|
כיצד נברא העולם?
|
|
לאב הכנסייה טרטוליאן[א] מיוחסת האמרה: 'אני מאמין כי זה אבסורד' ולאורה יש לאמץ את הפירוש שאני מציע לסיפור הבריאה בששת הימים[ב]. על פניו הפירוש שלי נראה אווילי, מגוחך, לא הגיוני ואולי אפילו אבסורדי ולכן הוא לבטח קולע בדיוק לכוונתו של המחבר המקורי. בניגוד אלי, הרבנים תמיד ניסו להתאים את סיפור הבריאה לתובנות המדעיות שבאותו רגע נחשבו כ'מודרניות' אבל למרות כל הניסיונות לטשטש את האמת הכואבת, קשה להתעלם מהעובדה שכל סיפורי הבריאה התנכיים, ובכללם הסיפור הראשון בספר בראשית, נשענים על תמונת העולם הפשטנית והמיתולוגית שרווחה ברחבי המזרח התיכון בעת כתיבתם. בסיפור הבריאה הראשון אמנם לא נמצא את רוב הסממנים המיתולוגיים שמאפיינים את סיפורי הבריאה האחרים אבל הוא עדיין מייצג את הקוסמולוגיה הקדומה שראתה את היקום כולו כמעין סיר גדול בעל תחתית, דפנות ומכסה שהתחלק לשלושת השכבות הבאות[ג]:
|
|
|
את חלקו האמצעי של היקום תפסה שכבת הארץ. זאת השכבה שהכילה את כל תוואי השטח שהאדם ראה סביבו: מישורים, הרים וגאיות, ימים, אגמים נהרות ונחלים; את הצמחייה שכיסתה את האדמה וזאת שגדלה בתוך מקווי המים השונים ואת כל בעלי החיים, החל מהיצורים הימיים הגדולים והקטנים, דרך החיות, הזוחלים והרמשים שעל האדמה וכלה בבעלי הכנף שריחפו מעל הארץ. שכבת הארץ נחה על עמודים שקובעו בתוך מי התהומות. מעליה היה חלל ריק גדול בו עופפו בעלי הכנף. החלל הזה נחסם מלמעלה על ידי הרקיע הקשיח ששימש, בו זמנית, כגגה של שכבת הארץ וכרצפתה של שכבת הרקיעים.
|
|
|
שכבת התהום תפסה את המרחב שמקרקעית היקום ועד לשכבת הארץ. בשכבת זו נמצאו מי התהומות אבל ייתכן מאד שבתוך המים היו שקועים בשעתו גם סלעים ענקיים שאחדים מהם שימשו כעמודי התמך של שכבת הארץ. על קרקעית היקום נחו כנראה גם שורשיהם של ההרים הגבוהים שהזדקרו בתוך מי התהום ובצבצו ממעל לפני הארץ.
מעטים בלבד חזרו מביקור בשכבת התהום ולכן ידיעותינו על השכבה הזאת הן בהכרח מאד מוגבלות. עם זאת, לא נוכל לפסול על הסף את האפשרות שבתוך מי התהום, או בתוך סלעי הענק שנחים על קרקעית היקום, ניתן למצוא גם יצורים חיים, או מתים, ובהחלט יכול להיות שהשאול, המקום אליו מגיעים בסופו של דבר כל הנפטרים, נמצא בתוך אחד הסלעים הללו. אם כך הם פני הדברים הרי שהדעת נותנת שבתוך שכבת הארץ קיימות מחילות שיורדות עד לסלע הענק שבתוכו נמצא השאול. תיאורטיקנים אחדים אף גורסים שלצד המחילות הללו קיימים גם מעיינות שמחלחלים דרך שכבת הארץ עד למי התהום. דרך המעיינות הללו מי התהום יכולים לעלות ולהציף את פני הארץ.
|
|
|
השכבה העליונה היא שכבת הרקיעים שפרושה מעל שכבת הארץ. הרקיע הקשיח משמש כרצפתה של שכבת הרקיעים והרקיע העליון, הנקרא במקורותינו בשם 'שמי השמים', משמש כגגה, וממילא גם כגגו של היקום כולו. יש הטוענים שבשכבת הרקיעים ניתן למצוא גם את האל שנוהג לעיתים לשבת על 'חוג השמים', היינו על הרקיע הקשיח, ולעיתים על כיסא הכבוד שנמצא בהיכל שהוא בנה לעצמו אי שם בין הרקיע הקשיח לשמי השמים העליונים.
|
|
|
שלושת השכבות הללו הרכיבו את היקום כולו ומחוץ למעטפת שכיסתה אותם לא ניתן היה למצוא דבר זולת חושך מוחלט שלתוכו איש מעולם לא הצליח לחדור. את שלושת השכבות הללו נוכל למצוא גם בסיפור הבריאה המפורסם ביותר במקרא, אותו ננסה עתה לשחזר יום אחרי יום:
|
|
|
היקום ביום שלפני ה'בריאה'
|
|
הפרק הראשון של ספר בראשית מתאר את יצירתו של היקום כולו, מהשמיים, הארץ והאור ועד לנזר הבריאה ותכלית היצירה הנקרא אדם. עם זאת, על אף דיוקו, הסיפור אינו מתייחס לבריאתו של הרכיב שאף עולם אינו יכול בלעדיו – המים! האל אמנם ברא רקיע בתוך המים אבל הוא מעולם לא טרח לברוא את המים עצמם ולנו לא נותר אלא להניח שהמים היו קיימים מאז ומעולם, עידנים על גבי עידנים על גבי עידנים לפני שבוע הבריאה. בסיפור התנכי אין גם שום אזכור ליצירתם של שמי השמים אבל כיוון שפסוקים אחרים בתנ"ך מעידים על קיומם[ז] עלינו להניח שגם הם היו קיימים מקדמת דנא, כמו גם תחתיתו ודפנותיו של העולם אותם הכתוב לעולם אינו טורח להזכיר[ח].
