לא פעם הם גם מגדילים לעשות ומדברים על כך שהבחירה לחיות כאן היא בחירה שללא הדת היא בלתי מוסרית כי היא מנשלת עם אחר מאדמתו.
הרעיון (השגוי, מחד, והלא ישר, מאידך) הוא שלמתווכח נגד הדת – שבעצם חייו כאן מוכיח שאחרי כל השיקולים שהוא עושה הוא מעדיף, לפחות כרגע, לחיות בארץ – יהיה קשה להסביר באופן פומבי את המניעים להחלטתו לחיות כאן (לא סתם כתבתי "באופן פומבי" כיוון שלא פעם המניע הוא בסך הכל שיקולי נוחות ואנשים נרתעים לא אחת מהצגת שיקולים כאלה כצידוק למעשיהם – הם רוצים להיתלות במשהו שיש לו משמעות מעבר לחייהם הפרטיים) והוא יהיה חייב לקבל (שוב, באופן פומבי) את המסקנה שהוא חייב לבחור בין שתי האפשרויות הבאות: או שיקבל את הדת ואת הכפייה הדתית, או שיעזוב את הארץ.
ובכן – כפי שאני רואה את הדברים – לא חסרות סיבות למגוריו של אדם חילוני בארץ ישראל מבלי שתופעל עליו כפייה דתית.
נתחיל באותם "שיקולי נוחות" שכבר הזכרתי.
דץ ודצה כבר שרו על זה "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי – בשתי ידיי, כאן גם אתה אתי וכאן כל אלף ידידי ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי".
אין שום סיבה להתבייש בשיקולים אלה.
אזרחי כל המדינות בעולם מבססים את חייהם באותן מדינות בדיוק על שיקולים אלה ואין זה הגון לצפות מאזרח הארץ לשיקולים אחרים.
מי שאינו מסתפק בהסבר זה (שהוא לגיטימי לחלוטין) עשוי לנסות להצדיק את העובדה שבכלל הקימו את המדינה.
אמנם לא הוא עשה את זה וכיום זו כבר עובדה קיימת ולא הרי "לפרק מדינה" כהרי "לא להקים אותה מלכתחילה" אבל יש בוודאי אנשים שמרגישים שחובתם להצדיק גם את הקמת המדינה.
ובכן – אפילו אני מצדיק את הקמת המדינה.
אני אומר "אפילו אני" כי אני, באופן עקרוני, נגד מדינות!
לדעתי מדינות, שפות שונות ודתות מהווים גבולות מלאכותיים שבני אדם יצרו ושהשפעתם היחידה היא שהם מהווים עילה למלחמה בין השוכנים משני עבריהם.
האוטופיה שלי היא בכלל ממשלה עולמית מן הסוג שאיינשטיין, קאנט, צ'רצ'יל, ברטרנד ראסל וגנדי חתרו אליו.
האוטופיה שלי מתוארת יפה על ידי השיר Imagine של ג'ון לנון.
אז איך זה שאני בכל זאת מצדיק את הקמתה של מדינה נוספת (בזמנו. כיום, כמובן, המדינה כבר הוקמה אבל קטע זה דן בהצדקת מעשי העבר)?
פשוט, כי מדובר במקלט לעם היהודי מפני האנטישמיות: לא מדובר כאן על יצירת גבולות חדשים אלא בסך הכל על הפיכתם של גבולות קיימים – בין האנטישמים לבין נרדפיהם (גבולות שנכפו עלינו) – לגבולות בני הגנה.
תקוותי היא שברבות הימים תיכחד האנטישמיות ונוכל להמשיך לחתור לממשלה עולמית, אבל לא נראה לי שזה יקרה בקרוב.
הפיכת הגבולות הקיימים לבני הגנה מדגישה את הצורך בכוח צבאי שיוכל להגן על הגבולות ולכן נכון להישען על עובדה זו ולהקהות את שיני הדתי התוקף באמצעות האמירה שדווקא לאלה שמגנים על הגבולות יש זכות גדולה יותר על הארץ מאשר לאלה שהחליטו להסתפק בתפילה לשלומה.
לא צריך מדינה כדי להתפלל לשלום היהודים (וכמובן, כבר ראינו כמה עזרו התפילות בזמן השואה).
נשארת שאלה אחת שהיא באמת קשה: "אוקיי – מדינה – בסדר – אבל למה דווקא כאן? למה להיכנס לסכסוך עם הערבים?....למה לא באוגנדה?"
זו באמת שאלה טובה בעיני.
ייתכן שאפשר היה למצוא מקום (כנראה שלא אוגנדה כי הצעה זו נבחנה ונפסלה מסיבות שונות, אבל אולי מקום אחר) שההתיישבות בו הייתה כרוכה בפחות סכסוכים עם השכנים.
להערכתי ההתעקשות על אזור זה נבעה משיקולים שגויים שאת פירותיהם אנחנו אוכלים היום בדמותה של מדינת ההלכה אבל ייתכן שבזמנו היה קשה מבחינה ציבורית להעביר הצעה אחרת.
איך שלא יהיה, הנושא הובא להצבעה באומות המאוחדות וזכה לאישור כך שזכותנו לשבת כאן אינה מוטלת בספק כמעט על ידי שום גורם מלבד המוסלמים והחרדים.
כל הנושא של "הבטחה אלוהית" שלגביו קיים וויכוח אפילו בתוך הדת היהודית אינו יכול לשמש הצדקה בעיני מי שאינו מקבל את סמכותו של אלוהי היהדות.
כל הרעיון של "זכות היסטורית" צריך ליפול על הסף – גם מפני שכל אחד יכול "להתחיל את ההיסטוריה" בנקודה שמתאימה לו ביותר וגם מפני שהטענה ההיסטורית עליה מתבססת תביעת היהודים לשטח גוזרת (אולי שלא במודע וללא כוונת מכוון) את זכותנו לגור כאן, מרצח העם שנטען שהעם היהודי ביצע בבעלים הקודמים של השטח.
למרבה המזל, אין לנו, כאמור, כל צורך בטיעונים בלתי הגיוניים מסוג זה.
מיכאל רוטשילד
התגובות האחרונות