Skip to content

1VSDAT

שבת, 10 אוגוסט 2013 11:01

חיים של אחרים - על הזולתנות כטעם החיים (מעגלתו של חילוני)

דרג מאמר זה
(22 מדרגים)
חיים של אחרים:
על הזולתנות כטעם החיים
 
במאמרי "טעם החיים" הסברתי את הטעם שמצאתי אני לחיי.
 
הדגשתי שמדובר בבחירה אישית ובמאמר הנוכחי ברצוני להפנות את הזרקור אל סוג אחר של בחירה – בחירתם של אנשים שמקדישים את חייהם לטובת האחרים.
 
אפשר להתפלא קצת על חוסר ההיגיון שבבחירה זו שלוקה ב"התייחסות עצמית" במובן זה שאם אני מקדיש את חיי לטובת חיי האחרים, עלי להקדים ולמצוא טעם לחייהם של אותם אחרים, אבל לתהייה זו ניתן לענות כך:
 
לא מדובר כאן בתשובה מוחלטת לשאלה "מהו טעם החיים" אלא במענה לצורך הנפשי שלנו בטעם לחיינו.
 
כפי שציינתי במאמרי הנ"ל אין שום גורם חיצוני שמעניק טעם אובייקטיבי לחיינו או מחייב את קיומו של כזה טעם.
 
הצורך בכזה טעם הוא תוצאה של הפסיכולוגיה שלנו (בעלי חיים ואנשים שאינם מסוגלים להקדיש זמן למחשבה אינם מטרידים עצמם בשאלה זו) ולכן גם המענה לו אינו "אמת מוחלטת" והוא מוטל על כל אדם באופן אישי.
 
אחד השמות שיזכירו רבים כדוגמה לאדם שבחר את חייהם של אחרים כטעם חייו הוא שמה של האם תרזה - נזירה אלבנית-קתולית, מיסיונרית, פעילה הומניטרית ומקימת מסדר המיסיונרים של הצדקה שסייע לעשרות אלפי אנשים. עבודתה, סיועה ההומניטרי ותמיכתה בענייםבכלכותהשבהודוהפכו אותה לאחת מהנשים המפורסמות ביותר בעולם ולסמל לצדיקות ויושר בעיני רבים. פעולות אלו אף זיכו אותה בפרס נובל לשלום בשנת 1979.
 
זו דוגמה מוכרת ולא ארחיב את הדיבור עליה.
 
תחת זאת, אתמקד בשתי דוגמאות אחרות ואשתף אתכם בתובנות שהפקתי אני מאותן דוגמאות.
 
הדוגמה הראשונה היא זו של ג'ורג' פרייס:
פרייס היה איש אשכולות רב כישרון, אך תימהוני, שתרם תרומה ניכרת לתחומי ידע רבים ומעולם לא הצליח לתרגם את תובנותיו להצלחה בחיים (במובנים של כסף או יוקרה).
 
את רוב חייו העביר בארה"ב אבל אחרי שמחלה קשה עוררה את מודעותו לסופיות חייו, הוא החליט לעזוב הכל (ממש הכל! כולל את משפחתו), לעקור לבריטניה, לנסות לחולל מהפכה מדעית אחת שתקנה לו שם עולם.
 
הבעיה שעל פתרונה תכנן להשתית את המהפכה הייתה בעיית הזולתנות – התנהגות שתורמת לכלל תוך פגיעה בסיכויי רבייתו של הפרט הנוקט בה.
 
התוצאה של עבודתו על הנושא הייתה משוואת פרייס – משוואה שרבים רואים בה את ההסבר הטוב ביותר שיכולה האבולוציה לתת לתופעת האלטרואיזם.
 
מה שמשוואה זו עושה למעשה הוא להסביר כיצד – במקרים מסוימים – יכולה התנהגות אלטרואיסטית להגביר את תפוצתם של הגנים הגורמים לה (וזאת – למרות שהפרט הספציפי שנוקט בה עלול להיפגע), על ידי הגדלת כשירותה של הקבוצה אליה משתייך אותו פרט.
 
מדובר ברעיון של ברירת קבוצות שעדיין נתון במחלוקת קשה בקרב חוקרי האבולוציה.
 
אבל פרייס עצמו הוטרד מתכונה אחרת של ההסבר שמצא.
הוא הבין שמה שמצא הוא למעשה הצגה של האלטרואיזם כאגואיזם במסווה ועובדה זו תסכלה אותו עמוקות.
 
לתסכול זה הייתה השפעה מפליגה על המשך חייו ועל סופם.
 
בביטוי של "מרד" נגד המסקנות העולות ממשוואתו, הוא הפך לאלטרואיסט קיצוני והקדיש את כל רכושו כדי לעזור לחסרי בית שלא הכיר.
 
הוא רצה להוכיח בגופו שאלטרואיזם שלא למטרות רווח קיים למרות הכל והוא אכן הוכיח זאת.
 
התוצאה הייתה שהוא עצמו הפך לחסר כל והתאבד.
 
תיאור נפלא של חייו ופועלו של פרייס תשמעו בראיון שערך קובי מידן עם פרופסור אורן הרמן לרגל פרסום ספרו "מחיר האלטרואיזם" (באנגלית זה נשמע יותר טוב – The Price of Altruism – שם המרמז על שמו של גיבור הספר).
 
התובנה האישית שלי מסיפור חייו של פרייס היא שאילו קרא את ההסבר שנתתי אני לתופעת האלטרואיזם – אולי היה התסכול שהוביל להתאבדותו נחסך ממנו כיוון שהסבר זה – בניגוד למה שאפשר לצפות מהסבר אבולוציוני – דווקא מתאר אלטרואיזם טהור שלא "נועד" למטרות רווח – כזה שהוא תוצר לוואי הכרחי של תכונות אחרות שלנו.
 
הדוגמה השנייה היא זו של אבי (כן. אבא שלי.):
 
בשנים האחרונות סבלה אמי ממחלת ניוון שרירים נבזית שריתקה אותה, פחות או יותר, לכסא נוח מתכוונן שבו נאלצה לבלות את שלוש השנים האחרונות לחייה.
 
ככל שהלך מצבה והתדרדר, עוד בטרם רותקה לחלוטין לאותו כסא נוח, הפנה אבי כמות הולכת וגדלה של משאביו הגופניים והנפשיים המתדלדלים לדאגה לשלומה ולרווחתה, עד שאלו הפכו למרכז חייו ותכליתם.
 
אחרי חיים שאופיינו בפעלתנות מתמדת – הן בעבודה, הן בתחביבים והן בלימוד בלתי פוסק, הוא זנח הכל והפך את רווחתה של אמי למטרתו היחידה.
 
מטרה זו מלאה את חייו ואף שימרה את יצירתיותו התוססת כאשר נדרש למצוא פתרונות יצירתיים לקשיים הפיזיים שהלכו וגברו (תיאור הפתרונות הללו אמנם מעניין בפני עצמו אבל הוא יהווה סטייה מנושא המאמר ולכן אמנע ממנו).
 
אבל בסוף דצמבר 2012 הלכה אמי לעולמה ואחרי ההלם שלקינו בו כתוצאה מן האירוע עצמו התחיל להתברר לנו (משפחתו הקרובה) שחייו של אבי התרוקנו לגמרי מתוכן והוא מתקשה לשקם אותם.
 
אנחנו מנסים להחזיר אותו לפעילויות שנהג לבצע בטרם שיעבד את עצמו למחלתה של אמי אבל ההתדרדרות הפיזית והנפשית שנקלע אליה מקשים זאת מאד.
 
גם אם ננחל הצלחות כלשהן במאמצינו אלה, עדיין אראה את עצמי מחויב להסיק את המסקנה הבאה:
 
אם חייהם של אחרים הופכים לטעם היחיד של חייך אז טעם חייך תלוי ביכולתך לעזור להם.
לכן – אם הם מתים, או אם את/ה עצמך מאבד את היכולת לעזור להם – יש סכנה שתמצא/י את המשך חייך חסר טעם.
 
לכן – למרות שרווחתם של אחרים היא מטרה טובה וראויה – רצוי למצוא לחיינו טעם נוסף – כזה שימשיך להוות מענה לצורך שלנו בטעם לחיים כל עוד ביכולתנו לחשוב על הצורך הזה.
 
מיכאל רוטשילד
 
נקרא 1173 פעמים שונה לאחרונה ב- ראשון, 05 אוגוסט 2018 08:24

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

4 תגובות

  • קישור לתגובה שני, 21 נובמבר 2016 17:07 הוסף ע״י צופית

    מרגש מאוד מה שכתבת ואפילו מאוד הזדהיתי עם הכתוב משום שאמי עוברת תהליך דומה בשנים האחרונות. אבי נפטר לפני 4 שנים ומאז היא אינה מצליחה למצוא את עצמה לבד בבית. היא מתקשה להעסיק את עצמה באופן יזום ונזקקת תמיד לחברת אנשים. היא דוחה כל אפשרות לתחביבים בהם תוכל לעסוק בביתה. היא כל הזמן מבלה מחוץ לבית ורק כאשר הערב יורד, היא ממהרת לחזור הביתה לאכול את ארוחת הערב, להתקשר אחד לאחד מדי ערב לכל הילדים ופורשת לישון. אחרי 62 שנות נישואין היא מתקשה מאוד להיות לבד. אני מתקשה לשפוט אותה משום שהדור הזה של הורינו כל אחד בפני עצמו לא נהג להעסיק עצמו בחוגים, חברים, מפגשי נשים/גברים, משחקי ברידג' וכדומה. הם היו זוג שבילו כל הזמן ביחד. בסופו של יום אנחנו צריכים לשמור עליהם. אני מאחלת לאביך אריכות ימים טובים ובריאה.

  • קישור לתגובה ראשון, 06 אוקטובר 2013 21:32 הוסף ע״י MouthHole

    אהבתי את תגובתך האחרונה :)

  • קישור לתגובה ראשון, 06 אוקטובר 2013 20:46 הוסף ע״י חילוני (מעגלתו של)

    MouthHole
    דבריך מקובלים עלי אבל ברצוני להעיר שאחת מהמסקנות שאני מייחס לה את החשיבות הגדולה ביותר בדברי היא עצם קיומו של אלטרואיזם שלא למטרות רווח – מה שפרייס היה רואה כאלטרואיזם טהור ואמיתי.
    קיומו של אלטרואיזם כזה חמק מעיניו של פרייס וככל הנראה גם מעיניו של אורן הרמן.
    זו בעיני מחשבה מרנינה שכאמור, אולי גם הייתה מונעת מפרייס להתדרדר עד כדי כך.
    אני רוצה גם לציין עוד דבר:
    לא סתם הזכרתי את הסיפור על אבי.
    כפי שאולי אפשר להבין בין השורות – גם אני מוצא את עצמי מקדיש את רוב זמני לסיוע לאבי ולטיפול זה.
    אחת הסיבות שכתבתי את מה שכתבתי הייתה להזכיר לעצמי שעלי להימנע מהיקלעות למצב דומה לזה אליו הוא נקלע.
    את פעילותי בבלוג הנוכחי אני רואה בדיוק כסוג הפתרון שאתה מציע – אלטרואיזם לטובת כלל הציבור.

  • קישור לתגובה ראשון, 06 אוקטובר 2013 14:01 הוסף ע״י MouthHole

    הכרתי את הראיון עם אורן הרמן, אכן ניפלא ואשמח לקרוא את הספר שלו כשיתפנה לי זמן..

    בקשר למסקנותיך-
    ברגע שיש לך רק בן-אדם אחד לדאוג לו (לאביך זו הייתה אמך), אז אכן ברגע שהוא כבר לא יכל לעזור יותר, הוא איבד את המשמעות לחייו (ובתקווה ועבודה קשה ימצא משמעות חדשה!).

    אך אם תקדיש את חייך לכלל האנשים, לעולם לא יהיה לך מחסור בלמלא את ייעודך ותמיד תוכל 'למלא' את עצמך..

    הדוגמה של פרייס אכן צריכה ללמד אותך שאתה צריך לחשוב על העתיד ולהמשיך לכלכל את עצמיך (אך לא לעבוד בשבילך אלא בשביל שתוכל לעזור לאחרים (במחשבה שנייה זה כן לעבוד בשבילך - אתה עובד בשביל שתוכל לעזור לאחרים שזה בעצם גורם לך לאושר))

התגובות האחרונות