כיוון שסיפורנו אינו מתייחס לבריאת תחתיתו, גגו או דפנותיו של העולם ואין בו אף מילה על בריאתם של המים עלינו להסיק שמעטפת היקום הייתה קיימת מאז ומתמיד והמבנה הסגור שנתחם על ידי המעטפת הזאת תמיד הכיל אך ורק מים קדמוניים, או במקרה הקיצוני, מים קדמוניים וסלעי ענק שרבצו על קרקעית היקום. נטיב לדמיין זאת אם נחשוב על העולם כאקווריום גדול בעל דפנות זכוכית שמאפשרות לנו להתבונן על תוכו[ט]. בעזרת דימוי זה נוכל להניח שהעולם ביום שלפני הבריאה נראה בערך כך:
|
|
או אולי אפילו משהו כמו:
|
|
בעזרת המים, ואולי אף הסלעים, שהאל מצא בתוך מסגרת היקום הוא עיצב את העולם המוכר לנו בששה ימים בתהליך שאנו מתארים בטעות בשם 'הבריאה'.
|
|
היום הראשון
|
|
ביום הראשון לבריאה האל החל לנקוט בצעדים שבסופו של דבר יהפכו את היקום המוצף במים, עם או בלי סלעים על הקרקעית, לעולם שהיה מוכר לו ולבני תקופתו:
|
|
|
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
|
|
|
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.
|
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.
|
|
|
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ.
|
|
|
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.
|
|
|
שלבי הבריאה של היום הראשון הם, אם כן, ברורים למדי:
|
|
|
1.
|
האל הנמיך את מפלס המים וחשף את ה'שָּׁמַיִם'. כיוון שעוד מעט ניתקל ב'שָּׁמַיִם' נוספים נתחיל כבר עתה לכנות את ה'שָּׁמַיִם' שזה עתה נחשפו בשם 'השמיים העליונים' ואת ה'שָּׁמַיִם' שייווצרו מאוחר יותר נכנה בשם 'השמיים התחתונים'.[י]
|
|
2.
|
בתוך המים קדמונים האל הציב עמודים ועליהם הוא פרש משטח של אדמה וסלעים (עמודי התמך של הארץ אמנם אינם מוזכרים בפרקנו אבל הם מככבים בפסוקים אחרים בתנ"ך[יא] והחוקיות ההנדסית מחייבת אותנו להסיק שהם הונחו על קרקעית העולם כבר ביום הראשון). גם המשטח הזה היה מכוסה כולו במים הקדמוניים.
|
|
3.
|
משטח האדמה והסלעים שהונח על עמודי התמך עדיין לא אורגן וסודר ולכן היה לו מראה כאוטי, או במינוח המקראי 'תֹהוּ וָבֹהוּ'. כאן נוכל להפעיל את דמיוננו ולצייר כל תמונה מפחידה של נוף יבשתי חסר סדר שכולל מגוון רחב של מצוקים, תהומות, מתלולים, מדבריות, בקעים, סלעים ואבנים בצורות שונות ומשונות וכדומה.
|
|
4.
|
השמיים העליונים, כמו כל שאר היקום, היו חשוכים לגמרי. דבר לא נע בהם חוץ מאשר 'רוּחַ אֱלֹהִים' שריחפה על פני המים הקדמונים שמתחתם.
|
|
5.
|
אלוהים החליט להאיר את השמיים העליונים, ואולי גם את המים הקדמוניים שמתחתם, ולהבדיל את האור מהחושך. לאור הוא קרא 'יוֹם' ולחושך 'לָיְלָה'. ביום הרביעי האל ישים 'מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה' והמאורות הללו יאירו את שכבת הארץ ולכן נוכל כבר עתה להבדיל בין האור שנברא ביום הראשון, לו נקרא ה'אור הרקיעי', לבין האור שיופיע ביום הרביעי, לו נקרא ה'אור הארצי'.
|
|
בסופו של היום הראשון העולם כנראה נראה בערך כך:
|
|
|
ייתכן מאד שה'אוֹר הרקיעי' פינה את מקומו ל'חשֶׁךְ', שלאחר כמה שעות הוחלף שוב על ידי ה'אוֹר הרקיעי' וכך הלאה, שוב ושוב, אולי אפילו עד עצם היום הזה. עם זאת, אין לפסול את האפשרות שההפרדה בין ה'אוֹר' ל'חשֶׁךְ' הייתה טופולוגית, כך שהשמיים העליונים היו טבולים ב'אוֹר' נצחי בעוד שהמים שמתחת לשמיים העליונים, הארץ ששוקעה בהם ומי התהומות שמתחת לארץ היו שרויים ב'חשֶׁךְ' בלתי משתנה שהואר בחלקו רק ביום הרביעי, לאחר יצירת השמש, הירח והכוכבים שהושמו 'בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ'.
|
|
היום השני
|
|
ביום השני האל הציב רקיע בתוך המים בכדי להבדיל בין המים שמעל לרקיע למים שמתחת לרקיע. גם לרקיע הזה הוא קרא בשם 'שָׁמָיִם' ואנו, כפי שכבר הבטחנו, נכנה את השמיים הללו בשם 'השמיים התחתונים'.
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
|
|
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.
|
|
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.
|
|
עתה, יש להניח, העולם נראה בערך כך:
|
|
היום השלישי
|
|
ביום השלישי העולם החל ללבוש את צורתו הכמעט סופית. הכתוב מתאר זאת כך:
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן.
|
|
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.
|
|
וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
|
|
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי.
|
|
ביום הזה נפער ב'יַּבָּשָׁה', המכונה 'אֶרֶץ', מקווה מים גדול, שנקרא 'יַמִּים', אליו התנקזו כל המים שמתחת ל'רָקִיעַ'. ה'רָקִיעַ', שעתה כבר נקרא בשם 'שָׁמָיִם', חסם מעליו את המים העליונים ולכן בינו לבין האדמה נוצר חלל בו יכלו להתקיים צמחים, בעלי חיים ובני אדם. עם היווצרות החלל הזה האל גרם לאדמה להתכסות במינים שונים של צמחים. בסופו של היום השלישי העולם אמור היה להיראות בערך כך:
|
|
היום הרביעי
|
|
ביום הרביעי האל יצר את גרמי השמיים והעניק להם תפקידים:
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
|
|
וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.
|
|
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.
|
|
וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ.
|
|
וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
|
|
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי.
|
|
השמש, הירח והכוכבים נשתלו ברקיע ונעו במסילות שנחרצו בו, בדיוק כשם שקטרי רכבת נעים על הפסים שהונחו עבורם. השמש, המאור הגדול, האיר את החלל שמתחת לרקיע ב'אור הארצי' של היום והמאור הקטן, ועמו הכוכבים, האירו את החלל הזה ב'אור הארצי' של הלילה. יתכן שה'אור הרקיעי' התאים את עצמו ל'אור הארצי' וייתכן שלא. כאמור לעיל, ייתכן אפילו שהשמיים העליונים היו שרויים תמיד באור נצחי ובלתי משתנה.
|
|
שלושת הימים האחרונים בשבוע
|
|
ביום החמישי, לאחר שהאל הכניס סדר לעולם ושתל בתוכו את המבנים הפיזיים העיקריים ואת הצמחייה שתשמש תשתית לחיים הוא התפנה לברוא את בעלי החיים עצמם. את הבריאה הזאת הוא פרש על פני יומיים. ביום החמישי הוא ברא את עופות הכנף שמעופפות על פני הרקיע ואת כל חיות המים למיניהן: רמשי המים, דגים ותנינים גדולים:
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם.
|
|
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
|
|
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ.
|
|
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי.
|
|
וביום השישי הוא השלים את המלאכה וברא את כל יצורי האדמה ואחריהם, כדובדבן שבקצפת, את נזר הבריאה ותכלית היצירה – את האדם שנעשה בצלמו וכדמותו.
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן.
|
|
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.
|
|
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
|
|
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.
|
|
וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן.
|
|
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
|
|
עתה, לאחר שהאל גמר לברוא את השמיים, הארץ וכל צבאם הוא החליט לשבות ביום השביעי ועל ידי כך לקדש אותו כיום שיוחד למנוחה:
|
|
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
|
|
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
|
|
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
|
|
סוגיות נלוות
|
|
לבעלי העניין של הדת היהודית היה חשוב להדגיש שהעולם כולו נברא 'יש מאין', מתוקף הציווי האלוהי בלבד וללא שום מעורבות פיזית של האל. זאת אינה התמונה שמצטיירת מתוך הפרק הראשון של ספר בראשית ועל אחת כמה וכמה משאר סיפורי הבריאה שנשתמרו בתנ"ך וראוי שנקדיש מעט זמן להורדת הטענות הללו מעל השולחן:
|
|
האם האל ברא את העולם 'יש מאין'?
|
|
המושג 'בריאה', בניגוד למושגים 'עשיה', 'יצירה' ו'ייסוד' מעלה בקרב רובנו אסוציאציות של קימום 'יש מאין', כלומר, הוצאה ניסית של חומר מתוך הרִיק. את המושג הזה החדירו בנו דורות רבים של רבנים ששאפו לתאר את האל שברשותם כמי שברא את העולם החומרי באמירה, בניגוד לאלים מתחרים שרק עצבו את העולם מהחומר שעמד לרשותם. לקביעה הזאת אין הרבה על מה להסתמך וכבר בפרקנו אנו מוצאים שהאל נזקק גם ל'עשיה' ולא רק ל'בריאה':
|
|
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.
|
|
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים.
|
|
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב.
|
|
הפועל 'עשה' והפועל 'ברא', יחד עם הפועל 'יצר', משמשים בערבוביה גם בשאר פרקי התנ"ך ויש להניח שמדובר במילים נרדפות לכל דבר ועניין. למשל:
|
|
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ.[יב]
|
|
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.[יג]
|
|
אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו. לְמַעַן יִרְאוּ וְיֵדְעוּ וְיָשִׂימוּ וְיַשְׂכִּילוּ יַחְדָּו כִּי יַד יְהֹוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ.[יד]
|
|
וְעַתָּה כֹּה אָמַר יְהֹוָה בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה.[טו]
|
|
כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו.[טז]
|
|
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.'
|
|
|
|
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי.[יח]
|
|
כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהֹוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ.[יט]
|
|
יתר על כן, הפועל 'ברא' משמש לתיאור עשיות שלבטח לא דרשו יצירת 'יש מאין', למשל:
|
|
וּבָרָא יְהֹוָה עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה'[כ]
|
|
הִןֵ אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית לְחַבֵּל'[כא]
|
|
אֲנִי יְהֹוָה קְדוֹשְׁכֶם בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם.[כב]
|
|
כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ.[כג]
|
|
מסתבר, אם כן, שהבריאה' היא לא יותר מאשר 'יצירה' או אפילו 'עשייה', מילה שנושאת עמה משמעויות מובהקות של ביצוע פעולות בחומר קיים, ולכן אין לנו כל סיבה לחשוב שהאל הפך את הרִיק לחומר. הרבה יותר סביר להניח שבבואו לייצר את העולם הוא לקח חומר קיים, את המים הקדומים, והפך אותם לחומר ארצי מחד ולחומר רקיעי מאידך. מהחומרים הללו הוא עיצב את הארץ ואת השמיים התחתונים ושני העצמים הללו כלאו ותחמו את יתרת המים הקדומים. אם התיאור הזה אינו מתקבל על הדעת ניתן להשתעשע גם באפשרות שכל החומר בעולם היה שקוע במים הקדומים כבר מקדמת דנן ובעת הבריאה האל רק חילץ מהמים את החומר הארצי, ממנו הוא עיצב את ה'יַּבָּשָׁה', ואת החומר הרקיעי ממנו עוצבו השמים התחתונים.
כך או כך, לא מדובר על יצירה של 'יש מאין' אלא על הכנעת הכאוס הקדמון, הלא-מעוצב, לא-מתויג[כד] וחסר-החיוּת והפיכתו לעולם מבודל, מסודר ושוקק חיים בו יכלו בבא היום להתפתח התרבויות האנושיות בכלל ועם ישראל בפרט. המסקנה שסיפורנו אינו מתאר יצירה 'יש מאין' אלא ניצחון אלוהי על ה'תֹהוּ וָבֹהוּ' הכאוטי ששלט על היקום הקדום מתחזקת כשמסתבר לנו ש'בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם'[כה] האל לש את האדם מהחומר היבשתי: 'וַיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'[כו]. במילים אחרות, במקרה זה לפחות לא מדובר ביצירת 'יש מאין' אלא בהשלטת הסדר על חומר גלמי שבידיו האמונות של האל הפך לאדם החי שממנו ומצלעו, שאף היא עוצבה מחדש על ידי האל שהפַכה לאשה[כז], נולדנו כולנו.
|
|
האם העולם נברא באמירה בלבד?
|
|
רבים רוצים להסיק מהתיאור המקראי שהעולם נברא באמירה בלבד ואכן הפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.' משחק היישר לידיהם. האל רק הוציא את המילים מפיו והאור מיד נוצר כבדרך קסם. שני פסוקים נוספים: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן' ו-'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן' יכולים אף הם ללמד על קשר ישיר בין האמירה ובין הוצאתה לפועל אך בזאת, פחות או יותר מסתיימת הבריאה הפלאית כביכול ובשאר המקרים לא היה די בדיבור והאל נאלץ להפשיל את שרווליו ולהתערב במלאכה בצורה קצת יותר אקטיבית, למשל:
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן.
|
|
האל אמנם ציווה על היווצרות הרקיע בתוך המים אבל הרקיע משום מה לא נמתח בכוחות עצמו והאל היה צריך להתערב בתהליך ו'לעשות' את הרקיע במו ידיו. כך הדבר גם לגבי המאורות. לאחר שהאל ציווה 'יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם', והכתוב אישר 'וַיְהִי כֵן', הוא עדיין נאלץ לעשות 'אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים ... וְאֵת הַכּוֹכָבִים'. תמונה דומה אנו מקבלים בהקשר לבריאת כל היצורים החיים, ובכללם התנינים הגדולים והאדם. האל אומר את אשר הוא אומר אבל לאחר האמירה הוא נאלץ לברוא או לעשות את כל היצורים הללו ומשתמע מכך שהדיבור עצמו לא הספיק ונדרשה עוד איזו שהיא פעילות בכדי להוציא את הציווי האלוהי מין הכוח אל הפועל.
יתר על כן, אם האל מסוגל לברוא באמירה מדוע הוא מרח את תהליך הבריאה על פני ששה ימים תמימים במקום לברוא את העולם כולו במאמר אחד ארוך. אני במקומו הייתי מתנער מעידני העידנים בהם ביליתי בחוסר מעש, מדקלם ברצף 'יְהִי אוֹר, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ[כח], יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ' וחוזר לנוח לפחות עד ליום הראשון הבא. כיצד, אם כן, נסביר הן את הצורך לגבות את האמירה ב'בריאה' וב'עשיה' והן את השקעת הזמן הבלתי סבירה במשימה שכל אל ממוצע היה משלים בתוך דקות ספורות?
את התשובה עלינו כנראה לחפש בפסוק הבא:
|
|
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
|
|
בפסוק זה האל רומז לראשונה שהציוויים שלו אינם נזרקים לחלל הריק ויש מי ששומע אותם ואולי אפילו מגיב להם. האל יכול לצוות 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' רק כאשר לפניו ניצבות ישויות בעלות צלם ודמות שמסוגלות להשתתף איתו במלאכת העשייה. עתה נוכל להיזכר בעובדה שאין בידנו שום פסוק שמתאר את בריאת המלאכים, הכרובים, השרפים וכל שאר דרי המרומים ולהסיק מכך שגם משרתיו של האל היו קיימים עוד מלפני היות השמיים והארץ והם אלו שהשתתפו יחד עימו במלאכת הבריאה.[כט]
עתה התמונה ברורה לחלוטין: האל אינו משחית את מוצא פיו על החומר הדומם שבדרך פלאית כלשהי ממהר לעצב את עצמו על פי הציווי האלוהי ואת הוראותיו הוא למעשה מנחית על משרתיו הממושמעים שנחפזים למלא את מצוות אדונם ולעצב את החומר הקדמון בהתאם להנחיותיו המפורטות. האל אומר 'יְהִי אוֹר' וכל המלאכים מתפזרים ברחבי השמים ומתחילים להצית את המדורות והאבוקות שגורמות למחבר לציין בסיפוק 'וַיְהִי אוֹר'. האל מצווה 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' ומיד מיכאל ממהר למתוח את הרקיע בצדו הדרומי וגבריאל בצדו הצפוני והקדוש ברוך הוא עומד וממדד את הרקיע באמצעו[ל]. בגמר הפרויקט אכן ניתן היה לומר בסיפוק 'וַיְהִי כֵן', לקרוא ליצירה המוגמרת בשם 'שָׁמָיִם' וללכת ללמוד תורה או לעסוק בכל פעילות אחרת שהאל ומלאכיו נהגו לקיים לאחר רדת ה'עֶרֶב' ולפני עלות ה'בֹקֶר'.
כך גם לגבי כל שאר המשימות ובכל מקרה ומקרה עלינו להשלים את התמונה באמצעות מלאכים שביצעו את העבודה הפיזית שנדרשה לעיצוב העולם על פי תרשימיו של המהנדס, מנהל העבודה וקובע השמות האלוהי[לא]. עם זאת, במספר מקומות הכתוב מייחס את העבודה הפיזית לאל עצמו, ובראש וראשונה בפסוק 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', ולנו לא נותר אלא להניח שבמקרים אלו האל לא הסתפק בתכנון, הכוונה ופיקוח והוא נדרש לתת כתף ולעזור למלאכיו במשימות שכנראה היו מעל ומעבר לכוחותיהם וליכולותיהם.
|
|
האם ניתן לברוא עולם שלם ממים קדמוניים בלבד?
|
|
לנו אמנם ברור שהמים יכולים לכל היותר להפוך לקרח מוצק, חומר בניה מפוקפק בפני עצמו, אבל עלינו לזכור שהאחראי לכתיבת הפרק הראשון בספר בראשית לא זכה להיחשף למדע המודרני ואת ראית העולם שלו הוא ביסס על התובנות של תקופתו, בה כנראה לא מצאו כל פסול בהפיכתם של המים לחומרים אחרים. העיקרון שמאפשר טרנספורמציה של חומר אחד למשנהו מוכר לנו מהפיזיקה של אריסטו[לב], שם אנו לומדים שכל החומר בעולם התת-ירחי נבנה ממינונים שונים של ארבעה יסודות בלבד: אדמה, מים, אויר ואש[לג], ואין לנו סיבה להניח שמאתיים וחמישים שנה קודם לכן, כשראשוני הפילוסופים החלו להתחבט בשאלת מקורו של החומר, לא קם ההוגה שטען שהמים הם היסוד הראשוני ממנו נוצר כל שאר החומר שביקום.
הוגה כזה אכן קם ושמו היה תאלס איש מילטוס[לד]. תאלס, שנולד סביב שנת 625 לפני ספירת העמים ומת כשמונים שנה מאוחר יותר, נחשב לפילוסוף הראשון של העולם המערבי ולאחד משבעת חכמי יוון[לה]. תאלס אמנם לא השאיר אחריו כתבים שמפרטים את דעותיו אבל אריסטו סבר שהוא קבע שכל החומר ביקום נוצר ממים משום שהרטיבות היא הבסיס לכל החיים ולכן המים, שמעניקים לטבע את לחותו, הם בהכרח היסוד הראשוני שמסביר את קיומו של העולם כולו. ייתכן גם שתורתו של תאלס נסמכה על כך שהמים יכולים מצד אחד להתאדות ולהפוך לאוויר ומצד שני להתקשות ולהפוך לבוץ, ומן הסתם גם לאדמה, תכונה שמאפשרת לנו להסביר את קיומם של הנוזל, האוורירי והמוצק, שלושת מצבי הצבירה של כל החומר שבעולם. תאלס זכה לתהילת עולם כשהצליח לנבא את ליקוי החמה של שנת 585 לפני ספירת העמים ולאור העובדה שהמדע היווני של אותה התקופה עדיין לא אפשר חיזוי כה מדויק, החוקרים נוטים להאמין שתאלס שהה תקופת מה במצריים שם הוא נחשף לידע המצרי, בכללו גם לידע האסטרונומי שהמצרים למדו מהכשדיים[לו]. ייתכן מאד שהתובנות זרמו גם בכיוון השני ושהגותו של תאלס הגיעה למצרים ומשם לכשדים ולבבלים. בבבל, התובנות של תאלס יכלו ליפול גם לידיהם של המשכילים היהודים ובסופו של דבר להגיע לידיעתו ולרחף בתודעתו של בעל סיפור הבריאה שלנו, שכפי שראינו עלה בשלב זה או אחר מבבל. זה אינו בהכרח ההסבר היחיד להסתמכות המקראית על תובנותיו של תאלס ורעיונותיו יכלו להגיע לבבל גם דרך ערוצי הסחר, בתיווך פיניקי ואולי אפילו ערבי.
בכל מקרה, האפשרות להפוך מים לחומר מוצק הייתה מוכרת גם לחכמי התלמוד אף שהם לא הצליחו להתאפס על התהליך שהביא להתקשותם של המים. לשם משל, הברייתא אומרת שמובן המילה 'שמים' הוא 'אש ומים' ולומדים מכך 'שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע'[1].
דיון מפורט אחר מעלה סברות נוספות:
|
|
|
|
|
רבנן פירשו את הפסוק בשמו של רבי חנינא ורבי פנחס ורבי יעקב ברבי אבין פירשו את הפסוק בשמו של רבי שמואל בר נחמן:
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' קרשה הטיפה האמצעית ונעשו ממנה השמיים התחתונים ושמי השמיים העליונים.
רב אמר: לחים היו השמיים ביום הראשון לבריאה וביום השני לבריאה הם קרשו ולכן יש לפרש את הביטוי 'יְהִי רָקִיעַ' במובן של יחזק הרקיע.
...
אמר רבי חנינא: יצאה האש מלמעלה ולחכה את פני הרקיע.
אמר רבי יודן ברבי שמעון: יצאה האש מלמעלה וצרבה את פני רקיע.[2]
|
|
|
גם רבי יצחק האמין שהרקיע הקשיח נוצר ממים שהפו לחומר מוצק אף שהוא גורס שלשם כך היה דרוש גם קטליזטור כימי נוסף:
|
|
|
|
|
רבי יצחק אמר: המילה שמים משמעה 'שא מים', כלומר, טעון מים.
משל לחלב נוזלי שניתן בתוך קערה. כשמוסיפים לקערה טיפה אחת של חומר שמפיקים ממיץ קיבה של בהמות שמשמש להקרשת גבינות אזי החלב מקריש והופך למוצק. לכן אנו קוראים בתחילה 'עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ'[לט] ולבסוף נאמר שהשמיים עמדו. כלומר, לאחר שניתן בהם אותו חומר השמיים עמדו וקפאו.
|
|
|
את הסוגיה מכריעים לבסוף פרקי דרבי אליעזר המתארים במפורש את התהליך באמצעותו המים הפכו לאדמת הארץ:
|
|
|
|
|
הארץ מאי זה מקום נבראת?
|
|
|
אנו יכולים, אם כן, להניח בבטחה שהמחשבה על יקום מוצף במים קדמוניים לא זעזעה את בעל הסיפור שלנו וניתן להניח שכך בדיוק הוא דמיין את העולם הכאוטי וחסר הצורה אותו האלוהים עיצב וארגן במהלך ששת ימי הבריאה.
|
|
הבריאה התנכית מול הקוסמולוגיות הגיאוצנטרית
|
|
להוציא מקרים בודדים, אפילו החרדים הנלהבים ביותר כבר נואשו מהמלחמה בקוסמולוגיה המודרנית והפִקחים שביניהם כבר הבינו שלא תיתכן כל הקבלה בין ארץ נטועה על מי תהומות שכוסתה בכיפת רקיע בה האל נתן את המאור הגדול, המאור הקטן והכוכבים[מב] לבין עולם שאלף סקסטיליוני[מג] שמשותיו נפרשים על פני למעלה משלוש עשרה וחצי מיליארד שנות אור.
לחרדים הרבה יותר קל להתאים את תיאור הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית[מד], ובמיוחד לאחר שהרמב"ם הטמיע ביהדות את ראיית העולם הזאת, יחד עם כל הפיזיקה האריסטוטלית, באמצעות 'ספר המדע'[מה] של 'היד החזקה' והחיבור הפילוסופי החשוב, 'מורה נבוכים'[מו]. הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית מתארת ארץ מרכזית ושמונה כדורי בדולח שעוטפים אותה וסובבים סביבה בקצב אחיד ובלתי משתנה. בכל אחד משבעת כדורי הבדולח הראשונים שובץ אחד מגרמי השמיים ה'עצמאיים' (הירח, כוכב, נוגה, חמה, מאדים, צדק ושבתאי) ובכדור השמיני שובצו כל גרמי השמיים שנעים כקבוצה אחת, היינו אותם גופי אור שאנו מכנים בשם 'כוכבי השבת'. כדורי הבדולח שסובבים סביב הארץ המרכזית סוחפים עימם את גרמי השמיים ששובצו בהם ומאלצים את הירח, השמש, כוכבי הלכת וכוכבי השבת לנוע במסלולים מעגליים סביב הארץ הנמצאת במרכזם. מודל זה הסביר בצורה לגמרי לא רעה את התנועה השמימית ולכן אין כל פלא שמלומדי העולם נצמדו אליו במשך כאלף ותשע מאות שנים, מימיו של אריסטו[מז] ועד שמדען פולני שולי יחסית, ניקולאוס קופרניקוס[מח], הציע מודל חליפי בו השמש הוצבה במרכז היקום והארץ הוגלתה למסלול שבין נוגה למאדים[מט].
את התורה הגיאוצנטרית לא עד כדי כך קשה להתאים לתיאור הבריאה שבספר בראשית ורבני ימי הביניים אכן עשו כל שביכולתם על מנת לטשטש את ההבדלים בין שתי התורות. הם קראו לכדורי הבדולח האריסטוטליים בשם 'גלגלים', אותם הם השוו עם הרקיעים המקראיים, וכל מי שוויתר על התעמקות מיותרת היה יכול להרגיע את עצמו בידיעה שאריסטו לא חידש דבר שלא היה ידוע לחכמינו. עם זאת, ההקבלה בין הקוסמולוגיה התנכית לקוסמולוגיה האריסטוטלית לא הייתה שלמה ועדיין נדרשה התעמקות מה בכדי לחשפה. לשם דוגמה, הפרק הראשון של ספר בראשית מדבר רק על רקיע אחד בעוד שהפילוסופים דיברו על שמונה או תשעה כדורי בדולח אבל כיוון שבשום מקום לא נכתב במפורש שאלוהים הסתפק ברקיע אחד בלבד לא היה קשה למצוא במקורותינו רמזים שמוכיחים שלצד הרקיע שנוצר ביום השני לבריאה האל פרש במרומים עוד שישה רקיעים נוספים: וילון, שחקים, זבול, מעון, מכון וערבות[נ]. לאחר שגם חכמינו הצטיידו בכמות הולמת של רקיעים כבר לא היה קשה להתאים את היקום התנכי ליקום 'המודרני' של המאה השתיים עשרה לספירת העמים. בשני המקרים הרי מדובר על ארץ מרכזית ועל רקיעים-גלגלים-כדורים בהם יש לחפש את גרמי השמיים. אם מחליקים כמה אי-הבנות קטנות ניתן בהחלט להניח, כפי שעשו חלק מהתנאים, רוב אמוראי ארץ ישראל, הרמב"ם ומרבית רבני ימי-הביניים, שאין כל הבדל מהותי בין הקוסמולוגיה שמצאה את ביטויה בתורה האלוהית לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של הפילוסופים היווניים, ההלניסטים, הנוצרים והמוסלמים ושההתגלות האלוהית, כתמיד, חשפה בפנינו אמיתות שלאחרים ייקח מאות שנים לגלות בכוחות עצמם.
למרות האופוריה קל לראות שגם במקרה זה אין שום דמיון בין תמונת העולם המקראית לזו האריסטוטלית. במודל הגיאוצנטרי כדורי הבדולח מקיפים את הארץ המרכזית בעוד שבתיאור התנכי הרקיע נח על קצות הארץ ומכסה על הארץ רק מצידה העליון. גם גרמי השמיים מתנהגים אחרת בשני המודלים: במודל הפילוסופי הם משובצים בתוך כדורי הבדולח ונסחפים עימם בסיבובם המחזורי סביב הארץ ובמודל המקראי הרקיע עומד במקומו והשמש, הירח והכוכבים הם אלו שנעים במסילות שנחרצו בו במיוחד עבורם. מסתבר, אם כן, שלמרות המאמץ הרבני להציג את התנ"ך כמקור הראשוני של כל הידע המדעי שהפילוסופים והמדענים הצליחו לחשוף אט-אט וטיפין-טיפין, אין כל דמיון אמיתי בין התיאורים התנכיים למודל האריסטוטלי–רמב"מי ולא משם יבוא האור שילבן עבורנו את מסתורי ספר בראשית.
|
|
העומקים הנסתרים של סיפור הבריאה
|
|
במעמקי התורה תמיד ניתן למצוא מכמנים נפלאים של דרש, רמז וסוד ואין בעולמות הנגלים והנסתרים אף תופעה שהרבנים אינם מצליחים לפענח, להבין ולנפח באמצעות אחד או יותר מהכלים הנהדרים שהאל בתבונתו העמיד לרשותם. הבעיה היא שעומקים מקבילים ניתן להפיק באמצעות הדרש, הרמז והסוד גם מהאפוסים ההומריים, ספרי בישול, ספרי בדיחה וחידוד או כל מצבור מילים ואותיות אחר. הדת היהודית היא בועה שבמקרה התנפחה מתוך ספר התנ"ך אבל אין סיבה להניח שהיא לא הייתה מתנפחת לאותם הממדים גם מתוך כל ספר אחר שהיה מצליח לזכות בהילה של קדושה, במיוחד אם אותו הספר הכיל כמות מכובדת של משפטים סתומים ובלתי מובנים מחד ושל ניסוחים מביכים בעלי ניחוח עממי ופולקלוריסטי מאידך. הספר הוא כחומר ביד היוצר ואת משמעויותיו האמתיות מעניק לו הפרשן, במקרה שלנו – הרב שמנסה לסחוט מהתנ"ך תמיכה בסדר היום האינטרסנטי שלו ושל הגילדה אליה הוא משתייך.
הניסיונות למצוא עוד ועוד עומקים במקור התנכי גוברים כאשר המחקר המודרני מתחיל לערער על האמיתות המושרשות של הגילדה הרבנית, ובמיוחד כאשר הוא חושף את ערוותן של האמונות הנושנות ששימשו את הגילדה במשך מאות רבות של שנים. סיפור הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית מדגים בצורה כמעט מושלמת את הנטייה הרבנית למצוא בעומקי התורה, שוב ושוב, רמזים וסודות חדשים שמצליחים לתאם את הסיפור הפשטני לתורות ולתיאוריות של המדע שבאותו רגע נחשב ל'מודרני'. בשעתו נמצאו בתנ"ך רמזים וסודות שהוכיחו את ההקבלה המופלאה של תיאור הבריאה התנכי לקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של הפילוסופים היווניים והיום מתחיל להתברר לנו שתורתנו הכירה מאז ומתמיד גם את תיאורית המפץ הגדול ואת שאר התיאוריות של המדע המודרני[נא]. אני מניח שלא ניפול מהכיסא גם כאשר יסתבר לנו שכל התיאוריות העתידיות, אותן איש עדיין לא הגה, כבר השאירו את רזיהן וסודותיהן במעמקיו של ספר הספרים הנצחי שלנו ושמביני הרזים והסודות שלנו תמיד ידעו את מה שהמדענים עוד יגלו.
מאחורי מסכי העשן התרצניים הללו לא מסתתרת כמובן שום אמת שתשרוד בדיקה רצינית ולמרות כל המדרשים, הרזים והסודות אין בסיפור המקראי דבר זולת הפשט ותחתיו שכבה רדודה בה שוקעו הניסיונות לספק הסברים אטיולוגיים[נב] לשמות ולתופעות, ליצור תקדימים פיקטיביים בהם ניתן יהיה לעגן יומרות עכשיות, לעצב מחדש סיפורים מיתולוגיים[נג], לגמד את היריבים ולקדם את האינטרסים הפוליטיים והכיתתיים של בעלי העניין שכתביהם בסופו של דבר מצאו את דרכם לספר הספרים. כל התעמקות נוספת תניב רק חלל גדול אליו הרבנים ימהרו לצקת את כל הסיסמאות והמשמעויות שתומכות בנרטיב שלהם, היינו, האל הכל יכול ברא את השמים ואת הארץ; האל הזה, שהכל נעשה בדברו, הסמיך את הרבנים לייצגו עלי אדמות ולפרש את דבריו ואת כוונותיו, ובכלל זה את התכלית שהוא ראה ליקום שהוא ברא; הרבנים, אם כך, הם נציגיו ודובריו של האל ויש להישמע להם, לכבדם ולדאוג לרווחתם. זה מה שתמיד נמצא בעומקי עומקיה של התורה, בין אם מדובר בסיפור הבריאה ובין אם מדובר בכל סיפור אחר.
כפי שהצהרתי מראש, הפירוש שלי לסיפור הבריאה הראשון נשמע לנו אבסורדי, אם לא הזוי לחלוטין, אבל השאלה היא אם גם אבותינו ראו את העולם כמונו. להערכתי, אף עכבה לא מנעה מבני דורו של עזרא הסופר לאמץ את סיפור הבריאה הראשון של ספר בראשית והם אלו שקיבעו לנצח את האמונה היהודית שמאוחר יותר כפתה על רבני כל הדורות לצלול לעומקי התורה ולחשוף את הרמזים שמסוגלים להוכיח שהתיאור המקראי תואם לחלוטין את התורה המדעית שבאותו רגע נחשבה כנכונה ואקטואלית: תחילה את הקוסמולוגיה האריסטוטלית-תלמאית ובהמשך את שלביה השונים של השקפת העולם המודרנית.
|
|
סיכום
|
|
ניתוח זה מוביל אותי למסקנה הבאה:
|
|
הסיפור הפרימיטיבי שנשתל בתחילתו של ספר בראשית אינו יכול בשום פנים ואופן לתאר את המציאות הריאלית ואסור ליחסו לאף אל שמכבד את עצמו. למעשה, כל מי שטופל את הסיפור הזה על האל חוטא בחילול השם וראוי להענישו בכל חומרת הדין.
|
|
לאור המסקנה הזאת אני חייב להמליץ לרבנים להפסיק את הפגיעה המתמשכת באינטליגנציה של הציבור, למחוק את הסיפור המביך הזה מהתורה שלהם ולהתחיל להפנות את צעירי ישראל לתיאוריות המדעיות שמסבירות את ראשית היקום בצורה הרבה יותר אמינה, רצינית ומתקבלת על הדעת. אף שחוששני שכבר לא ניתן לתקן את כל הנזקים, ייתכן שעדיין אפשר להציל את מקצת הצעירים בישראל ולכן אני קורא לרבנים להתעלם מהפגיעה הפוטנציאלית במעמדם, סמכותם ורווחתם הכלכלית, להסיר את המכשולים שהם אוהבים להעמיד בפני האמת ולשחרר את צאן מרעיתם אל תוך המאה העשרים ואחת.
אני מניח ששומרי האמונים לא יאהבו את הפרשנות שלי וזה בסדר גמור, אני גם לא אוהב את הפרשנויות שלהם. אבל בעוד שאני הראתי את הסתירות והטעויות בניתוחים שלהם אני לא בטוח שהם יוכלו להצביע על טעויות או סתירות בניתוח שלי. אדרבה, אני מזמין כל מי שחושב שטעיתי או עיוותי לתקוף את דבריי ולחשוף ברבים את טעויותיי. אני רק מבקש שמגני האמונה יסתמכו על הטקסט המקראי בלבד ולא יגייסו לעזרתם את הספקולציות של החכמים והרבנים שעם ישראל הוציא מקרבו במהלך כל הדורות. המומחים הללו תמיד הצליחו לצלול למעמקי התורה ולדלות משם עוגנים לכל יומרותיהם האינטרסנטיות ולכן הם גם האחרונים שיכולים ללמד אותנו על משמעותו האורגינלית של הטקסט.
|
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
ראה דברים י:יד, מלכים א' ח:כז, תהילים קמח:ד, נחמיה ט:ו, דברי הימים ב' ב:ה, דברי הימים ב' ו:יח
בספר יונה אנו אמנם מוצאים את הפסוקים 'אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי יְהֹוָה אֱלֹהָי' (יונה ב:ו-ז) מהם אפשר להסיק שיונה ירד עד לקרקעית התהום, המקום עליו כנראה נחים קצות ההרים. המלבי"ם אכן מחזק את הדעה הזאת בהסבירו: 'לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי - שהיה בעומק התהום שתחת ההרים, כי ההרים מכסים על התהום מלמעלה' אבל כיוון שרש"י פרש: לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי - לסוף מדת ההרים הקבועים על התהום ירדתי', כלומר, יונה לא ירד לתחתית התהום אלא רק לשורשי ההרים המכסים על התהום מלמעלה, ורד"ק ומצודת דוד בחרו למקם את אותם 'קִצְבֵי הָרִים' בקרקעית הים, ולא בקרקעית התהום, גם אני החלטתי לוותר ולא לראות בפסוקים הללו התייחסות לקרקעית התהום שמשמשת גם כרצפת היקום כולו.
על מנת שלא לאתגר יתר על המידה את יכולותיי הגרפיות בחרתי לצייר את היקום המקראי בצורת תיבה אף שיש להניח שאבותינו חשבו שלעולם יש צורה של סיר גדול או אולי אפילו של תפוח ענק. גם את הפרופורציות בחרתי באקראי וייתכן מאד שבדמיונם של אנשי התקופה אורכו ורוחבו של היקום היו הרבה יותר גדולים מגובהו.
הדעת נותנת שהאל הפריד את השמים העליונים מהמים הקדמונים על ידי מחיצה קשיחה כלשהי אבל לא הצלחתי למצוא בכל התנ"ך פסוק כלשהו שרומז על קיומה של המחיצה הזאת.
למשל, שמואל א' ב:ח, דברים לב:כב, שמואל ב' כב:טז, שמואל ב' כב:ח, תהילים יח:ח, תהילים יח:טז, תהילים קד:ה, תהילים עה:ד, איוב ט:ו איכה ד:יא
בראשית ה:א
בראשית ו:ז
ישעיה מא:יט-כ
ישעיה מג:א
ישעיה מג:ז
ישעיה מה:ז
ישעיה מה:יב
עמוס ד:ג
ישעיה ד:ה
ישעיה נד:טז, 'הִןֵ' קרי 'הִנֵּה'. בכל מקרה ברור שחרשים נופחים באש פחם אינם נבראים 'יש מאין'.
ישעיה מג:טו וככל הידוע לנו לא ישראל ולא מלכם נבראו מתוך הרִיק.
ישעיה סה:ח וגם ירושלים, ככל הידוע לנו, לא נבראה 'יש מאין' אחרי ימיו של ישעיה, יהא זה הראשון, השני או אפילו השלישי.
האל לא הסתפק בהפרדת הרכיבים הראשיים של היקום מתוך הכאוס הקדמון והוא גם טרח לתייג כל אחד מהם בשם - 'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה', 'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם' ו-'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים',
בראשית ב:ד
בראשית ב:ז
בראשית ב:כא-כב
ייתכן מאד שהאדמה עוד הייתה צריכה להתייבש לגמרי לפני שהצמחים היו יכולים להתחיל לצמוח אבל גם את הבעיה הזאת אל פיקח היה יכול לפתור בקלות באמצעות הפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תִיבָש האֶרֶץ וַיְהִי כֵן.'
המדרש אמנם מספר:
|
רב יוחנן אמר ביום השני נבראו המלאכים ...
רב חנינא אמר ביום החמישי נבראו המלאכים ...
רבי לוליאנא בר טברין אמר בשם רבי יצחק: בין על דעתו של רבי חנינא בין על דעתו של רבי יוחנן הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום שלא יאמרו - מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקדוש ברוך הוא ממדד באמצעו ...
(בראשית רבה א:ג)
|
אבל לי אין כל סיבה להניח שרבי יוחנן, רבי חנינה או אפילו רבי לוליאנא בר טברין הבינו במעשי בראשית יותר ממני וכשם שהם, מסיבותיהם האינטרסנטיות, העדיפו לדחות את מועד בריאת המלאכים עד ליום השני או החמישי לבריאה, כך לצרכי הניתוח שלי אני מעוניין להקדים את יצירת המלאכים לבריאתו של העולם הפיזי. לא הם יודעים מתי בדיוק נבראו המלאכים ולא אני. אדרבה אני אפילו חושב שהמלאכים הם בסך הכך יצירי הדמיון, כמו הפיות הטובות, הקוסם מארץ עוץ והילד מעץ שאפו גדֶל כל אימת שהוא משקר, אבל כשם הם יכלו לשרת את צרכי הכוהנים והרבנים כך הם יכולים לשרת גם את הצרכים שלי.
אני מניח שקודם לכן עדה של מלאכים הייתה צריכה ל'רקוע' את הרקיע מאיזה שהוא חומר קדמון שהרי המילה 'רקיע' מציינת אובייקט שרודד ונמתח, בעקבות השורש 'רקע' שמשמעותו מתח, פרש, שטח. השורש הזה נגזר כנראה משורש דו-עיצורי קדום ממנו התגלגלו לשפה מילים נוספות שמציינות אובייקטים שטוחים: למשל, רַקות, רקמה, רקיק ומרקע.
הרבנים גרסו שהעולם עוצב על פי התורה אותה ניתן לקרוא גם כתוכנית הנדסית. ראה בראשית רבה א:א ואת המאמר 'התורה כמקור כל הידע האנושי'
בראשית א:ו
איוב כו:יג
איוב כו:יא
בראשית א:ח
איוב לז:ו
המקרא מדווח: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים' (בראשית א:טז) ומהניסוח ברור שהכוכבים אינם נמנים עם 'שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים' ולכן הם בהכרח קטנים אפילו מהירח.
ראה חגיגה יב:ב
אני אישית מוקסם מ'המהפך', ספרו של המחזיר בתשובה זמיר כהן, שמוצא הקבלה מופלאה בין רוב ממצאי המדע המודרני לבין הדעות הנושנות שמצאו את עצמן בספרי התנ"ך. בהקשר לבריאה הוא כתב: 'עם זאת, עם ישראל לא היה זקוק מעולם לקרינת רקע או לבריחת גלקסיות כדי לדעת שהעולם נברא. עמנו גם לא התרגש מהטענה ה"מדעית" של אנשי המחקר כנגדנו כי בריאה פתאומית של יש מאין סותרת את כל חוקי הפיזיקה. חכמינו ואבותינו נשארו נינוחים ובטוחים במידע שבידם. שהרי כך נאמר בתורה שנכתבה על ידי בורא היקום! ומי כמוהו יודע כיצד נוצר העולם.'
בסיפורים מיתולוגיים ניתן אמנם למצוא עומק פסיכולוגי שיכול לספק תעסוקה כמעט נצחית לחוקרי התחום אבל עורכי התנ"ך עשו כל שביכולתם בכדי להוציא את המיתוס מהיצירה המקראית ועמו גם את כל העומקים הבלתי רצויים.
'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם'. רבנן אמרין לה בשם רבי חנינא, ורבי פנחס ורבי יעקב ברבי אבין בשם רבי שמואל בר נחמן: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא 'יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' גלדה טיפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי שמים העליונים. רב אמר: לחים היו מעשיהם ביום הראשון ובשני קרשו. 'יְהִי רָקִיעַ' יחזק הרקיע. רבי יהודה ברבי סימון אמר: יעשה מטלית לרקיע היך מה דאת אמר 'וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב'. אמר רבי חנינא: יצאה האש מלמעלה ולחכה את פני הרקיע. רבי יוחנן כשהיה מגיע לפסוק זה 'בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה' היה אומר יפה למדני רבי חנינא. אמר רבי יודן ברבי שמעון: יצאת האש מלמעלה וליהטה פני רקיע.
(בראשית רבה ד:ב)
רבי יצחק אמר: שמים - שא מים, טעון מים. משל לחלב שהיה נתון בקערה עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו הוא מרפף, כיון שירד לתוכו טיפה אחת של מסו מיד הוא קופא ועומד. כך 'עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוֹּ'. עמדו שמים ניתן בהם את המסו 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי'. אתיא כדאמר רב: לחים היו בראשון ובשני קרשו.
(בראשית רבה ד:ז)
פרקי דרבי אליעזר פרק ג
התגובות האחרונות