מסוגל להבין מדוע ספקנים גדולים ממני עלולים לחשוב שבהיעדר עדויות מאמתות אין שום בסיס עובדתי ליומרות של הרבנים וכל העצות הנבונות לא יצאו מפיותיהם של הגורמים המוסמכים אלא רק מביצת האמונות הטפלות בה נהגו להשתכשך כל הבורים והנבערים שבסוף העת העתיקה מצאו את עצמם באחת הפרובינציות הנידחות של האימפריה הרומית.
 
כיצד, אם כן, אנו מוצאים את עצמנו מתעמקים בהבלים הזויים וחסרי כל שחר? את התשובה מספק לנו הסינדרום האירי:
 
הסינדרום האירי
 
כל המבקר באיזורים הכפריים של אירלנד אינו יכול שלא להתפעל מחביבותם של התושבים המקומיים ומנכונותם לפתוח איתך בשיחה שנייה לאחר שהם מתיישבים לידך. מדריך מקומי שהוביל טיול הליכה בו השתתפתי הסביר לי ערב אחד את פשר התופעה:
 
 
הכפריים שגרים כאן יצאו מהכפר רק פעמיים או שלוש בכל ימי חייהם, וגם אז רק לביקור קצר בעיר הקרובה. כולם חווים את אותן החוויות, מכירים את אותם האנשים, חושבים את אותן המחשבות, צופים באותן תכניות טלוויזיה, מרפרפים באותם העיתונים ולא קוראים את אותם הספרים. על מה הם כבר יכולים לדבר עם חבריהם בפונדק היחיד של הכפר אם לא בדיוק על אותם הדברים שהעסיקו אותם אתמול ושלשום וביום שלפני שלשום ובכל הימים שלפניו?
 
עכשיו תניח שבאמצע היום נעצרת בכפר מכונית וגבר ואשה יוצאים ממנה ונכנסים לפונדק להתרענן ואכול ארוחה קלה. במקרה הם בוחרים בשולחן הסמוך לשולחנו של מייק שנכנס לפונדק לשתות את בירת הצהריים שלו. 'מתנה משמיים,' חושב מייק ומחייך לבני הזוג. את החיוך החוזר הוא כבר מפרש כהזמנה לפתוח בשיחה במהלכה הוא מגלה שבני הזוג בראון, ג'ון ונטלי, החליטו לבלות את חופשתם בדרום אירלנד ובכוונתם ללון באותו הלילה בעיר קורק. כשג'ון ונטלי גומרים את ארוחתם גם הוא קם, מלווה אותם לדלת הפונדק ומנופף להם לשלום בשעה שהם נכנסים למכוניתם ונעלמים לבלי שוב.
 
בערב, כשמייק ייפגש בפונדק עם חבריו הוא כבר לא יהיה רק עוד פרצוף נוסף בהמון. הוא יהיה מיוחד - היחיד מכל תושבי הכפר שמכיר את ג'ון בראון ויודע עליו פרטים שאינם ידועים לאף אחד אחר.
 
'לא תנחשו עם מי דיברתי היום,' הוא ישאל בקול מלא מסתורין ולאחר שהמתח יחלחל בכל הנוכחים הוא יתקדם לשלב הבא:
'עם ג'ון בראון, הטייקון הגדול מלונדון שמסתובב באיזור עם היפיפיה הזאת מהטלויזיה. אתם בטח ראיתם אותה. נו, זאת מהסרטים.'
בשלב זה הוא ישתתק וייתן לחבריו לגלגל בראשם את כל האופציות.
'מה הם עושים כאן?' ישאל לבסוף פאדי.
'ג'ון ביקש ממני לא לספר לאחרים את מה שהוא גילה לי לכן אוכל רק לרמוז שכדאי לשים לב למחירי הקרקעות באיזור קורק. אני לא יכול לספר יותר מזה אבל אל תתפלאו אם תקראו שמקימים שם את המפעל הבטחוני הסודי לייצור מנועים לדור הבא של המפציצים החמקניים. הוא גם ביקש שלא אספר לאף אחד שהוא כאן עם המאהבת שלו כי הוא מפחד שאם אשתו תשמע על כך היא תגיש תביעת גירושין ואז שלטונות המס יגלו את החשבון הסודי שהוא מנהל בבנק בג'רזי.'
'כן, ראיתי אתכם בפתח הפונדק,' ייזכר אנגוס, 'אבל האשה נראתה לי קצת יותר מידי שמנה ומבוגרת בשביל להיות מאהבת.'
'אתה לא מבין. זאת רק הסוואה,' יסביר מייק בקול נמוך,
'היא מתחפשת כדי שהסוכנים הסינים שמנסים להוציא מג'ון את הנוסחה הסודית לא יזהו אותם. הוא סיפר לי שאם הנוסחה הזאת תגיעו לידיים הלא נכונות כבר לא ניתן יהיה למנוע את מלחמת העולם השלישית.'
 
 
כך זה יימשך עוד שעה ארוכה ומייק, שאך אתמול היה סתם עוד צפרדע בביצה, ומחר ישוב לקרקר במחיצת שאר לוגמי הבירה, יעמוד במרכז הזירה ויחשוף בפני חבריו את הסודות שחברו ג'ון בראון סיפר רק לו. לשעה קצרה הוא יכבוש את אור הזרקורים ויראה לחבריו שהוא חשוב מהם ובניגוד להם הוא מכיר אנשים חשובים אחרים שמשתפים עימו מידע רב ערך וחושפים בפניו את סודותיהם הכמוסים ביותר.    
 
הבכורה הרבנית
 
כמו בכל תחום אחר גם במקרה זה אין לרבנינו מה ללמוד מהאירים שהרי הם פיתחו את השיטה עוד לפני שאירלנד בכלל הייתה על המפה. גם הם, למרות הגדולה שהם מייחסים לעצמם, בילו את כל חייהם בביצה קטנה בפאתי האימפריה הרומית, רחוקים מהמונו ושאונו של עולם ומבודדים מרוב האוכלוסייה שראתה בהם קבוצה יהירה ומתנשאת שחפצה להשתרר עליהם ולהתעלק על כספם. התלמוד מציין את שמותיהם של כמה מאות תנאים ואמוראים ארץ ישראלים שפעלו במשך כשלוש מאות וחמישים שנה ולא נטעה אם נניח שבכל רגע נתון הגילדה הרבנית מנתה כמה עשרות עבדקנים שהעלו את אותה גירה וליהגו את אותו הלהג. אמנם, חלקם שרתו את בית הנשיא, שמונה על ידי השלטונות הרומיים לטפל בענייני הפנים של הקהילה היהודית, וחלקם ניהל בתי מדרש קטנים שהכשירו מספר מועט של בני טובים ופרחי רבנות[יח], אבל כל מתבונן מהצד היה מבין מייד שאין שום בסיס אמיתי לחשיבות שהרבנים ייחסו לעצמם ושמעמדם החברתי בשום פנים ואופן לא השתווה לזה בו הם היו רוצים להתהדר.  
 
מי יכול להאשים זקנים מלהגים שמנסים לנפח את חשיבותם? מי מאיתנו היה מוותר על התהילה שמפגשים עם אליהו, סוריאל ובורא העולם יכולים להעניק לו? מי לא יחמול על אנשים קטנים שמנסים להתבלט מעל ההמון באמצעות בדיות וצ'יזבטים? לא עליהם אנו צריכים להלין אלא על ממשיכי דרכם שניפחו את תדמיתם של חז"ל התמימים והפכו אותם לענקים רוחניים שדבריהם מחייבים את כל הדורות העתידיים, לנצח נצחי הנצחים, ובכלל זה גם את דורנו שזוכה מדי יום ביומו בהתגלות האמיתות האלוהיות שפורצות מתוך כל  נוסחה מדעית, כל מחקר אקדמי וכל ממצא עובדתי. הרבנים של היום שואבים את הזכות להשתרר ולהתעלק על צאן מרעיתם מבדותותיהם חסרות השחר של זקנים בורים שמעולם לא תיארו לעצמם עולם בו ישויות על-טבעיות אינן חושפות את סודות המרומים וכתות של מזיקים אינן פוגעות  בלוקחי חלוקים, נוטלי ידיים ומחזירי כוסות אספרגוס. הגיע הזמן להבין שהדת היהודית מתבססת על לא יותר מאשר להג הזוי של חז"לים פטפטנים, להוציא את האויר החם מהתדמיות המנופחות ולהפנות את רבבות הרבנים ותלמידי החכמים שמתעמקים בהבלים חסרי שחר לאפיקים בעלי תועלת ותכלית. הגיע הזמן להשיב למדינה הזאת את שפיותה.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
זיהויו של רבי ישמעאל בן אלישע אינו וודאי כיוון ששם זה נישא על ידי שני תנאים שונים: רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, מהדור הראשון של התנאים, ורבי ישמעאל בן אלישע מהדור השלישי של התנאים. העדויות ההיסטוריות אינן מכירות כוהן גדול בשם ישמעאל בן אלישע וטוב שכך שכן באותה תקופה הכהונה הגדולה נקנתה בכסף ורוב רובם של הכוהנים הגדולים נמנו עם הזרם הצדוקי שלבטח לא תרם אגדות למסורת הפרושית/רבנית. ראה הערך 'כהן גדול' בויקיפדיה.
 
[ב]             
רש"י: סוריאל - מלאך חשוב לבא לפני הקדוש ברוך הוא.
[ג]              
רש"י: אל תיטול חלוקך - שחרית מיד השמש אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו.
 
[ד]              
רש"י: תכספית - שם חבורת שדים.
[ה]             
רש"י: איסתלגנית - שם חבורת מלאכי חבלה.
[ו]              
ראה הערך 'יהושע בן לוי' בויקיפדיה.
[ז]              
זכריה ג:ב
[ח]             
רבנו סעדיה מתעמק בעניינו של מלאך המוות:
 
היאך יהיה מצב הנפש בעת צאתה מן הגוף, ואומר, שהאבות מסרו לנו כי המלאך אשר הבורא שולח אותו להפריד ביניהם מתגלה לאדם בצורת אש ירוקה מלאה עינים של אש כחולה, ובידו סיף שלוף מכוון כנגדו, וכאשר רואהו כך נחרד מפניו ורוחו נפרדת מגופו. וכאשר התבוננתי בכתובים מצאתי את המצב בו כפי שמסרו לנו, כאמרו בזמן המגפה 'וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְהֹוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם' (דברי הימים א' כא:טז), וכאשר התפלל והקריב נאמר אחר כך 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ' (דברי הימים א' כא:כז). ולמדתי לכך שגוית המלאכים מאש ירוקה, שנאמר 'וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים' (יחזקאל א:יג) ושכולם מלאים עינים, שנאמר 'וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם סָבִיב' (יחזקאל י:יב). ושאור העינים כחולה, כי אלו הייתה ירוקה כמו הגווייה לא היו נכרות עינים, אבל יוכרו בשנוי מראייהן, ומראה הכחלות היה עין החשמל האמור בכתוב. וכבר ידעת כי מראה האש הגדולה כמעט היו אבותינו מתים מחמתה, כאמרו ועתה למה נמות, כל שכן אם הייתה מכוונת כנגד האדם עם חרב שלופה. וכבר ידעת כי המלך דוד עליו השלום כאשר ראה אותו המלאך ואף על פי שלא היה מכוון כנגדו להדיא פחד וחל ורעד, כאמרו 'כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְהֹוָה' (דברי הימים א' כא:ל), ולא חדל מאותו היום להיות רועד עד שמת כאמרו ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו כל שכן מי שהוא מכוון כנגדו.
(ספר אמונות ודעות, מאמר שישי, אות ז)
 
כלומר, הרס"ג מעביר מספר פסוקים מקראיים דרך מסננת הגיונו וקובע שמלאך המוות מתגלה לקורבנו כאש ירוקה מלאה ב'עיניים' של אש כחולה שאוחזת בידה חרב שלופה. אכן, די היה במראה זה להבעית את אבותינו ולגרום לרוחם להיפרד מגופם.
 
[ט]             
האל היהודי איבד את גופו וצורתו רק במאה העשירית למניין העמים, בתקופת גאונותו של רבנו סעדיה. בעידן התלמוד חכמי ישראל עדיין האמינו שלאל יש גוף וצורה אותם יחידי הסגולה מסוגלים גם לראות. הנושא נדון בהרחבה בקטגוריה 'האל קוים לדמותו'.
 
[י]              
תהילים לז:לב
[יא]            
אי הבהירות באשר לזהותו של רבי ישמעאל בן אלישע, כך נראה, תקפה גם את המהרש"א שהניח שרבי ישמעאל שראה את האל יושב על כסא רם ונישא הוא אותו רבי ישמעאל ששוחח עם סוריאל שר הפנים. עם אל ישוב ניתן להיפגש רק בקודש הקודשים ולכן סביר להניח שלחילופי הדברים עם היושב על הכס הרם והנישא אחראי רבי ישמעאל הכוהן הגדול, שכנראה הומצא רק לצרכיה של האגדה. שר הפנים השמימי, לעומת זאת, שוחח ככל הנראה עם אותו רבי ישמעאל ששני דורות מאוחר יותר שקע יחד עם חברו רבי עקיבא בתורת הסוד הקדומה שליהגה על יורדי המרכבה שבעלותם להיכלות העליונים פגשו סדרה ארוכה ומכובדת של 'אלוהי ישראל' ושרים גדולים וביניהם 'סורי"א שר הפנים', אותו המסורת התלמודית הפכה לבסוף ל'סוריאל שר הפנים' (ראה ספר ההיכלות הגדול)
 
[יב]            
ראה המאמר 'העומק, הפנימיות, הסתרים והרוחניות של התורה'
[יג]             
התעמולה הרבנית זועקת מכל שורה משורות הסיפור:
 
1.
רבנים גדולים זוכים שיעשו את רצונם גם לאחר מותם.
2.
אפילו מלאך המוות ממלא את בקשותיו של הרב הגדול.
3.
רבנים גדולים מסוגלים להתל אפלו במלאך המוות.
4.
בורא העולם משגיח על הרב הגדול ומתייצב לצידו ועוזר לו במחלקותיו עם גורמים על טבעיים אחרים.
5.
מי שמעולם לא הפר את שבועתו יכול לבנות על כך שהוא לא יידרש להפר שבועות שהוא ייתן בעתיד, חסרות היגיון ככל שתהיינה.
6.
רבנים גדולים זוכים לכבוד אפילו בגן עדן ואליהו נוהג ללכת לפניהם ולהכריז על בואם.
 
המסקנה מזנקת מאליה לתודעתו של המשנן: אם מלאך המוות, הקדוש ברוך הוא ואליהו הזכור לטוב מכבדים את הרב הגדול ומשתדלים לעשות את רצונו, מי אנו שננהג אחרת?
 
[יד]             
ראה המאמר 'אליהו מבקר בישיבתו של רבי יהודה הנשיא', המאמר 'מצא רב אביתר את אליהו נביא' והמאמר 'אליהו מקפיד עם רבי יוסי'.
 
[טו]            
ראה, למשל, את המאמר 'רב פפא ורב הונא פוגשים את רב חנינא'
ראה המאמר 'תנורו של עכנאי'
[יז]             
פרשנות עמוקה מזו שאני מסוגל לתת לבטח תנסה להסביר שאפילו אם הסיפור כולו אינו חשוד עלינו כאלגוריה הרי שאת הזהרותיו של סוריאל עלינו להבין כמשל עמוק בו הפעילויות האסורות משולות לאיסורים בעולם הזה ומלאכי החבלה ל'כוחות הטומאה המצפים לאדם להזיקו ולהמיתו'. שיהיה. אני מוכן לשחק את המשחק ואפילו להניח שכוס של אספרגוס מסמלת את הטיפה המרה אבל איזה נמשל אמור להסתתר מאחורי נטילת חלוק בשחרית מידו של שמש או בנטילת ידיים במים שנשפכים על ידי אדם שלא הקפיד ליטול ידיים בעצמו? הפרשנים, במיטבם, תולים את האיסור הראשון אך ורק בדברים שסוריאל סיפר לידידו ישמעאל וקושרים את האיסור השני בהוראה רבנית מאולצת שנסחטה מהביטוי 'וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא' (במדבר יט:יט) וזאת, כשמצוות נטילת ידיים עצמה מוסברת באורח חיים באופן הבא:
 
וירחץ בנקיון כפיו ויברך 'ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו וברכנו וציוונו על נטילת ידים' וידקדק לערות עליהם שלשה פעמים מפני שרוח רעה שורה על הידים קודם נטילה ואינה סרה עד שיערה עליהם ג' פעמים, ועל כן צריך למנוע מהגיע בידו קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים מפני שרוח רעה שורה עליהם ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בכל מיני דמנקי ויברך על נקיות ידים. (ספר ארבעה טורים, אורח חיים סימן ד)
 
כיוון שדבריהם של שר הפנים ומלאך המוות אינם מצליחים להתאים את עצמם למתכונת משלית, ולאור העובדה שההלכה היהודית מתייחסת לדבריו של סוריאל בכל הרצינות הראויה ומסבירה אותם בקיומם של מיני מזיקים ורוחות רעות, אין לנו ברירה אלא לוותר על כל הנסיונות לטשטש את המשמעויות הפשוטות של הסיפור היפה ולהניח שכל הנוגעים בדבר, החל מרבי ישמעאל, דרך רש"י, בעל ארבעת הטורים והמהרש"א וכלה בתלמידי הישיבות החרדיות ששורפים את אור הנר בשינון העומקים הרוחניים הללו, מאמינים באמונה שלמה בקיומן של ישויות על-טבעיות שכל תפקידן הוא להציק לנו ולמרר את חיינו.
 
[יח]            
האגדה אמנם מספרת על 12,000 זוגות התלמידים של רבי עקיבא אבל אין אף חוקר רציני שמתייחס ברצינות למספר הזה ורובם חושבים שהנתון מתייחס למספר הלוחמים שנענו לקריאתו של רבי עקיבא להצטרף למרד בר כוכבא. ראה המאמר 'על מותם של תלמידי רבי עקיבא' באתר 'מטח', המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
 


[1]          
אמר רבי ישמעאל בן אלישע: שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים - אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך מפני שתכספית, ואמרי לה אסתלגנית, של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם ואומרים אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו וילכד.
אמר רבי יהושע בן לוי: שלשה דברים סח לי מלאך המות - אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת מפני שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי ויש לי רשות לחבל.
ואי פגע מאי תקנתיה? לינשוף מדוכתיה ארבע אמות, אי איכא נהרא - ליעבריה, ואי איכא דרכא אחרינא - ליזיל בה, ואי איכא גודא  - ליקו אחורא, ואי לא - ליהדר אפיה ולימא 'וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר יְהוָה בְּךָ' וגו' עד דחלפי מיניה.
(ברכות נא:א)
[2]          
סח לי סוריאל שר הפנים כו'. פירש"י מלאך חשוב כו' עכ"ל. ומצינו שגם למטה דברה עמו השכינה לפני ולפנים וא"ל ישמעאל בני ברכני כו' ואפשר דגם למטה דבר עמו מלאך זה ומסתמא למטה שמע מהמלאך עניני הרוחות רעות אלו שהם כחות הטומאה המצפים לאדם להזיקו ולהמיתו כמ"ש 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ' וגו'.
(המהרש"א על ברכות נא:א)
[3]          
ברכות ז:א
[4]          
כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה. אזל איתחזי ליה. אמר ליה: אחוי לי דוכתאי? אמר ליה: לחיי. אמר ליה: הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא. יהבה ניהליה. כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה. שוור נפל לההוא גיסא. נקטיה בקרנא דגלימיה. אמר ליה: בשבועתא דלא אתינא. אמר קודשא בריך הוא: אי איתשיל אשבועתא – ניהדר, אי לא - לא ניהדר. אמר ליה: הב לי סכינאי. לא הוה קא יהיב ליה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא. מכריז אליהו קמיה: פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי.
(כתובות עז:ב)
נקרא 3454 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

2 תגובות

  • קישור לתגובה רביעי, 31 דצמבר 2014 18:47 הוסף ע״י עדי אביר

    ירון ידידי,

    מאז עלית האתר 80,000 מבקרים שונים ביקרו בו למעלה מ-128,000 ביקורים וצפו בלמעלה מ-300,000 דפים. אני לא מרגיש רע במיוחד.

    ראה סטטיסטיקות השימוש באתר:

    http://1vsdat.org/index.php/2011-09-19-17-41-46/2012-03-02-11-13-13

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 31 דצמבר 2014 16:58 הוסף ע״י ירון

    יותר מחצי שנה. אפס תגובות. שלושה מדרגים. נראה שהמיזם שלך קוצר הצלחה מסחררת.

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים