Skip to content

1VSDAT

שני, 02 אוגוסט 2010 13:26

ילדיה של מיכל העקרה

דרג מאמר זה
(6 מדרגים)
גם אם הרבנים הרשו לאל להמיר בחופשיות בן משפחה אחד בבן משפחה אחר עדיין נאלץ להתעמת לעיתים עם תירוצים שפשוט מזלזלים בכל יסוד מקודש של ההגיון האנושי. דוד היה יכול להקריב לגבעונים את חמשת בני מיכל העקרה רק אם הכתוב החליט להחליף בין האם הטבעית, מירב בת שאול, לבין אחותה, מיכל, שלדעת הפרשנים טיפלה בילדים וגידלה אותם. הבעיה היא שהפסוק הבעייתי מצין במפורש שמיכל ילדה את חמשת הילדים לבעלה של מרב וההגיון הרבני מחייב אותנו להניח שמירב למעשה ילדה את ילדיה בסתר בעוד שאחותה מיכל הסתגרה עם גיסה בחדר השינה קבל עם ועדה.
 
 
סתירה נוספת שקשה לתרץ מביא לנו בעל ספר שמואל. מחבר זה, בתארו כיצד ניתנה לדוד הזדמנות פז להפטר משבעה טוענים פוטנציאליים לכתר המלוכה, מספר שהמלך הצדיק מסר לגבעונים בנוסף לבני שאול שנולדו לו מפילגשו, רצפה בת איה, גם את חמשת בניה של מיכל בת שאול. למרבה המבוכה, אותו מחבר עצמו קבע חמשה עשר פרקים קודם לכן שלמיכל בת שאול כלל לא היו לילדים:
 
וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.[א]
וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.[ב]
 
האם אשה שלא ילדה ילדים עד יום מותה יכולה לאבד חמישה מהם ביום אחד? על פי המקובל והמוסכם היינו מצפים מדוד שיקריב לגבעונים את חמשת בני מרב הפוריה ולא את ילדיה של מיכל העקרה. זאת ועוד, עדריאל בן ברזילי המחולתי היה דווקא בעלה של מרב, בתו הגדולה של שאול, ולא של הבת הצעירה מיכל כפי שאנו לומדים מהפסוק:
 
וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה.[ג]
 
לאור ממצאים אלה חובה עלינו להכנע לצו ההגיון ולהניח שבעל ספר שמואל פשוט התבלבל בין שתי האחיות וברגע של פיזור דעת הוא החליף את מרב באחותה מיכל. עם זאת, ההגיון יכול לצוות את אשר יעלה על ליבו אבל הוראותיו לעולם לא ישכנעו את הרבנים. רוח הנבואה אינה מתבלבלת וכתבי הקודש תמיד משקפים רק את האמת המוחלטת ולכן לא נותרה להם כל ברירה אלא להשתמש בתירוץ המקובל:
 
מה שנאמר 'חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל' - בני מירב היו אלא שגדלה אותם מיכל ונקראו על שמה. ומוכיח זאת הכתוב 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי' ומיכל לא הייתה אשת עדריאל אלא מירב הייתה אשתו.[1]
 
כלומר, המחבר לא טעה ולא התבלבל, הוא רק העדיף להסתמך על העובדה הנסתרת שמיכל גידלה את ילדיה של מרב ולקבוע שהמקרא, כהרגלו, התייחס לאשה המגדלת כאילו הייתה האם הביולוגית.
 
האמנם? אם הכתוב היה נעצר אחרי 'וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל' היינו אולי מצליחים לכפות על עצמנו את הפרשנות הרבנית ולהניח שהילדים יוחסו למיכל כיוון שהיא הייתה זאת שגידלה אותם. למרבה הצער והמבוכה, הפסוק אינו מוכן להסתפק בנוסח המקוצר והוא מתעקש להוסיף עוד שש מילים - 'אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי' ותוספת זאת משנה את התמונה מקצה אל קצה. במקרים אחרים בהם הכתוב מבלבל בין בני המשפחה אנו נדרשים להניח שהמספר התנכי מאמץ את נקודת ראותו של מתבונן מהצד שאינו מכיר את העובדות לאשורן. מתבונן זה יראה מבוגר מגדל ילד ולכן הוא יניח לתומו שהמבוגר הוא ההורה הביולוגי של הילד אף שלמעשה אותו מבוגר הוא הסבא, הסבתא או אחד מדודיו או דודותיו של הצעיר. אם נאמץ קו מחשבה זה גם למקרה שלפנינו נהיה חייבים להודות שמתבונן מהצד היה נוהג לראות את מיכל בת שאול נכנסת מידי ערב לחדר השינה של עדריאל בן ברזילי המחולתי ומכאן מסקנתו הבלתי נמנעת שמיכל נהגה לשכב עם עדריאל, להתעבר ממנו ולהוליד את ילדיו אף שבפועל הילדים הללו נולדו בסתר לאשתו החוקית של עדריאל, היינו לאחותה של מיכל, מרב בת שאול.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות'.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו.
 


[א]        
שמואל ב' כא:ח
[ב]        
שמואל ב' ו:כג
[ג]        
שמואל א' יח:יט


[1]        
רד"ק על שמואל ב' כא:א
נקרא 6647 פעמים
למאמר הבא ולקודם: « חותנו של משה נשותיו של עשו »

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

10 תגובות

  • קישור לתגובה ראשון, 10 יולי 2016 10:46 הוסף ע״י עדי אביר ויצחק א.

    יצחק א. כתב:

    מרב אחות של מיכל מתה בגיל צעיר, והשיאו את אחותה מיכל לעדריאל המחולתי והיא ילדה לו חמשה בנים, לאחר מכן נתנה לפלטי בן ליש.

    -----------------------------------------

    תשובתי:

    מענג לראות אילו התפתלויות אתם מוכנים לבצע כדי להגן על העיקרון שבתנ"ך הקדוש לא נפלה אף טעות סופר. במקרה זה, למרבה הצער, אף תירוץ אינו מסוגל לרכך את הבעיה המביכה:

    סדר הדברים הוא פשוט ביותר:


    1. דוד אמור להתחתן עם מרב אך היא ניתנה לאדריאל המחולי - 'וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה.' (שמואל א' יח:יט).

    2. שאול מלך שנתיים בלבד - 'בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל.' (שמואל א' יג:א).

    3. במהלך שתי שנות מלכותו של שאול דוד התחתן עם מיכל – 'וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה.' (שמואל א' יח:כז)

    4. דוד בורח משאול ובעקבות כך 'וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים.' (שמואל א' כה:מד)

    5. דוד דורש מאיש בושת להשיב לו את מיכל אשת פלטי בן ליש ואיש בושת עושה כן – 'וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לָוִשׁ. וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב.' (שמואל ב' ג:יד-טז)

    6. דוד רב עם מיכל והמספר המקראי מודיע לנו 'וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.' (שמואל ב' ו:כג)

    מיכל המסכנה עברה מדוד לפלטי וממנו חזרה לדוד, ללא כל תחנת ביניים בביתו של עדריאל המחולתי. עדריאל מעולם לא היה בעלה של מיכל ולכן היא לא יכלה ללדת לו חמישה בנים.

    הפסוק 'וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי.' (שמואל ב' כא:ח) חייב, אם כן, להיות טעות סופר.

  • קישור לתגובה ראשון, 22 יוני 2014 20:14 הוסף ע״י עדו

    "7. אני חוזר על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, מתוך ידיעה על המסורת בהם הם עברו מדור לדור, ואני גאה בכך. די לי בכך שהמסורת הזו היא רציפה וסמוכה מדיי, בכדי שאוכל לסמוך עליה במיליון האחוזים, ולהיות משוכנע לגמרי באמיתותה. אמת היסטורית העוברת בצורה מסודרת מדור לדור, אינה צריכה לשום סימוכין נוספים."

    אני מודה שלא הבנתי. לא הבנתי איך העובדה שלך סיפרו שהמסורת עברה מדור לדור אומרת שזה מה שהיה תמיד.
    היום אני רגיל לראות יהודים דתיים מנשקים מזוזות כמובן מאליו. מסתבר שלפני מאתיים שנה זה היה אסור וכך גם נישוק ספרי תורה - הרי אלו חפצים גשמיים.
    בתמונות ישנות אפשר לראות רבנים גדולים יושבים בשמחות ליד נשותיהם בטבעיות כשהיום מפרידים בין הנשים לגברים באירועים ומסבירים זאת בשם הדת הקדושה. האם הרבנים הגדולים של פעם האמינו בדת אחרת?
    הסבא החרדי שלי לא העלה על דעתו לעלות להר הבית כי זהו איסור מהתורה והנה ישנם יהודים מחובשי הכיפות הסרוגות שטוענים שלא רק שמותר אלא שזוהי זכות שיש להילחם עליה.
    ואם נקצר ונלך אל הציונות עצמה הרי שבעוד שחרדים טוענים שהקמת המדינה היא כפירה ויריקה בפרצופה של התורה הרי שהדתיים הלאומיים טוענים שמדובר באירוע קדוש - לא פחות. בקיצור, אני לא רואה שום סיבה להאמין שהמסורת שאתה מכיר מהדור הזה לא הייתה שונה ולו במקצת בדורות הקודמים (הרי יש הבדל בין ספרדים לאשכנזים נכון?) ומספיק שינוי אחד בכל דור כדי שאחרי אלפיים שנה יצטבר לנו הפרש של ממש שלא לדבר על כך שאת כל התורה יכולים היו לזייף שפן הסופר או עזרא ונחמיה כי העם לא הכיר אז את התורה וזה על פי המקורות בלבד.

  • קישור לתגובה ראשון, 22 יוני 2014 11:46 הוסף ע״י יהודי שיודע

    אכתוב בקצרה בתגובה על סדר דבריך, למרות שעל נושאים רבים היה מן הראוי להאריך, אך אין עיתותיי בידי:

    1. קודם כל, כפי שכבר כתבתי, אין שום אפשרות לפרש באופן פשוט את דברי התורה, ללא פרשנות צמודה שנמסרת לנו ע"י חז"ל. כמו שהוכחתי ממצוות תפילין ושבת, ויש עוד דוגמאות רבות מספור מכל התורה כולה [למשל, 'עין תחת עין' 'וקצותה את כפה', אני נוקט בכוונה בדוגמאות הללו מתוך מאות, כיון שיודע אני שתתעקש לומר שמי שכתב זאת התכוון למשמעות הכי פשוטה של הענין...]. מכאן שהמסקנה שלך : "וחזקה על האל שאם הוא באמת היה רוצה להנהיג את חובת השינון הוא היה טורח לנסח את עצמו ביתר בהירות" היא מוטעית לחלוטין, אדרבה התורה שבכתב מנוסחת בצורה כזו שלולי הפרשנות הצמודה, אין כל אפשרות לפעמים להבין אפילו את המילים, על אחת כמה וכמה את התוכן.

    משכך, בוודאי שאני מקבל לחלוטין את הפרשנות של דברי חז"ל על פסוק זה "ושננתם לבניך ודברת בם" על מצות תלמוד תורה, כמו שאני מקבל את הפרשנות שלהם לפסוק הצמוד "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך" על מצות תפילין, והם לימדונו שפסוק זה, כמו גם הפסוק "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" מלמד אותנו על החובה ללמוד וללמד את בנינו, את כל התורה באופן תמידי יומם ולילה.

    לא רק זה, הרי מקרא מלא הוא ביהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל." אמנם ברור לי שאדם החושב את עצמו לחכם יותר מחז"ל, יכול להתחכם ולפרש את דברי הנבואה הזו שהיא נאמרה ליהושע בלבד, ואין לה קשר לכל יהודי ויהודי. אבל עם קצת ענווה, מוכרח אני לקבל את פרשנות חזלנו, שלימדונו כי פסוק זה הוא חובה לכל יהודי ויהודי, שמחוייב להגות בתורה יומם ולילה, וכמו שאמרו בתלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין (פ"ב) והלא דברים ק"ו ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל נאמר בו והגית בו יומם ולילה הדיוט לא כל שכן. אציין עוד למה שאמרו בתלמוד בבלי במסכת מנחות (צט:) "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית." אמנם הגמרא שם מביאה דעה החולקת וסוברת שפסוק זה לא נאמר כציווי, גם לא ליהושע עצמו, אלא כברכה והבטחה, אבל אין חולק על כך שמצוה וחובה גמורה היא ללמוד וללמד את התורה בכל עת ובכל זמן פנוי. למרות זאת, הלכה פסוקה היא, שמותר ורצוי לעסוק באומנות ובכל דבר אחר המסייע לפרנסתו של אדם וליישוב העולם, ואין זה סותר את החובה להגות בתורה יומם ולילה. [בנקודה זו לבד אפשר להאריך כמה עמודים, ואין העת מוכשרת לכך].

    ידיעה זו, על החובה שהונחלה לדורות, לשנן ולהגות בספר התורה יומם ולילה עם הילדים מגיל שיודעים לדבר, מחייבת להוביל שמנחיל הטקסט הכתוב ידע שהשאלות יישאלו, והניח את האפשרות לפתור אותם.

    2. מה שטענת כי הוראת התורה היא מקור פרנסתם העיקרי של חכמי התורה, ולפיכך היה להם אינטרס לפרש כך בתורה. מה לעשות שהנך מטעה וטועה, כי הרבנים בתקופת חז"ל לא התפרנסו כלל מהוראת התורה. הנה לך תלמוד ערוך (נדרים לז.): "דכתיב +דברים ד+ 'ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם' וכתיב +דברים ד+ 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' ' מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם", ומפורש שם בגמרא שאסור ליטול שכר על לימוד תורה [בודאי ידוע הוא מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם, ושבכל זאת לא נוהגים כך בתקופתנו, וזה כבר ודאי נושא למאמרים אחרים]. במשנה בבכורות (כט.) נאמר: "הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים", מאותו טעם.

    אוסיף ואציין ללשונו של הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ט): "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו."

    3. כתבת עוד: יתר על כן, הציווי מחייב שינון בלבד ואין להבינו כאילו הוא מחייב גם הבנה. טעות גמורה היא בהבנתו הבלשנית של המילה "ושננתם" ו"שינון", כך מפורש בתלמוד (קידושין ל.) ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, וכמו שגם רש"י על התורה במקום מפרש, "ושננתם - לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו." זה מחייב גם הבנה. בהחלט. [עוד מעט תגיד לי שגם בהבנת לשון הקודש זכותך לפרשן לפי הבנת השפה העברית של מלומדנו מר בן יהודה וחבריו מהאקדמיה ללשון, יותר מהבנתם של חז"ל...].

    אבל בלא זה, איזה מין סוג של טענה זו, האם התורה לא פחדה שמישהו יותר מדאי יתעמק ויגלה את כל ה"טעויות"??? מגוחך מדאי.

    4. בשביל ללמד אותי את עקרונות הנצרות, לא היית צריך להזריח באדום את פסוקי ספר ירמיה שמהם המציאו הללו את שגיונותיהם מזה למעלה מ2000 שנה, ושעל עקרונותיהם טבחו ורצחו והשמידו מיליונים מבני עמנו אנשים נשים וטף.

    5. ללמדך: לפני העידן הטכנולוגי, היה עידן נוסף שבו לא רק שהדפוס לא היה, אלא שהיה אסור אפילו לכתוב ולו הוראות בודדות מהתורה שבעל פה. חומר כתוב, לא היה לבני ישראל מעבר לתנ"ך, ועוד ספר בודד שסיכם את ימי התעניות של העם. [כמה מעניין שגם על הוראה זו, לא היינו יודעים בדורנו לולי הרשו הרבנים לכתוב את התורה שבעל פה. האבסורד בהתגלמותו, נכון?].

    6. מעט על חכמי ישראל מנחילי המסורה: בכדי להכשיר אדם להנחיל את המסורה, עליו היה ללמוד שנים רבות [לדוגמה על רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא אומרים חזלנו שלמדו ארבעים שנה לפני שהפכו לרב מלמד], ולעמוד לביקורת רבנית וציבורית גם יחד, ועל כל סטיה קלה היו יוצאים ונעמדים מולה בחרב ובחנית. אף פעם לא היה אדם לבדו מעביר את המסורה, תמיד עמדו לצידו חכמי הסנהדרין, שבסמכותם היה גם להרוג כל נביא שקר גם אם היה בעברו נביא אמת, ולהרוג כל רב מכובד ככל שיהיה שאינו נכנע לדעת רוב חכמי הסנהדרין.

    מיותר לומר אחרי כאלה דברים, ששוב לא ניתן לחשוש שמא אחיה השילוני היה משהו בדומה למנוח מחב"ד האחרון, שחי ופעל לבדו עם להקת מעודדים, [ובכל זאת גם הוא עמד מול ביקורת רבנית נוקבת].

    אף אחד לא פעל להאדיר את שמו של אי מי מהנביאים או השופטים שעמדו לישראל כדי להאלילם באופן אישי, ועל אף אחד מהם לא מסופר על איזה מאגיה שהם הפעילו מול העם. נסים ומופתים הם עשו כדי להוכיח את נבואתם, ולא מעבר לכך.

    אגב, התורה והנביאים, וגם חז"ל, מספרים גם על החולשות והדברים הלא מוצלחים שהנביאים וחכמי הדורות שגו בהם. זה לבד מוריד לחלוטין את החשש מאיזה תסמונת חבדית שחדרה לאיזה פרט מהנביאים. לא כך? לגמרי כך.

    והנה לדוגמא על אחיה השילוני ספציפית (סנהדרין קב:):

    "ואף אחיה השילוני טעה וחתם, דהא יהוא צדיקא רבה הוה שנאמר +מלכים ב' י'+ 'ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבת לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל' וכתיב +מלכים ב' י'+ 'ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל', מאי גרמא ליה אמר אביי ברית כרותה לשפתים שנאמר +מלכים ב' י'+ 'אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה', רבא אמר חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה.

    לא צריך להיות ידוע לי על תורתו של אחיה ספציפית, התורה שאחיה השילוני העביר, היא אותה תורה שדוד המלך לימד, שעליה הוא כה מרבה לדבר בספר התהלים לדוגמא בפרק קיט [כן, לפחות פרק זה הוא פרק שלו], והיא אותה תורה שבעל פה שלימדו אותנו ריב"ז ור"ע ותלמידיהם.

    7. אני חוזר על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, מתוך ידיעה על המסורת בהם הם עברו מדור לדור, ואני גאה בכך. די לי בכך שהמסורת הזו היא רציפה וסמוכה מדיי, בכדי שאוכל לסמוך עליה במיליון האחוזים, ולהיות משוכנע לגמרי באמיתותה. אמת היסטורית העוברת בצורה מסודרת מדור לדור, אינה צריכה לשום סימוכין נוספים.

    8. בשום מקום לא נאמר שהלל הזקן דרש שבע מדות שהתורה נדרשת בהם ותו לא. נאמר רק שדרש לפני בני בתירא שבע מדות, ואני מבין זאת שאותם שבע מדות היו נצרכים לו בויכוח שהיה לו עם בני בתירא בנוגע להקרבת קרבן הפסח בשבת [כך מפורש גם בפירוש הראב"ד על תורת כהנים]. ומן הענין להוסיף, שבמחלוקת זו בסוף כל הויכוחים, ישנה את המילה המכרעת: "כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

    יתירה מזו, לפי הבנתי [הנסמכת לגמרי על הבנת רבנינו שתמיד הנני מרכין ראשי בפני גדלותם עלי אלפי מונים, לדוגמא ה"חפץ חיים" בביאורו לתורת כהנים] במה שהלל נקט כלל ופרט, הוא כלל בתוך זה את כל סוגי הלימודים שנדרשים בסוגי כלל ופרט השונים המפרט רבי ישמעאל. "כיוצא בו ממקום אחר", הוא הוא הלימוד של בנין אב מכתוב אחד ומשני כתובים המוזכרים בדברי רבי ישמעאל. כך שמה שכלל הלל הזקן בשבע מדות, פרט רבי ישמעאל לשלושה עשר, ואין ביניהם שום אבק של מחלוקת.

    לגבי הלימוד של ריבוי ומיעוט, אין זה מחלוקת אם ישנה כזו מידה, אלא המחלוקת היא איך לדרוש את המינוח כלל ופרט, האם באופן של ריבוי ומיעוט, או באופן של כלל ופרט. אכן, בודאי שישנם מחלוקות בין חכמי ישראל בפרטי ההלכות וגם בפרטי הדרשות, למרות שכל אחד קיבל מרבותיו. התורה עברה בעל פה, ונזקקה להמון ידע מוקדם, והמון פרטים, והמחלוקות אירעו גם אירעו, אבל לא בבסיס, לא בכללים, אלא בפרטים.

    9. כפי שכבר כתבתי, בנוגע לפרשנות גרידא, שאין לה השלכה הלכתית, הרשות נתונה כמעט לכל אחד לפרש כפי הבנתו. התנאי הבסיסי הוא לקבל את העובדה שהתורה היא אכן צו וניסוח עליון, שעל הנחיותיו מופקדים חכמי התורה. מעבר לכך אין שום הגבלה לפרש פירושים בתורה, וכך התורה מתרחבת ומסתעפת עוד ועוד, ואכן מקבלת גוונים שונים על ידי פרשנים המושפעים גם מהידיעות אותם הם שואבים משאר החכמות, וכמו שכתב הרמב"ם באגרת: "כל החכמות הן כרקחות טבחות ואופות לתורה" [אני מציע לקרוא את דרשת ר"י אייבשיץ, מגדולי גאוני ישראל שחי ופעל לפני כ300 שנה, בספרו "יערות דבש" חלק שני דרשה ז', כשהוא מרצה באריכות על החכמות שהיו נדרשות לידיעת התורה והבנתה לחז"ל]. כך לדוגמא כתב תלמידו של הגר"א בשמו: "כל החכמות נצרכות לתוה"ק וכלולות בו וידען כולם לתכליתן, אלגברה ומשולשים והנדסה וחכמת המוסיקה" והחתם סופר כתב: "כל החכמות הן פתחים ושערים לתורה".

    אעתיק חלק קצר מתוך תשובת הרמ"א העוסקת בענין לימוד הפילוסופיה, בויכוחו עם עמיתו המהרש"ל, שכדאי ללמוד בה היטב למרות אריכותה הענקית, ולשונותיה המסורבלים משהו:

    "הנה אהובי אדוני הגיעני מכתב מעלתו ביום ו' ל"א למספר בני ישראל. ובראותי קמתי מרעיד, בראותי כל מגילה כולה תוכחת מגולה ואהבה מסותרת, ואפשר את אשר יאהב אדוני יוכיח והנה אם אשיב יארכו הדברים, ואפשר שברוב דברים לא יחדל פשע ולכן אשמור מחסום לפי בעוד אדוני לנגדי ואומר צדיק הר"ש בריבו. וגם מה שנתלה בדין מן הדינים אמרתי לא אזכרנו עוד פן אכוה בגחלתו דמר, כי אני רואה שאורייתא מרתחא במעלתו אך היה בלבי כאש בוערת נלאיתי כלכל ולכן לא אוכל להתאפק מלהשיב לאדוני מה שנתלה בדינים והשאר אניח.

    תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עלי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו'. אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים ולא אצטרך להשיב עליה, כי כבר תשובתו הרמתה מונחת בקרן זויות ערוכה בתשובת הרשב"א, מה שהשיבו חכמי פרובינצא להרשב"א ז"ל על זו ואף הרשב"א ז"ל לא כתב שם אלא לאסרה בינקותו של אדם קודם שילמד חכמת התלמוד, והוא הבשר ויין שכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ד מהלכות יסודי התורה ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין. ואף כי כתב בתשובת בר שהוא לא עשאו אלא כדי להשיב לאפיקורוס כידוע למעלתו, באמת אומר שיש לי בזו שתי תשובות בדבר, ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי. וזה, כי הם לא חששו אלא ללמוד בספרי היונים הארורים, כגון ספר השמע ומה שאחר הטבע כמו שזכרן שם בתשובה הנזכרת. ובזה הדין עמם, כי חששו פן יבא להמשך אחריהם באיזה אמונה מן האמונות ויתפתה ביינם שהוא יין תנינים ודעות מופסדות. אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו', ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו אלו ואלו דא"ח ואף כי חכמי אומות העולם אמרו, כבר אמרו במגילה פ"ק: כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם. וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה ובעל העקידה ושאר מחברים גדולים וקטנים. כל שכן מי שאינו נכנס לעמקם לבניית המופתים להוציא דבר מתוך דבר כמוני, רק מביא מה שכתבו שאין ראוי לחוש לזה כלל. והשנית, אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם גזירה משום דברים האסורים שבהם מ"מ בספרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים, ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור. כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעת בטלה כמו שהעיד עליו בעל בחינת עולם באמרו: סוף דבר לבי האמן מה שהאמין סוף הגאונים בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם כו'. ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל חכמים האחרונים ז"ל, וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני.

    ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים וכדומיהן, שחברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ואיך לא, והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב מחלק השני שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'. וכתב עוד שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות באל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים, שבהן לבד נטה מדרך האמת. ומה שכתב אדוני שמזה נמשך שמקצת בחורים מתפללים בתפלת אריסטו וכו' חס לי ולזרעא דאבא לראות כזה ולא למחות רק כל זה עדיין הוא שורש פורה ראש ולענה ירושה להם מאבותיהם מאותן שהמשיכו עצמם אחר הפילוסופים והלכו בדרכיהם. אבל אנכי מימי לא ראיתי ולא שמעתי עד כה, ולולא פי המדבר אדוני אלי לא האמנתיו שנשאר עדיין רושם אותן האמונות בארץ. ומה שכתב לי מר שגם למעלתו יד ושם בזה אלא שמעלתו מרחיק מזה כו', כבר ידעתי שלא אדע אשר לא ידע מר, אך אומר שאני אם אברח אברח יותר מלעסוק בקבלה להבין מעצמי בדבריהם ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא, כי יותר יש לחוש שלא יטעה, כמבואר לאדוני ממה שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה

    ואתמה שכ"ת השיב עלי מתשובת בר ששת על מה שכתב על העוסקים בפילוסופיא, והנה תשובתו בצדו על המקובלים כאשר מובן ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני. אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו', ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם, ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה כו'.

    ע"כ העתקתי מתוך תשובת הרמ"א.

    10. לסבר את אזניך בנוגע לשריפת העוף הפורח מעל יונתן בן עוזיאל כשעסק בתורה. לא אמנע מלהקדים, שרבותינו הראשונים פירשו את הדבר כפשוטו, מקדושת התורה שהאש ליהטה מסביב וכילתה את הדברים הגשמיים שמעליו, ובעל כרחנו שבאותם שעות הוא עצמו נעשה כביכול כולו רוחני עד שלא הייתה לאש השפעה עליו [ומכיר אני סיפורים כאלה מהדורות המאוחרים עד לפני כמאה שנה לפנינו, שלאש של ממש לא הייתה שליטה על גופם צדיקים בתנאים מסויימים, סיפורים אמיתיים לחלוטין ולא אגדות עם חביבות], וכמו שמגדירים חז"ל שתלמידי חכמים גופם אש.

    אבל לך, שמנסה למדוד הכל בכלים טבעיים לגמרי, ואינך מאמין כלל בקיומם של כללים הסותרים לחלוטין את הטבע, הרי אי אפשר למכור סיפורים כאלה, אז בשבילך אציין לפירושו של המאירי על הענין [בחיבורו דרך הקבלה, אינו לפני כעת], המפרש זאת בדרך משל, על שריפת כל המחשבות המהירות החולפות על האדם. כיוצא בדבר פירש בפירוש אגדות לרבי ידעיה הפניני מהראשונים: "בא להורות על המונעים מזגיים המעטים שהיו נמצאים בו, כי הוא היה שורף אותם על דרך משל, שהיה מזקק החומר למצוא הדבר אשר הוא מבקש בעת ההיא".

    עוד אצטט לך מדברי המאירי בחיבורו על מסכת סוכה המפרש את ענין שיחות דקלים ושדים:

    "שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ר"ל מה שאפשר לדבר עליהן כענין וידבר על העצים ועל האבנים ונכללו באלו חכמות גדולות מענין הטבע ומה שאחר הטבע ומעשה מרכבה ואף דקדוקים קלים העתידים להתחדש עליו בדורות הבאים וזמן האחרונים הכל נתגלה לו לרוב שלימותו ועליו נאמר להנחיל אהבי יש".

    עדיין נותרתי בעל חוב לבאר לך את ענין אלו ואלו דא"ח המופיע בחז"ל גם על דברים הסותרים זה את זה. ותקוותי שעוד אתפנה לכך.


    בינתיים אסיים כאן. ואשמח לעזור עוד בכל העניינים.

  • קישור לתגובה שבת, 21 יוני 2014 21:03 הוסף ע״י עדי אביר

    ישראל,

    או, לחליפין, שירמיה לא ממש הכיר את הציווי של ספר דברים. האפשרות הזאת אינה סבירה בעיני כיוון שירמיה חשוד עלי כאחד ממחבריו של ספר דברים, או לפחות כחבר בחוג שחיבר את ספר דברים ואת ספרי הנביאים הראשונים, ולכן אני מוכן לקבל את התיקון שלך ולהניח שהוא דיבר על ברית חדשה שאינה מלווה בתורה חדשה.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שבת, 21 יוני 2014 19:58 הוסף ע״י ישראל

    עדי שבוע טוב
    מאד נהנתי מתגובתך אבל יש לי הערה אחת, כתבת שמהנביא ירמיהו משמע שיהיה ברית חדשה ולא יצטרכו את התורה הישנה , ראיה זו הנוצרים תמיד מביאים בשביל להוכיח את דתם אולם זו אינה ראיה טובה מכיון שבחומש כתוב שאם בעתיד יבא נביא שיאמר משהו אחד שסותר את מה שכתוב בתורה לא להאמין לו ולכן או שאין כוונת ירמיהו להגיד שצריך לשנות משהו בתורה (אלא רק שיהיה ברית חדשה אבל לא תורה חדשה) או שכן כוונתו להגיד שיהיה תורה חדשה אבל אז התורה ציוותה לא להאמין לנביא כמו ירמיהו ולכן אין לנו לשמוע לו.

  • קישור לתגובה שבת, 21 יוני 2014 15:58 הוסף ע״י עדי אביר

    יהודי שיודע,

    אנסה לברור מטיעוניך את אלו שנראים לי כעקרוניים ביותר ולהסביר מדוע לדעתי הם נסמכים על הטעיות, עיוותים ומשאלות לב במקום על בסיס עובדתי מוצק שיכול להתקבל על דעת כולי עלמא:

    א. המקרא אכן אומר 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ' אבל אם לא נוציא את המילים מהקשרם נגלה שהקטע השלם אומר:

    'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.'

    כלומר, חובת השינון חלה רק על הדברים שמשה ציווה ביום מסויים ואין כל הצדקה להחיל את החובה הזאת גם על ספרים אחרים בתורה ובנ"ך, שלא לדבר על התלמוד ושאר הספרות הרבנית. לרבנים מאד חשוב לחייב ב'לימוד תורה' את כל בני ישראל, שהרי הוראת התורה היא מקור פרנסתם העיקרי, אבל הפסוק כפשוטו, חף מכל המיתוסים שהודבקו לו, מחייב רק את אלו שנכחו בשעה שמשה נשא את דבריו ואין לו שום שייכות לבני דורנו. האם משה התכוון להנחיל מסורת לדורות שתחייב כל אב, בכל דור ודור, לשנן את הדברים לבניו? ייתכן, אבל לא ניתן להבין זאת מהקטע עצמו וחזקה על האל שאם הוא באמת היה רוצה להנהיג את חובת השינון הוא היה טורח לנסח את עצמו ביתר בהירות.

    יתר על כן, הציווי מחייב שינון בלבד ואין להבינו כאילו הוא מחייב גם הבנה. מבחינת הקטע התנכ"י די בלימוד בעל פה של הדברים שמשה אמר באותו היום ובשינונם הקבוע והוא אינו מחייב בשום פנים ואופן להבין את הדברים, לפרשם ולהתאימם לצרכים המשתנים של הזמן. גם כאן אני מניח שבורא העולם היה מסוגל לנסח ציווי ברור, פשוט ומחייב אם רק היה עולה בדעתו להתיר לרבנים שיחיו למעלה מאלף שנים מאוחר יותר לדרוש מדבריו כל שיעלה על ליבם ולהפוך את תורתו לבליל סבוך של הוראות וציוויים שיחייב את הציבור לצרוך מהם את השירותים שרק הם יודעים לספק.

    אם תשאל אותי, אני מוצא בפסוקים הללו ניסיון נואש למנוע את חירויות הדרש שהרבנים עוד יטלו לעצמם ולהגביל את היהדות למינימום ההכרחי. יודע כל העתידות מן הסתם הבין שהוראות השעה שהוא נתן למשה יתיישנו בחלוף העיתים ויש להניח שהוא התכוון, בשלב זה או אחר, להעניק לעמו הנבחר תורה חדשה, אולי משהו בנוסח הברית החדשה אולי לא. ככל הידוע לנו, ייתכן מאד שהוא אפילו כבר הוריד ממרומים את התורה החדשה הזאת. זאת היא השערה בלבד ואני לא מסוגל להוכיחה אבל באותה המידה גם הרבנים אינם מסוגלים להוכיח את מיתוס התורה שבעל פה ואת הפרשנויות שהם העניקו לפסוק שבסך הכל אומר 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ'. אדרבה, אני אפילו חושב שהתיאוריה האומרת שהאל תיכנן מלכתחילה להנחיל לעמו תורה חדשה מתחזקת לאור דבריו של הנביא ירמיהו:

    'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה.
    לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהֹוָה.
    כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהֹוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.
    וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהֹוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהֹוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.
    כֹּה אָמַר יְהֹוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
    אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְהֹוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.
    כֹּה אָמַר יְהֹוָה אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם יְהֹוָה.
    הִנֵּה יָמִים ִָ {= בָּאִים} נְאֻם יְהֹוָה וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיהֹוָה מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה.
    וְיָצָא עוֹד קַוה {= קַו} הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה.
    וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶּשֶׁן וְכָל הַשְּׁרֵמוֹת {= הַשְּׁדֵמוֹת} עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַיהֹוָה לֹא יִנָּתֵשׁ וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם.'

    מהם אני מבין:

    1. בשלב מסויים תיכרת, או כבר נכרתה, ברית חדשה בין האל לעמו הבוגדני.

    2. לאחר כריתת הברית החדשה לא יהיה עוד צורך במרביצי תורה שכן כולם יכירו בקיומו של האל ובנפלאותיו. כלומר, השגי המדע יאפשרו לכל האנושות להכיר את גדולתו האמיתית של האל ולא יהיה עוד כל צורך בתורה הישנה ובפרשנויות שניסו להתאימה למציאות הריאלית.

    3. ירושלים תיבנה ותשכון לעד - בדיוק כפי שקרה אחרי 1948.

    אני מודע לעובדה שזאת אינה הפרשנות של רבני ימי הביניים אבל מניין יכלו הם לדעת שהמדע המודרני וההיסטוריה של העת החדשה יגשימו את חזונו של הנביא ככתבו וכלשונו.

    הם, כמובן, גם לא היו מסוגלים להעלות על דעתם שהטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לכל אחד להעלות את כל ארון הספרים היהודי למכשיר הנייד שלו ולעיין בכל ספר שרק ירצה כל אימת שהחשק יעלה בפניו. הטכנולוגיה הזאת מייתרת את הצורך בשינון עקר של ספר דברים ומלמדת שההוראה 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ' יועדה רק לדורות שחיו לפני העידן הטכנולוגי, ואולי אפילו רק לאילו שחיו לפני מהפכת הדפוס.

    ב. בימי חלדי כבר הספקתי ללמוד על גדולי ישראל שהעבירו את התורה שבעל פה מדור לדור ואף כתבתי על כך לא מעט. עם זאת, כפי שעדו העיר בצורה מתומצתת, מדוייקת ומעוררת מחשבות, אין לנו שום דרך לאמת את קיומה של שרשרת המסירה הזאת ואין לנו שום דרך לפסול את האפשרות שגדולי ישראל לדורותיהם הטמיעו בתורתם גם אמונות שהם ינקו מסביבתם. שער בנפשך שעוד כמה מאות שנים תורת ישראל תאבד והיחידים שיישמרו את המסורת יהיו חסידי חב"ד בודדים שיעבירו מדור לדור את הגותו של האדמו"ר האחרון שלהם. האם אין זה סביר שבמקרה זה איזה מלך יאשיהו עתידי, שיחייה את היהדות הנשכחת, ידאג להפיץ ברבים את הפרשנות החבדית ולהציגה כיהדות השורשית והאוטנטית? אתה מאמין, לשם משל, שאחיה השילוני קיבל מדוד ובית דינו אבל מה בדיוק ידוע לך על תורתו של אחיה ומניין אתה יודע את אשר אתה חושב שאתה יודע? אחיה חי בשילה, מקום עליו אמר רבי נתן:

    'מגרב לשילה שלשה מילין והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.' (סנהדרין כג:ב)

    אולי אחיה הושפע מעבודת האל הפגומה שהייתה נהוגה בסביבתו? אולי הוא היה הרבי מליובאוויטש של תקופתו? כיצד אתה יכול להיות בטוח שהוא לא הוסיף לתושב"ע השקפה תיאולוגית חדשה, מלווה בהוראות חדשות, כאלו שהוא לא שמע משמואל, שגר ברמה ובילה את רוב זמנו כשופט שסבב בין 'בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה' (שמואל א' ז:טז-יז). אולי הוא החליט על דעת עצמו לעדכן כמה 'מצוות' שלא התאימו לתנאי הזמן, המקום או השלטונות?

    בקיצור, כפי שציין עדו, אתה חזרת על הסיפור שאתם מספרים לעצמכם מבלי לספק ולו ראייה אחת לנכונותו. כיוון שאני לא חדור באמונה שמחייבת אותי לאמץ את כל הסיפורים הרבניים ככתבם וכלשונם אני מרשה לעצמי לפקפק בנכונותם, להשמע לקול הגיוני ולהתעלם ממה שאני מחשיב כמיתוסים לא מוכחים ובמקרים רבים גם בלתי סבירים.

    ג. אתה כתבת: 'עלינו לזכור, שהתורה ניתנה לחכמים עם כללים ברורים כיצד לדרוש, י"ג מדות שהתורה נדרשת, ויש עוד אופנים של לימודים. התורה שבכתב נמסרה עם קודים ברורים כיצד להגיע לפרשנות שלה ואיך להוציא את ההלכה.'

    כיצד אתה יודע שזה נכון וכללי הדרש לא הומצאו רק בעידן התלמוד, אלף שנים ויותר לאחר שלשיטתך ניתנה התורה שבכתב? הלל הרי הגדיר רק שבע מידות והיה זה רבי ישמעאל בן אלישע, שחי שנים רבות אחריו, שהרחיב את מספר מידות הדרש לשלוש עשרה. רבי ישמעאל חילק את מידת 'כלל ופרט' של הלל לשמונה מידות שונות, בטל את מידת 'כיוצא בו ממקום אחר' והוסיף מידת דרש חדשה אותה הוא כינה בשם 'שני כתובים המכחישים זה את זה' ועלינו לשאול את עצמנו אם מקורן של המידות הללו בקבלה או שאין הם אלא תולדת סברתו של רבי ישמעאל? במילים אחרות, אם הלל הזקן קיבל את שבעת המידות מרבותיו שלמדו מרבותיהם וכך הלאה עד למשה שלמד את כללי הדרש היישר מפי הגבורה כיצד זה שרבי ישמעאל, תלמיד תלמידו של תלמידו של הלל, העז לבטל את אחת המידות המסורתיות ולהוסיף על הכללים המקודשים כלל חדש משל עצמו? מאידך, אם שלוש עשר מידותיו של רבי ישמעאל הן אלה הנעוצות במסורת ארוכת הימים כיצד זה ששמען לא הגיע גם לאזניו של הלל הזקן שחי, כזכור, שלושה או ארבעה דורות קודם לכן?

    שאלות אלו הן רק קצה הקרחון של בעיה הרבה יותר סבוכה ומציקה. לבד משלוש עשרה המידות הללו יש לנו גם מידות כמו 'ריבוי ומיעוט', מידה שלא היתה מוכרות להלל הזקן ושרבי ישמעאל בן אלישע בעצמו פסל במפורש (ראה למשל סנהדרין נא:ב). מידה זאת חייבת, אם כן, להיות 'סברא' שהומצאה על ידי שמעון או נחמיה העמסוני (נחום איש גמזו) ואומצה על ידי עמוד התורה, רבי עקיבא, שהשתמש בה כיד הדמיון הטובה עליו. הוראותיו של רבי עקיבא, שהתבססו במידה רבה על מידות שנקבעו על סמך סברתו של רבו, הפכו לנכס צאן ברזל של היהדות כך שהרבנים, וצאן מרעיתם, בעצם מכפיפים את עצמם למצוות שנגזרו אך ורק על סמך סברותיהם של בני סוף העת העתיקה.

    עם כל הכבוד, ואף שאני יודע שאתה מאמין שכולם היו ענקים רוחניים שכולנו כאסקופות נדרסות לעומתם, אני אישית איני מוכן לחיות את חיי לאור סברותיהם של זקנים שחיו כאלף ותשע מאות שנים לפניי ולו רק משום שנדמה לי שדעותיי ותובנותיי הן הרבה יותר הגיוניות ומבוססות משלהם.

    ד. באותו אופן, איני מוכן לקבל את הסברך האומר: 'בכל הנוגע לפרשנות גרידא, בלי מסקנה הלכתית, הרשות נתונה לחכמי התורה, להציע פירוש הנראה להם, גם כאשר חז"ל פירשו באופן שונה, ובלבד שיתאים לכללי התורה המסורה בידינו.'

    מהם 'כללי התורה המסורה בידינו'? הלא אלו הם בדיוק הכללים שנקבעו על ידי הפרשנים שהסתמכו על הכללים הללו! אם כללי התורה הגיעו לידי הפרשנים בשרשרת המסירה הרי שגם הפרשנות עצמה הייתה אמורה לעבור מדור לדור, כפי שאתה עצמך טענת באחד ממכתביך הקודמים. יתר על כן, אם קיימים 'כללי התורה המסורה בידינו' הרי שאין מקום לפרשנויות שונות ובמיוחד אם הפרשנויות הללו סותרות זו את זו. אין גם שום בסיס לטענתך:

    'נכון אולי שהפרשנות מותרת לה להתרחב גם באופנים שונים מהכרעת חז"ל, אך גם היא צריכה להיות מוגבלת בהבנה שחז"ל היה להם הרבה יותר רוחב וסמכות להסביר ולפרש, מאשר בדורות המאוחרים יותר. הן בגלל הקבלה שהיתה יותר ברורה בימיהם, והן בגלל שהבנתם בפרשנות המקרא הייתה הרבה יותר מוסמכת ברוחב דעתם'.

    שהרי במקרים רבים פרשני ימי הביניים התעלמו מהפרשנות התלמודית/מדרשית והציעו פרשנויות שהתאימו לדעות של תקופתם יותר מאשר לדעותיהם של חז"ל. כך למשל תמצא את הרמב"ם וממשיכי דרכו מפרשים את התורה על פי תכתיבי הפילוסופיה האריסטוטלית, אחרים על פי הוראות הקבלה ועוד אחרים על פי תכתיבי הגיונם. אפילו בפירושיו של המלבי"ם, שלבטח מקובלים עליך, תמצא גודש של מונחים ורעיונות אריסטוטליים ותוכל להיווכח בכך אם תקרא את פירושו לפסוק א' בפרק א' של ספר בראשית, אותו יוכל להבין רק מי שהתברך בידע מעמיק בתורות האריסטוטליות ובידע שטחי בקוסמולוגיה המדעית שרווחה באמצע המאה התשע עשרה למנינם. מהתורות הללו המלבי"ם, והרבנים שהוא מצטט, שאבו מושגים דוגמת: 'נברא הכל בכח', 'כל אחד יצא לפועל ביומו', 'חומרים מבלי צורה', 'כחניים בטבעם לקבל כל הצורות כענין ההיולי הראשון', 'הגלגל הגדול המקיף כל הנמצאים העליונים', 'שיש גלגלים במציאות שבהם קבועים או חוזרים כל כוכבי השמים, וא"כ י"ל שמ"ש "את השמים" הם הגלגלים שהם נבראו בראשון, והשמש והירח והכוכבים נבראו ברביעי ונתלו בגלגליהם שנקרא רקיע השמים', 'אבל כבר בררו האחרונים שאין שום גלגל במציאות כלל, רק כל צבא השמים סובבים על מעגליהם באויר ספירי הנקרא איתר הממלא כל עולם העשיה', 'התברר בדברי התוכנים האחרונים שגם כוכבי השמים וכסיליהם אינם מגשם חמישי כדעת הקדמונים', 'רק הבלתי מאירים כמו הירח והדומה לו הם מורכבים מד' יסודות כמו הארץ שלנו', 'שלא היה אז בכל מרחבי השמים רק האויר האיתר שאין בו ממשות ואין בכחו להוציא ממנו הכדורים הגדולים והנוראים האלה' וכדומה.

    את פרשנותו המלבי"ם בונה על סמך הפיזיקה האריסטוטלית, הבנתו החלקית במדע מיושן וחסר תוקף והגיונו הפרטי ולא על סמך 'כללי התורה המסורה בידינו' כלשהם. המאמץ הפרשני כוון מאז ומעולם להחליק את הסתירות פנימיות שמציפות את כתבי הקודש ולגשר על התהום הפעורה בין הניסוחים של התנ"ך לתובנותיהם של בני דורו של הפרשן. אם קיימים 'כללי התורה המסורה בידינו' הרי שהם רק קובעים שהתורה אינה סותרת את עצמה או את המציאות וחובה על כל פרשן לאלתר הסברים ותירוצים שמכסים על הסתירות והמבוכות ומתאמים את הנושן והמיושן לתובנותיה של 'המודרנה'. כך הרס"ג התאים את היהדות לרוח תקופתו על ידי השלת גופו וצורתו של האל והפיכתו לישות מרוחקת וחסרת 'עצם', 'כמות', 'איכות', 'נספח', 'מקום', 'זמן', 'קנין', 'קימה', 'פועל' ונפעל', אף שלשם כך הוא נאלץ להפוך את רוב פסוקי המקרא לאלגוריות ומליצות שיר, והרמב"ם, בדרכו להראות את ההקבלה המופלאה בין התנ"ך העתיק לפילוסופיה האריסטוטלית שזה עתה התגלתה מחדש, נאלץ לכפות על המקראות פרשנויות שלעולם לא היו עולות על דעתם של רבני עידן התלמוד ושכבר אינן מתקבלות על דעתם של רוב רבני ימינו.

    יוצא מכך שדבריך:

    'כך שנכון שאולי הפרשנות מותרת לה להתרחב גם באופנים שונים מהכרעת חז"ל, אך גם היא צריכה להיות מוגבלת בהבנה שחז"ל היה להם הרבה יותר רוחב וסמכות להסביר ולפרש, מאשר בדורות המאוחרים יותר. הן בגלל הקבלה שהיתה יותר ברורה בימיהם, והן בגלל שהבנתם בפרשנות המקרא הייתה הרבה יותר מוסמכת ברוחב דעתם'

    נועדו בעיקר לשכנע את עצמך ולהטביע את הבעייה האמיתית במלל שאינו מעוגן בעובדות של ממש.

    ה. אסיים בהתייחסות לדברים שכתבת בסוף תגובתך הקודמת:

    'חכמת חכמי התורה, קרובה היא למעלת רוח הקודש, לא רק משום שחכמתם הגאונית הייתה לרוב משהו הרבה יותר גבוהה מהסטנדרט האנושי [כפי שראינו בעינינו אצל חכמי התורה בדורות האחרונים, והם ננסים לעומת ענקים בדורות שקדמו להם], אלא משום שהם דבקו בתורה שהיא חכמה אלוקית בצורה כזו, שדרגת הבנתם היא קרובה למעלת רוח הקודש.'

    היית יכול באותה מידה לכתוב שחכמי התורה היו מלאכים או שהם אכלו מגילות קלף וכל החכמה שהייתה רשומה עליהן נצרבה מיד במוחם. האם הייתי יכול להוכיח אחרת? לעומת זאת, אני בהחלט מסוגל להוכיח שהחכמים הגאוניים הללו טעו בכל אמירה הניתנת לבדיקה ואיני מוצא בדבריהם דבר שאינו משקף את הדעות שרווחו בתקופתם. העובדה שהפרוגרמה הרבנית נבנתה על האדרת שמם של הרבנים אינה הופכת את אגדותיהם לנכונות. הם יכולים לצווח בראש חוצות 'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח ... שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים.' ואני עדיין אבטיח לך שאיש אינו מסוגל להבין שיחות מלאכים ושיחות שדים - ולו רק משום שאין ומעולם לא היו מלאכים ושדים. לגבי שיחות דקלים איני כה משוכנע ואשמח לבדוק יחד איתך אם הדקלים באמת נוהגים לשוחח. להערכתי, היכולת להבין שיחות דקלים אבדה יחד עם שאר האמונות חסרות השחר של רבותינו, דוגמת זאת האומרת 'יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.'

    עופות אינם יכולים להישרף מחומו של זקן שעוסק בתורה כיוון שכל גל חום שמסוגל לשרוף עוף מרחף חייב קודם כל לשרוף את רבי יונתן בן עוזיאל עצמו. אדרבה, כפי שכבר הבטחתי לרבים, הראה לי רב שמצליח לשרוף בלימודו עופות מעופפים ואני מבטיח לעטות עלי את המדים המתאימים, לגדל את זקני, לצטט את הסיסמאות הנכונות ולהישמע לכל הוראות הרבנים.

    זאת בדיוק הבעיה של היהדות הרבנית: מילים בעלמא מסוגלות אולי להרשים את המשוכנעים אבל ללא הוכחות של ממש הן אינן מסוגלות לעבור את מחסומי ההיגיון ולכן הן לעולם לא תשכנענה גם אנשים שאינם מהססים לחשוב ולגבש דעה בכוחות עצמם.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שישי, 20 יוני 2014 15:17 הוסף ע״י עדו

    יהודי שיודע, אני אסכם את ההבדל בינינו בקצרה: אתה לא מבין את ההבדל בין להסביר דבר מה ובין להוכיח אותו.
    קח למשל אסטרולוג, אם תבקש ממנו להוכיח את תורת האסטרולוגיה הוא יעשה כמוך: יפצח בהסברים ארוכים על שליטתו של מאדים בתכונת האומץ ועל השפעתה של הדובה הגדולה על כושר המנהיגות. מה שהוא לא יעשה הוא להסביר איך הגיע לדברים האלו.
    כן, ברור לי שהרמב"ם מתאר את שרשרת המסירה, לומר את האמת זה לא ממש מעניין אותי, מה שמעניין אותי הוא ההוכחה לכך והוכחה אין.
    האם אפשר לגרום לעם שלם להגות יומם ולילה בספר שמלא בשקרים וכזבים? בהחלט כן והנוצרים וגם המוסלמים עושים בדיוק את זה גם אם בצורה אחרת מאשר היהודים. באותה מידה אפשר לשאול מדוע הקריבו תינוקות למולך אלמלא היה המולך אל אמיתי וקיים. היעלה על הדעת שמישהו יקריב את ילדו לאל שאיננו אלא יציר דמיון? יעלה ועוד איך מסתבר.
    ישעיהו ליבוביץ' אגב טען שהקבלה היא לא יותר מעבודת אלילים שהסתננה ליהדות ורוב החוקרים הרציניים מסכימים שספר הזוהר נכתב במאה ה13 על ידי רבי משה די ליאון.
    בשביל להתמודד באמת עם הטענות של עדי עליך לגשת לעניין כלוח חלק, בלי קשר למה שלימדו אותך או לא לימדו אותך עליך לשאול על כל דבר שמופיע בתורה (ולא רק שם) מנין לי שזה כך?
    ההתקדמויות הגדולות במדע היו כאשר אנשים החלו לערער על משהו שנחשב אמת ברורה מאליה ושלא היה עליו שום הרהור וערעור, בלי זה עדיין היינו ממשיכים להאמין שהשמש סובבת את הארץ ולא להיפך.

  • קישור לתגובה שישי, 20 יוני 2014 10:32 הוסף ע״י יהודי שיודע

    שלום רב.

    חושבני שסיכמת היטב מבחינתך את נקודת אי ההסכמה שבין שנינו. כל עוד לי ברור ופשוט, הן מחמת הקבלה שלימדוני רבותי ואבותי שקיבלו מדורי דורות, ואין לי שום פקפוק בקבלה זו. והן מחמת שעמדתי על אמיתותיה המון פעמים לאין מספר, מכל מהלך ספר התנ"ך והפרשנות שעליה [וזה שווה אריכות בפני עצמה שאין כאן מקומה, ואולי בהזדמנות קרובה אוכל לתת כמה דוגמאות פשוטות לכך שהובילו אותי למסקנה זו גם לולי הקבלה שקיבלתי מינקותי], לא נוכל להגיע לשום עמק שווה בענינים אלו, כיון שאתה יוצא מראש מנקודת הנחה שונה לגמרי, והנך רק טורח לנסות ולהוכיח זאת למי שאינו יודע את כל מה שאני או רבותי המובהקים וחכמי התורה יודעים. אך כל הוכחות אלו, אינן מהוות כל בעיה וקושי למי שיודע שכל התנ"ך שיש בידנו, המה כתבי הקודש שנאמרו בנבואה והצטוו להעבירם לדורות הבאים כתורה שבכתב היחידה שניתנת להיכתב.

    בכל מקרה, לטעמי זה פאתטי לגמרי לחשוב שאפשר למכור לאומה שלמה ספר מלא סתירות ודברים חסרי פשר במובן פשוט, ולצוות עליו להגות בו יומם ולילה, ולסמוך עליו שהוא יתעלם מהבעיות. [מה שלא קיים למשל בנצרות. העם לא אמור להגות בספריו, ועם המלומדים שבהם אפשר להסתדר כמובן. כאן מסרו לכל יהודי ויהודי את החובה להגות יומם ולילה בספר תורת משה, ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך].

    אך בכל זאת, הרשה לי להעיר על דבריך גם לפי נקודת מבטך, ובדרך אגב להעיר אי אלו הערות גם על מאמרך בענין בני יהויכין ויאשיהו:

    א. הצגת כביכול יש כאן ג' פרשנויות שונות מדוע הוזכרו בני מירב כאילו הם בני מיכל. ולא היא, ישנם שני פרשנויות בלבד. הפרשנות של התרגום, אינו נכנס כלל לפרש מדוע הוזכרו כאילו הם בני מיכל. הוא רק מתרגם את הפסוק בפשטות, ומציג את האמת כפי שהיא, והכתוב נקט בלשון חסרה. עדיין איננו יודעים מדוע עשה זאת הכתוב? למה לא כתב בצורה ישרה? על זה אין התייחסות בתרגום יונתן. על כך ישנם בתלמוד שני פרשנויות, שנראה שהמסקנה להלכה [בפרשנות של השוואת קידושי מיכל למירב, ישנו חידוש הלכתי סבוך] הוא כמו הפרשנות האגדית, שלכן הכתוב הציגם כבני מיכל, כדי ללמדנו שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

    ב. בכל הדורות, גם בזמנים בהם רוב עם ישראל סטו מהדרך, היו חכמים בישראל שדבקו בתורה ובמצוותיה, והעבירו את מסורותיה. הרי גם למלך מנשה הגיעו נביאי ה', כך גם לכל מלכי יהודה וישראל. נביאי ה' מוכרחים היו להיות שלימים בתורה וחכמת הא-ל. די אם אעתיק את לשונו של הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ז ה"א) כדי להבין זאת בקלות:

    'מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר".'

    והנה לך שלשלת מסירת התורה העיקרית מדור לדור עד לדורו של רבי יונתן בן עוזיאל, כמוצג ברמב"ם בהקדמתו ליד החזקה:

    'כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס. ושמואל קיבל מעלי ובית דינו. ודוד קיבל משמואל ובית דינו. ואחיה השילוני [...] קיבל מדוד ובית דינו. ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו. ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו. ויהוידע הכהן קיבל מאלישע ובית דינו. וזכריה קיבל מיהוידע ובית דינו. והושע קיבל מזכריה ובית דינו. ועמוס קיבל מהושע ובית דינו. וישעיה קבל מעמוס ובית דינו. ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו. ויואל קיבל ממיכה ובית דינו. ונחום קיבל מיואל ובית דינו. וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו. וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו. וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו. וברוך בן נריה קיבל מירמיה ובית דינו. ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נריה ובית דינו. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק והוא היה מכלל המאה ועשרים. וקיבל תורה שבעל פה מכולם והוא היה כהן גדול אחר עזרא. אנטיגנוס איש סוכו ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו. ויוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנוס ובית דינו. ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם קבלו מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן ובית דינם. ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קבלו מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם. שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם. הלל ושמאי ובית דינם קבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם. ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל הזקן קבלו מהלל [ושמאי] וב"ד.'

    התורה שבעל פה, הכוללת מסורות של הלכות פסוקות, פרשנות ודעות, עברה מדור לדור דוקא בעל פה, והיה אסור להעלותם על הכתב. היא עברה בעל פה לחכמים, ולא היתה ידועה לרוב העם, ולא היתה נגישה עבורם, והם היו מצווים לעשות ככל אשר יורו חכמי ישראל, שבאותם ימים נסמכו לכך דור אחרי דור בסמיכה שהתקבלה מימות משה רבינו.

    ג. לפרשנות המקרא, הדבר מתחלק לשני חלקים, הלכתי ופרשנות. בכל מה שנוגע להלכה, אין לנו אלא דברי חז"ל, שאין אף אחד שיכול לחלוק עליהם, ודבריהם הם הלכה פסוקה ומוחלטת. אחר חתימת המשנה, לא יכלו אמוראים עוד לחלוק על משניות, אלא רק להכריע בין מחלוקות לפי כללי פסיקת ההלכה. כיוצ"ב לאחר חתימת התלמוד, אין מי שיכול לחלוק הלכתית על פסיקת התלמוד. מקובלנו, כי עד לדורם של הלל ושמאי [כלומר דור לפני רבי יונתן בן עוזיאל], לא היו מחלוקות הלכתיות בישראל שלא הוכרעה [מלבד מחלוקת אחת]. ותמיד הם הוכרעו כפי הצורה שבה קבעה התורה איך יוכרעו הדברים. מזמן שמאי והלל, נחלקו בתי הדין בישראל, ונותרו דברים ללא הכרעה ברורה בין החכמים, והדברים נותרו במחלוקת. סוגיה שלמה בגמרא עוסקת על מקרה שנחלקו החכמים, שהללו אומרים "כך קיבלנו וכך נראה לנו" והאחרים אומרים "כך קיבלנו וכך נראה לנו". כלומר, לפעמים היו המחלוקות בקבלה עצמה, לפעמים היו מחלוקות בסברא. ובכלל, עלינו לזכור, שהתורה ניתנה לחכמים עם כללים ברורים כיצד לדרוש, י"ג מדות שהתורה נדרשת, ויש עוד אופנים של לימודים. התורה שבכתב נמסרה עם קודים ברורים כיצד להגיע לפרשנות שלה ואיך להוציא את ההלכה.

    אך בכל הנוגע לפרשנות גרידא, בלי מסקנה הלכתית, הרשות נתונה לחכמי התורה, להציע פירוש הנראה להם, גם כאשר חז"ל פירשו באופן שונה, ובלבד שיתאים לכללי התורה המסורה בידינו. אין זה אומר שחז"ל קיבלו במסורה מפורטת את הפרשנות המדויקת לכל דבר וענין, אלא שפירשו כן על פי קבלתם בהבנה הדברים מלאים כך בכל פרשני המקרא, כדוגמת האבן עזרא וכיוצא בו. אם כי אסייג, כיון שעל האבן עזרא כבר תפסו הראשונים על כך שנטה בפירוש המקראות מקבלת חז"ל. כך שנכון שאולי הפרשנות מותרת לה להתרחב גם באופנים שונים מהכרעת חז"ל, אך גם היא צריכה להיות מוגבלת בהבנה שחז"ל היה להם הרבה יותר רוחב וסמכות להסביר ולפרש, מאשר בדורות המאוחרים יותר. הן בגלל הקבלה שהיתה יותר ברורה בימיהם, והן בגלל שהבנתם בפרשנות המקרא הייתה הרבה יותר מוסמכת ברוחב דעתם.

    בנקודה זו גם ישנה התייחסות למאמרך בנוגע לבני יהויכין ויאשיהו, ואיני סבור שיש צורך נוסף להכנס לפרטים שם, מלבד הידיעה המעניינת שכבר שלחתי לך מפרשנותו של הגר"א שהאיר על זוית נוספת. [דרך אגב לא הבנתי את המשפט האחרון במאמרך, למה צדקיהו מלך פעמיים? הוא מלך בן 21 כך מוזכר בכל המקורות. משהו שם לא מובן. לא משנה. זה לא נוגע ללוז הענין]. אבל שם חושבני שאני צריך להוסיף משפט אחד. הנך מציג את הדברים כביכול, פרשנות אחת לא תיאמה את הדברים עם הפרשנות הבאה, וכך נוצרו טלאים על גבי טלאים. אבל מה לעשות, שבאותו מקום בתלמוד שבו מתייחס התלמוד מיהו יהואחז, הוא מתעסק גם בצדקיהו ובשלום, ולמשמעות המילה הרביעי, ולכל הבעיות העולות ובאות. לא היו צריכים ששים דורות, ואפילו לא דור אחד, כדי לפתור את כל הבעיות העולות למקרא הפסוק. כולם נפתרו בפעם אחת.

    ד. יש לך קושיא, מדוע התנ"ך נכתב בצורה כה "שלומיאלית" ו"חובבנית" לטעמך. אבל העובדה, שמהמילה הראשונה בתנ"ך, אנו נזקקים בכל רגע ורגע לליווי צמוד של פרשנים, כדי להבין את התחביר, [כמו המילים הראשונות הפותחות את התורה, עליהם מכריז רש"י "על כרחך המקרא הזה אומר דרשני", כי אם מנסים להסביר בצורה פשוטה, נתקעים בפסוקים הבאים שלא מסתדרים]. וכן שהלכות שלמות וגופי תורה מוחבאים בתורה בצורה שבעל כרחנו ניתנה להסבר רבני ותלמודי, כמו מצוות תפילין שמפוזרת בתורה באי סימטריות בארבע מקומות, וגם אחרי שנחבר את הכל אי אפשר להבין כלום מה לקשור ואיך לקשור והיכן לקשור, ומה זה "טוטפות", או לדוגמא מצות שבת שמוזכר כה הרבה לשבות ממלאכה, אבל אפילו פעם אחת לא מוסבר לנו מה זה מלאכה, חוץ מאיזה איסור על הבערת אש, כל זה מחייב אותנו להגיע למסקנה שהוא נכתב כך בצורה דווקאית, מסיבות השמורות למי שכתב את התורה והכתיב את התנ"ך, ואין לנו אפשרות אחרת אלא לצעוד לאור חכמי התורה מימות משה רבינו ועד ימינו אנו, להבין ולהשכיל את דברי התורה שלא ימושו מפינו ומפי זרענו עד עולם, כולל אחרי ביאת משיח אמת שאנו כאומה מצפים לו כבר זמן רב כל כך.

    חכמת חכמי התורה, קרובה היא למעלת רוח הקודש, לא רק משום שחכמתם הגאונית הייתה לרוב משהו הרבה יותר גבוהה מהסטנדרט האנושי [כפי שראינו בעינינו אצל חכמי התורה בדורות האחרונים, והם ננסים לעומת ענקים בדורות שקדמו להם], אלא משום שהם דבקו בתורה שהיא חכמה אלוקית בצורה כזו, שדרגת הבנתם היא קרובה למעלת רוח הקודש. דבר זה מבואר ומפורש הוא בדברי חז"ל ומהם והלאה. ספציפית על רבי יונתן בן עוזיאל אמרו חז"ל (סוכה כח. בבא בתרא קלד.) את הדברים הבאים:

    'תנו רבנן, שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר (משלי ח) "להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא", וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.'

    אפשר היה לי להרחיב עוד ועוד בדברים, אבל סבורני שמספיק בדברים אלו כדי לחדד וללבן וגם להסביר, עד כמה אין בדבריך כל ממש כדי לערער ולו במשהו את דברי חכמינו וקדמונינו שמפיהם אנו חיים.

    היה שלום

  • קישור לתגובה רביעי, 18 יוני 2014 19:12 הוסף ע״י עדי אביר

    יהודי שיודע,

    אני מניח שרוב הפרשנים מסתמכים על פרשנויות מוקדמות יותר אך אין בכך כדי להפריך את טענותיי, אותן אפרט עתה ביתר אריכות:

    1. התנא רבי יונתן בן עוזיאל חי ופעל בימי הבית השני, כמה מאות שנים טובות לאחר ימיו של בעל ספר שמואל. רבי יוסי ורבי יהושע בן קרחה, שדנו בנושא במסכת סנהדרין, חיו ופעלו למעלה מאה שנים מאוחר יותר. נשאלת השאלה: כיצד ידע רבי יונתן בן עוזיאל למה בדיוק כיוון בעל ספר שמואל בניסוחיו? האם הוא הסתמך על מסורת קדומה שעברה בעל פה מדור לדור או שהוא החליט מסברתו שהמקרא נקט בלשון חסר וראוי להשיב למקומן את המילים שנשמטו? במילים אחרות, האם תרגומו של רבי יונתן ודבריהם של רבי יוסי ורבי יהושע בן קרחה הם מבחינת 'גמרא' ('קבלה') או 'סברא'?

    בוא נבחן לרגע את האפשרות הראשונה, היינו, שהתנאים הסתמכו על 'גמרא' שעברה מפה לאוזן במשך כתשע מאות שנים מימי שמואל, גד ונתן ועד לימי רבי יונתן בן עוזיאל. אני יכול להבין טענה שאומרת שתורת משה המקודשת הצליחה איכשהו לצלוח תקופות ארוכות במהלכן רוב העם זנח את היהדות ואימץ את הפולחנים הזרים, למשל בימי מנשה ואמון, אבל האם ייתכן שעובדי עבודה זרה שימרו מסורות לגבי ניסוחיו של ספר נבואי שזכה להתקדש, יחד עם שאר ספרי הנ"ך, רק בסוף ימי הבית השני? האם יש סיבה שמורים יעבירו לתלמידיהם במשך מאות בשנים את כוונותיהם הסמויות של שמואל, גד ונתן, להם מייחסים את כתיבתו של ספר שמואל? האם אין זה סביר שבשעת הדחק, כשאבדה תורה מישראל, אבדו גם המסורות לגבי ניסוחיו של ספר שמואל ובמקום על ה'גמרא' הרבנים החלו להסתמך רק על סברתם, שהתבססה על לא יותר מאשר הוראות הגיונם ותודעת השליחות שחייבה כל רב לאלתר תירוץ באמצעותו ניתן יהיה להחליק כל סתירה שנקרית על דרכו?

    2. רבי יוסי קבע: 'מקיש קידושי מירב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי - מה קידושי מיכל לפלטי בעבירה אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה. זה אכן חידוש מעניין אבל הוא מעלה מייד שתי שאלות:

    א. מניין רבי יוסי ידע מה היו כוונותיהם של בעלי ספר שמואל? האם הרבנים שימרו במשך למעלה מאלף שנים מסורת האומרת שבעלי המקראות כתבו את המשפט המבלבל והסותר 'וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי' רק על מנת ללמדנו ש'קידושי מירב לעדריאל בעבירה'? האם המסר הטפל הזה הצדיק הטרדת כל כך הרבה תלמיי חכמים בבלבול כל כך עמוק? האם מישהו יכול להאשימני אם אני חושב שתירוצו של רבי יוסי נולד מאות שנים לאחר כתיבתו של ספר שמואל במטרה להחליק טעויות שהוכנסו בו על מחבר, או מעתיק, רשלניים?

    ב. אם רבי יוסי למד מרבותיו שהפסוק הבעייתי שולב במקורות רק כדי ללמדנו ש'קידושי מירב לעדריאל בעבירה' מדוע רבי יונתן בן עוזיאל, שחי לפחות מאתיים שנים לפניו, לא נסמך על ההסבר הזה ובמקום זאת הוא קבע שהמקרא השתמש בלשון חסר? מאידך, אם המקרא באמת השמיט מילים הרי שלאחר החזרתם הפסוק היה אומר 'בני מירב שגידלה מיכל בת שאול שילדה מירב לעדריאל' ולא היינו לומדים מכך דבר על קידושיהן של מיכל ומרב. במילים אחרות, האם ייתכן שפסוק בעייתי אחד יוסבר על ידי שני תירוצים שונים ושניהם עדיין יחשבו כנכונים?

    3. רבי יהושע הוסיף את תרומתו למרקחת ולשיטתו בפסוק נכתב כי 'מירב ילדה ומיכל גידלה לפיכך נקראו על שמה ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'. כלומר, עתה יש לנו כבר שלושה תירוצים:

    א. הפסוק השמיט מילים.

    ב. הניסוח הבעייתי בא ללמדנו ש'קידושי מירב לעדריאל בעבירה'.

    ג. הניסוח הבעייתי בא ללמדו 'שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'.

    האם שלושת ההסברים הללו עברו ב'קבלה' מדור לדור או שלפחות אחד מהם הומצא מסברתו של אחד התנאים? האם כולם 'נכונים' או רק אחד מהם? אני מניח שגם במקרה זה הרבנים חייבים לטעון 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' והייתי שמח אם תסביר לי כיצד שלושה פירושים שונים לפסוק אחד יכולים כולם להיות נכונים בו זמנית.

    4. אני חושב שבהערתך המסכמת פתרת את כל התעלומה: אתה כתבת ' אני [הצועד כך בעקבות פרשני המקרא שקיבלו את הספר באופן האמור] איני נבהל מקושיות שיש בספר, ורואה בהם אתגר שבא ללמדנו דבר נסתר כלשהו, אם הלכתי או השקפתי-רעיוני.' זאת בדיוק הבעיה. אתם מתחילים מהמסקנה ומנסים לכפות אותה על הבעיה במקום להתמודד עם הנתונים ולגזור מהם את המסקנות ההגיוניות. כשאני, פעם אחר פעם אחר פעם, נתקל בפסוקים שסותרים האחד את השני אני מניח שהיצירה נכתבה, שוכתבה, עובדה ונערכה, שוב ושוב, על ידי סופרים ועורכים שונים שלא תמיד שמו לב לטעויות שהם וקודמיהם שרבבו לטקסט, בדיוק כשם שסופרים ועורכים בני ימינו מאפשרים לטעויות להתגנב גם ליצירות מודרניות – שהרי הם רק בני אדם. לעומת זאת, כשהרבנים נתקלים בטקסט בעייתי הם מניחים שבידם ניסוח אורגינלי מדוייק ואמין ובהכרח חייב להיות איזה שהוא תירוץ גואל שיחליק את הסתירות והתהיות. ההכרה הזאת מחייבת אותם להפשיל את שרווליהם ולחפש, או לאלתר, את התירוץ שיגאל את הטקסט מבלבולו: מילים חסרות, הוראה חשובה כזאת או אחרת, משמעויות תורניות שכביכול עולות מהכתוב וכדומה.

    אני תמיד מוריד את הכובע בפני האקרובטיקות הפרשניות של הרבנים אבל יכולותיהם הוירטואוזיות אינן יכולות להשכיח את העובדה שאין בידינו דבר זולת 'סברות' אותן, עם כל הכבוד, איני מוכן לקבל. הפרשנויות הרבניות לא נכתבו על ידי האל, לא ברוח הנבואה ולא ברוח הקודש אלא על פי תכתיבי הידע וההיגיון של בני אדם כמוני כמוך. אתה, כמובן, מאמין שהרבנים היו ענקים רוחניים ודבריהם צריכים להנחות אותנו לנצח אבל אמונתך אינה יכולה לחייב גם אותי. לאחר שנות לימוד ארוכות הגעתי למסקנה שהתנאים, האמוראים ושאר גדולי ישראל הרבו להג בתחומים בהם הם לא הבינו דבר וחצי דבר ולכן סברותיהם אינן משתוות לסברותיהם של חוקרי מקרא מודרניים, שתוקפים כל בעיה בצורה אובייקטיבית, ללא שום מחוייבות לאף אג'נדה מוקדמת. התנ"ך הוא אולי מקודש אבל תירוצי הרבנים מבטאים את הידע וההבנה של בני העת העתיקה וימי הביניים וערכם מתבטל לעומת פרשנויות מודרניות שנשענות לא רק על ההגיון המחודד של חוקרי המאה העשרים ואחת אלא גם על ממצאים ארכיאולוגיים, טקסטים מארכיונים מצריים, אשוריים, בבלים וכנענים, שיטות תיארוך מדעיות, תורות ניתוח טקסטואליות שמקובלות על רוב החוקרים, ניתוחי מחשב של מילים וסגנונות וכדומה. אני משוכנע שאין בכל אלו כדי לגרום לך לוותר על אמונתך בגדולתם של רבני התלמוד אבל אתה לבטח תבין מדוע אני איני מוכן לוותר על תובנות המחקר המודרני ולאמץ לחיקי את פירושיהם של רבנים אינטרסנטים שמבחינתי כשלו פעם אחר פעם בהבנת המציאות הריאלית, למשל, האמונה בבריאה בשישה ימים לפני פחות מששת אלפים שנה, בבריאת כל המינים במתכונתם הנוכחית, בקיומו של רקיע קשיח מעל לראשינו, בארץ שנטועה על גבי עמודים, בשמש שסובבת סביב הארץ וכדומה.

    עדי אביר

  • קישור לתגובה רביעי, 18 יוני 2014 18:09 הוסף ע״י יהודי שיודע

    ובכן, הפרשנות שבו אתה מציג את הדברים, כאילו היא איזה פרשנות רבנית מאוחרת של הרד"ק [=רבי דוד קמחי, חי ופעל בתחילת 1200 לספירה הנוצרית, כלומר לפני קרוב ל1000 שנה] בלבד, וכביכול היא זו שהתחבטה בפירוש הכתוב ו"החליקה" את הדברים, היא קצת עלבון, כיון שהפרשנות הזו מוקדמת כל כך, ממש מהפרשנות הראשונה שאנו מחזיקים ביד לספר התנ"ך. כך זה מופיע בתרגום על המקום:

    'ונסיב מלכא ית תרין בני רצפה בת איה דילדת לשאול ית ארמוני וית מפיבשת וית חמשת בני מרב דרביאת מיכל בת שאול דילדת לעדריאל בת ברזילי דמחולות.'

    התרגום חובר על ידי התנא יונתן בן עוזיאל שחי ופעל בימי הבית שני. לפי פרשנות זו, הרי שהמקרא נקט בלשון חסר [ומי שבקיא אפילו מעט בפרשנות המקרא, יודע שזה דבר מצוי ביותר], וכאילו נאמר בפסוק: 'בני {מירב שגידלה} מיכל בת שאול שילדה {מירב} לעדריאל'.

    כך גם פרשנות זו מופיעה בתלמוד (סנהדרין יט, ב) וכן בגדול פרשני המקרא רש"י על המקום.

    אגב, בתלמוד (שם) ישנה פרשנות נוספת, אחרת לגמרי, ולפיה הטעם שהמקרא קרא לנישואין אלו על שמה של מיכל, למרות שהיו אלו נישואין של מירב {שהרי מיכל הייתה נשואה לגבר אחר לגמרי, כמו שנאמר בשמואל (א, כה) ולא לעדריאל}, כדי ללמד אותנו שנישואי מירב לעדריאל היו קידושי עבירה, כמו שקידושי מיכל לפלטי בן ליש היו קידושי עבירה.

    בכל מקרה, סבורני שלבוא ולטעון שהספר טעה בכזו טעות קריטית כפולה, לערב את מיכל במירב, גם כאמא של הילדים בעוד שלא היו לה, וגם כאשתו של עדריאל בעוד שהיתה נשואה לאחרת, זה עלבון מושלם לטוען טענה זו. גם אם הטוען אינו מקבל שהספר חובר בנבואה {ואגב, בניגוד לטיעון המשתמע מהמאמר, אין אחד שאומר שהספר נכתב ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, זה נאמר רק על התורה שבכתב. ספרי הנ"ך נכתבו ע"י אנשים, שנאמר להם בנבואה מה ואיך לכתוב}, בכל מקרה ספר שאמור להיות ספר בסיס היסטורי, אמור לעבור ביקורת מינימלית, הן ע"י מחברו, והן ע"י צוות מצומצם של מנחילי הספר לעם שלם. אפילו על כתבה בעיתון לא הייתי מניח לכזו טעות לעבור בשתיקה.

    אומר מילה נוספת ברשותך.

    קשה מאוד לגשר בין שני זויות המבט שבו אנו ניגשים ללימוד התנ"ך. בעוד אתה יוצא מנקודת הנחה ראשונית, שהספר הוא ספר אגדות חביב, שמאן דהו חמד לו לצון והפך אותו לספר לימוד בסיסי לעם שלם בעל תרבות עמוקה, הרי שאני יוצא מנקודת הנחה ראשונית שהספר הוא ספר קודש שחובר ע"י נביאים שהיו אנשי מעלה בדרגה גבוהה שזכו לראות מראות נבואה שאין לנו הבנה בסיסית במשמעותם. משכך, אני [הצועד כך בעקבות פרשני המקרא שקיבלו את הספר באופן האמור] איני נבהל מקושיות שיש בספר, ורואה בהם כאתגר שבא ללמדנו דבר נסתר כלשהו, אם הלכתי או השקפתי-רעיוני. לעומת זאת, אתה שיוצא מנקודת הנחה של ספר אגדות עם, מוצא בו סתירות חובבניות המתאימות לספרי אגדות של אנשים שאינם יודעים מעצמם מה הם רוצים להביע.

    היה שלום

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים