Skip to content
ראשון, 04 דצמבר 2011 12:59

תנורו של עכנאי

דרג מאמר זה ...
(3 מדרגים)
אין ספק שהדוגמה הטובה ביותר לנוהג הרבני להכפיף את העובדות למוסרי ההשכל הוא הסיפור על תנורו של עכנאי. גם הסיפור הזה, בדומה לסיפור על האי והארמונות של הקבצן שניאורסון, אינו יכול שלא לרתק את השומע:
 
 
 
מאמר זה הינו חלק מפרק בשם 'תשדירי הפרסומת של הרבנים' בו אני טוען שסיפורי האגדה הם מעין תשדירי פרסומת קדומים באמצעותם הרבנים מכרו את הנרטיב שמציב אותם בפסגת הפירמידה ומורה לנאמניהם לכבדם, להישמע להם ולדאוג לכל מחסורם. מומלץ להיכנס לנושא דרך המאמר שפותח את הפרק, 'הסוד המביש של הרבנים'.
 
 
 
את המחלוקת שהתעוררה סביב תנורו של עכנאי, משמעותה ותוצאותיה כבר תיארתי בהרחבה בפרק שלם שהוקדש לנושא.[א] את המאמר הזה אייחד לחשיפת טביעות רגליהם של הקופירייטרים הקדומים ולהצגת המסרים שהם ניסו להטמיע בקהל קוראיהם.
 
 
סיפור המעשה
 
באותו היום הציג רבי אליעזר את כל הטיעונים בעולם והחכמים לא קיבלו את דבריו.
אמר להם רבי אליעזר: החרוב הזה יוכיח שההלכה כדברי.
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ויש אומרים ארבע מאות אמה.
אמרו לו החכמים: אין מביאים ראיה מחרוב.
 
חזר ואמר להם רבי אליעזר: אמת המים תוכיח שההלכה כדברי.
החלו המים באמה לזרום לאחוריהם.
אמרו לו החכמים: אין מביאים ראיה מאמת המים.
 
חזר ואמר להם רבי אליעזר: כותלי בית המדרש יוכיחו שההלכה כדברי.
נטו כותלי בית המדרש ליפול.
גער בהם רבי יהושע: מה זה נוגע לכם אם תלמידי חכמים מתווכחים זה עם זה בענייני הלכה?
לא נפלו הכתלים מפני כבודו של רבי יהושע ולא התיישרו מפני כבודו של רבי אליעזר והם נותרו לעמוד באלכסון כנוטים ליפול.
 
חזר רבי אליעזר ואמר להם: מהשמים יוכיחו שההלכה כדברי!
יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'[ב].
 
שואלים: מה משמעות הביטוי 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'?
עונים: לעניין זה אמר רבי ירמיה: מאחר שכבר ניתנה תורה בהר סיני שוב אין אנו מקבלים את דברי בת הקול שכן נכתב בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[ג].
 
מספרים: שנים רבות לאחר מכן פגש רבי נתן את אליהו הנביא ושאל אותו מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה.
השיב לו אליהו: הוא חייך ואמר: נצחוני בני נצחוני בני.
 
סיפרו: באותו היום הביאו את כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפו אותם באש והצביעו והחליטו לנדות אותו.
שאלו זה את זה: מי ילך ויודיע לו שחבריו נידו אותו?
אמר להם רבי עקיבא: אני אלך שמא יודיע לו זאת אדם שאינו הגון ויגרום לו להחריב את כל העולם כולו.
מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפני רבי אליעזר בריחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא מה יום מיומיים?
השיב לו רבי עקיבא: רבי, כמדומה לי שחבריך שומרים מרחק ממך.
בשמעו זאת רבי אליעזר קרע את בגדיו וחלץ את נעליו ונשמט וישב על גבי קרקע.
 
מספרים: זלגו עיניו דמעות ולקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים שאף בצק שהיה בידי אישה טפח.
 
שנה החכם: חרון אף גדול היה באותו היום שכל מקום בו נתן רבי אליעזר את עיניו נשרף.
רבן גמליאל היה בספינה באותה שעה ועמד עליו נחשול להטביעו.
אמר רבן גמליאל: נראה לי שזה קורה לי בגינו של רבי אליעזר בן הורקנוס.
עמד רבן גמליאל על רגליו ואמר: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל.
נח הים מזעפו.
 
אימא שלום היתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל. מאותה העת היא לא הניחה לרבי אליעזר ליפול על פניו בתפילת תחנון בה האדם מבקש בקשות מיוחדות כיוון שפחדה שבעלה יבקש מהאל להעניש את אחיה.
 
ביום אחד היא חשבה שחל ראש החודש, בו אין מתפללים תפילת תחנון, אבל היא טעתה שכן היה זה חודש מלא והחודש הבא התחיל רק למחרת. אחרים אומרים שבא עני לפתח הבית והיא הוציאה לו פת לחם. כך או כך, היא לא השגיחה על רבי אליעזר וכשחזרה מצאה אותו משתטח על פניו.
 
כשראתה אותו היא אמרה לו: קום, כבר הרגת את אחי.
בינתיים יצא קול שופר מביתו של רבן גמליאל להודיע ברבים שרבן גמליאל מת.
שאל רבי אליעזר את אשתו: מניין ידעת שאחיך מת?
ענתה לו אמא שלום: כך למדתי בבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה ועל כן שערי השמיים אינם ננעלים בפני תפילתו של אדם שציערו אותו.[1]
 
 
טביעות רגליהם של הקופירייטרים
 
עשרה ניסים מרעישים העמידו את עצמם לרשות התעמולה הרבנית:
 
(1) עץ החרוב נעקר ממקומו וקפץ מרחק של 100 אמה,
(2) המים החלו לזרום במעלה התעלה,
(3) כותלי בית המקדש נשמעו להוראות הרבנים,
(4) בת קול יצאה משמיים,
(5) צערו של רבי אליעזר גרם נזקים חמורים לגידולים החקלאיים,
(6) דמעותיו גרמו לבצק לטפוח,
(7) מבטו שרף כל דבר אליו הוא כיוון את עיניו,
(8) יגונו עורר נחשול גדול שאיים להטביע את רבן גמליאל,
(9) הסברו השקול וההגיוני של רבו גמליאל גרם לים לנוח מזעפו,
(10) תפילתו של רבי אליעזר גרמה למותו המיידי של רבן גמליאל.
 
כל הניסים הללו חייבו את שיתוף הפעולה של האל וזה מיהר לשחק את התפקיד שהומחז עבורו: הוא התעלל בחוקי הטבע, שלח את בת קולו, הזיק לחקלאים, שרף על ימין ועל שמאל, הפחיד את רבן גמליאל המסכן, הפסיק להפחיד את רבן גמליאל המסכן ולבסוף גם הרג את רבן גמליאל המסכן. הקורא הנבוך אינו יכול להתעלם מעובדה שהאל החליט להיענות לכל גחמה של הרבנים מבלי לעצור ולו לרגע ולבקש מהם, בטון עצור יותר או עצור פחות, להפסיק להטריד אותו בשטויות ולהניח לו לעסוק בתורה, לדון את הבריות, לזון את העולם מקרני ראמים ועד ביצי כנים ולשחק עם הלוויתן.[2] האם מלך מלכי המלכים שפעם הטביע את כל העולם והרג רבבות במחי מגפה אחת באמת הפך עתה למשרת ממושמע שתמיד ממהר למלא את הוראתו של הרב האחרון שפונה אליו? הדעת כופה עלינו להשיב בלא רבתי ומאלצת אותנו להניח שכל הסיפור נופח למימדים אבסורדיים רק בכדי לחזק את הנרטיב הגדול של הרבנים ולהעביר סדרה של מסרים סמויים שממשיכים לשרת את הגילדה עד עצם ימינו אנו.
 
אם עדיין קיים מאמין ספקן[ד] שירצה לטעון שאסור לנו לפסול את האפשרות שכל הניסים אכן התרחשו בפועל נאלץ להזכיר לו את המפגש בין רבי נתן לאליהו הנביא במסגרתו אליהו סיפר לרב הגדול, ובהכרח גם האמין, שבעת שהרבנים נחלקו בשאלת תנורו של עכנאי האל חייך ואמר 'נצחוני בני, נצחוני בני'. נו באמת, האל מחייך? האם הוא לא קרא את כתביהם של הרס"ג והרמב"ם? האם הוא אינו יודע שבהיעדר גוף וצורה האל אינו מסוגל להעלות חיוכים על בדל שפתיו? הזיוף צף באחת על פני השטח ומוכיח שהסיפור שמצא את דרכו למסכת בבא מציעא הוא במקרה הטוב ניפוח של מציאות הרבה יותר אפורה והרבה פחות מחנכת ובמקרה הרע תשדיר פרסומת שהומצא מתחילתו ועד סופו על ידי קופירייטרים רבניים שבסך הכל רצו להעביר חלק מהמסרים החשובים של הנרטיב הרבני הגדול.
 
 
הרקע לסיפור
 
מדוע נאלצו החכמים להטריד את 'ריבונו של עולם' בכל כך הרבה חריגות מדרך הטבע ולבנות סיפור שלם סביב המחלוקת השולית בעניין תנורו של עכנאי? ברקע הפרשה עמדה היריבות המסורתית בין רבני בית הלל הסתגלנים שבחרו במסלול של שיתוף פעולה עם השלטונות הרומיים לבין הרבנים הקנאים של בית שמאי שהעדיפו להתנגד בכוח לגורל הבלתי נמנע. כל פלג, כמקובל, גייס לצידו את בן טיפוחיו האלוהי ושם בפיו את המסרים המתאימים לו ואף פלג לא הרשה לעצמו לפסול את הדברים שהפלג השני ייחס לאל האחד והיחיד מחשש שכל ערעור על דברי המתחרים יפסול במומו שלו עצמו (אם תטען שהאל לא באמת עומד מאחורי ההצהרות המגמתיות שיריבך מייחסים לו מי יבטיח לך שהציבור יאמין שהוא מגבה דווקא את הדברים המגמתיים שאתה שמת בפיו?) התופעה נמשכה עד לחורבנו של הבית השני שהביא בעקבותיו לא רק את אובדנה הסופי של המערכת הכוהנית אלא גם את החלשתו של בית שמאי הקנאי והלוחמני שאחרון נאמניו היה רבי אליעזר בן הורקנוס, גיבור הסיפור שלפנינו.
 
בעת שהמערכת הרבנית החלה להחליף את המערכת הכוהנית, בית הלל כבר השתלט על הגילדה ולא נותר לו אלא לדכא את השרידים האחרונים של בית שמאי ולהפוך לבעליו הבלעדיים והמונופוליסטים של האל שפעם היה צריך לשרת את כל הפלגים הרבניים. סיפור תנורו של עכנאי הכשיר בדיעבד את המהפכה של בית הלל ואת השררה היומרנית באמצעותה רבן גמליאל, הנשיא לבית הלל, הצליח לדכא את המיעוט ולהשתיק את קולו. 
 
לפני השתלטותו של בית הלל האל לא כל כך אהב לשתוק ואת דעותיו ורצונותיו הוא היה נוהג להביע באמצעות כוהניו, נביאיו, שלוחיו ובת קולו. לאחר נפילתו של בית שמאי נותר בשטח רק פלג אחד ורבני הפלג הזה הגיעו למסקנה שאין כבר כל צורך בתקשורת הישירה עם האל והם למעשה כבר יכולים, באמצעות שיטות הדרש החדשות שהם פיתחו לעצמם, להסיק את כל הרצונות האלוהיים היישר מתוך פסוקי המקרא. עד מהרה הסתבר שהאל כבר שיקע בתורתו את כל מסריו העתידיים ולרבנים ניתנה הרשות הבלעדית לדרוש את הפסוקים הישנים ולהפיק מהם את המצוות החדשות והמשופרות שיבטיחו את סמכויותיהם, מעמדם ורווחתם. עתה כבר לא היה כל צורך בערוץ העוקף והרבנים, שרצו לשלוט באופן בלעדי על כל הדברים שיוצאים מפיו של בן טיפוחם, מיהרו להכריז:
 
משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול.[3]
 
הקביעה הנחרצת הזאת, שמשום מה לא מצאה שום אסמכתא שתצליח לגבות אותה, השתיקה את קולם של הנביאים העצמאיים אבל היא הותירה על כנה את סמכותה של בת הקול שעדיין הייתה צריכה להעניק גושפנקה אלוהית לעליונותו של בית הילל על בית שמאי:
 
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים - הלכה כמותנו והללו אומרים - הלכה כמותנו.
יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם אך ההלכה היא כבית הלל.[4]
 
לאחר שהכושי עשה את שלו והעניק את החותם האלוהי להשתלטותו של בית הלל על הגילדה שבעבר התכבדה גם בחכמים רבים שהשתייכו לבית שמאי, לא היה עוד צורך בבת הקול השמימית והרבנים מיהרו להשתיק גם אותה ולהצהיר:
 
מאחר שכבר ניתנה תורה בהר סיני שוב אין אנו מקבלים את דברי בת הקול שכן נכתב בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'.
 
כאן, במשפט קטן אחד, מסתתר המסר הרבני עבורו החכמים נאלצו להמציא סיפור כיסוי שמנצל עשרה ניסים שונים. לאחר שהושתק קולם של הנביאים ובת הקול מיצתה את תפקידה, הגיע הזמן לחסום את כל ערוצי התקשורת העצמאים ולהעביר את הסמכויות לידיהם הבוטחות של הרבנים לבית הלל. האל היושב בשמים נאלץ להישמע לשבריר הפסוק שהוא ירה לעצמו ברגל, 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא'[ה] ולאמץ את הסירוס 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'[ו] שמאפשר לרוב הרבני לעוות כל פסוק שוחר טוב, לדרוש כל דבר עוול והבל שעולה על דעתו ולהכריז בסיפוק:
 
וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.[5]
 
 
המסרים הרבניים
 
כך, בשקט, באלגנטיות ובעזרת תשדיר פרסומת חסר כל בסיס עובדתי, הרבנים הצליחו להעביר ששה מסרים מרכזיים ששרתו אותם באלף ותשע מאות השנים הבאות:
 
 *
הסמכויות הרבניות הופקדו אך ורק בידיהם של הרבנים לבית הלל ויורשיהם.
 
 *
האל ויתר על כל זכויותיו בתורתו ועל האפשרות לתקשר ישירות עם בני עמו.
 
 *
רק לרבנים ניתנה הסמכות לפרש את התורה ולדרוש ממנה הוראות חדשות. מכאן שתוקף דבריהם משתווה ואף עולה על תוקף דבריו של האל.
 
 *
האל עומד מאחורי כל היומרות הרבניות והוא מקבל על עצמו להשמע לכל תכתיביהם ולגבות את כל תביעותיהם.
 
 *
הרבנים הם ענקי עולם ואפילו האל מבטל את עצמו בפניהם. כך נוהגת הגבורה ולנו אסור להסתפק בפחות.
 
 *
הרבנים מסוגלים, בקלות רבה, להפעיל את האל ולגרום לו למלא את מבוקשם ולכן אוי לאדם שמרגיז את הרבנים ואם הוא אינו רוצה לטבוע, להשרף או לחזות באבדן רכושו ונכסיו עליו ליישר עימם קו ולמלא אחר כל מצוותיהם.
 
 
משמעויות נלוות
 
הבעיה בכל סיפור מורכב היא שלצד האמיתות המועילות תמיד משתרבבות פנימה גם משמעויות מביכות שרק מגבירות את התחושה שהאירועים לא היו מסוגלים להתרחש בפועל באופן שבו הם תוארו ביצירה הספרותית. אם נסקור שוב את סיפור תנורו של עכנאי נגלה שמבלי משים אנו חייבים להתעמת גם המשמעויות הבאות:
 
 *
האל תמיד נשמע לפקודה האחרונה שמונחתת עליו ואין לו שום בעיה לשנות את דעתו מהקצה עד הקצה בעקבות התערבותה של אישיות רבנית זו או אחרת. למעשה, כל הרבנים האדירים שקולים בעיניו וכולם מסוגלים לגרום לו לשכוח את כל שיקוליו הקודמים ולהישמע רק להוראות ההפעלה האחרונות.
 
 *
'הקדוש ברוך הוא', שאמור היה לדעת מראש שרבי יהושע עומד לסתום את פיו ולהטיח בפניו שאין נשמעים לבת הקול, לא התאפק ושלח את בת קולו לגבות את רבי אליעזר.
 
 *
לנוכח מאורות גדולים דוגמת רבי יהושע, רבי אליעזר ורבן גמליאל, 'ריבונו של העולם' היה מוכן להבליג על כבודו, להתעלם מההוראה הרבנית שכל תלמיד מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה'[6], לוותר על כל זכויותיו ולהעניק למתנשאים הללו את הסמכות הבלעדית לדבר בשמו.
 
 *
חכם, ביגונו ובחרון אפו, יכול להחריב את העולם כולו, בלי קשר למידת הדין, הצדק והרחמים. למעשה, 'בורא השמים והארץ' חייב להתעלם מכל ספרי הזכויות והחובות ומכל התפילות והתחינות ולשרוף מייד את כל חסרי המזל שהרב הדואב לוכד במבטו. הוא גם חייב להטביע את אלו שגרמו לגיבור הסיפור עוול כלשהו ולהרוג מייד את כל מי שהדמות הראשית מזכירה בתפילת תחנון.
 
 *
האל שמיהר להישמע לפקודות מפעיליו מעולם לא טרח לנצל את כוחו בכדי להציל ממות את המיליונים שהוא הפקיר לידי פורעים ומרצחים. האדישות האלוהית לא נסדקה אפילו לרגע קט גם כאשר תינוקות נלקחו מזרועות אמהותיהם והוטחו בסלעים או הושלכו לנהרות קפואים. 
 
המשמעויות הנלוות הללו מציגות את האל כאוויל נרפה וחסר חוט שדרה שלא יהסס להעמיד את שירותיו לרשות רבנים שורפים, מטביעים וממיתים ותמיד ימנע מהתערבות באירועים שאינם מקדמים את סדר היום הרבני. כל מי שמדמיין כך את 'ריבונו של עולם' יכול להמשיך ולהתענג על הסיפור הרבני. מאידך, כל מי שמבין ש'מלך מלכי המלכים' האמיתי לעולם לא היה מתנהג בצורה כה מתרפסת ומבישה ולעולם לא היה מרשה לאף אחד לגמד, להשפיל ולרמוס את כבודו עד עפר, חייב להניח שהדברים לא היו ולא נבראו ואין לחפש בהם אלא את האינטרסים הצרים והמגמתיים של הרבנים.
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
ראה הפרק 'תנורו של עכנאי'
[ב]             
דברים ל:יב
[ג]             
שמות כג:ב
[ד]             
יסלח לי הקורא על האוקסימורון. הכוונה היא כמובן למאמינים שמטילים ספק בכל דבר שמסתמך רק על ההיגיון והשכל הישר.
[ה]             
דברים ל:יב
[ו]             
שמות כג:ב


[1]          
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'. אשכחיה רבי נתן לאליהו. אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בני נצחוני בני. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם רבי עקיבא: אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא מה יום מיומים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אף גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו. אימא שלום, דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר. איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא. אשכחתיה דנפל על אנפיה. אמרה ליה: קום, קטלית לאחי. אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב. אמר לה: מנא ידעת? אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
(בבא מציעא נט:ב)
[2]          
אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים. שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים. רביעיות יושב ומשחק עם לויתן.
(עבודה זרה ג:ב)
[3]          
סנהדרין יא:א וראה גם יומא ט:ב, סוטה מח:ב
[4]      
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים - הלכה כמותנו והללו אומרים - הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל.
(עירובין יג:ב)
[5]          
עירובין עז:א, עירובין פה:ב, יבמות לו:ב, כתובות נו:א, כתובות פג:ב, כתובות פד:א, בבא מציע נה:ב, זבחים קא:א
ירושלמי גיטין ה"ב

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

17 תגובות

  • קישור לתגובה שלישי, 12 מרץ 2013 04:12 הוסף ע"י טל

    נתנאל,עדיף לך שתלמד את הפסוק הזה לא תסור לא ימין ולא שמאל ותדע על מה מדובר.כנס לקישור זה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A2_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99_%D7%97%D7%9B%D7%9E%D7%99%D7%9D הערה!!החכמים של ימנו אינם הרבנים והציווי הזה אינו מתייחס אליהם ואינו מיוחס להם בשום דרך.הציווי הזה מיוחס בראש ובראשונה לכהנים ולסנהדרין ונכון להיום הוא תקף לבתי משפט ולאנשי מדע מכוון שהם החכמים של היום.ספר התורה אינו ספר מדע הוא רק נותן לך מ''ס חוקים וחינוך התנהגותי ואת עשרת הדיברות.כידוע רוב העם בישראל בין אם הם יהודים או בין אם הם משבט בנימין או דן ובין אם הם נוכרים חלק גדול מהאוכלוסיה בארץ וגם בעולם מקיימת הלכה למעשה חלק מן המצוות שנכללו בעשרת הדיברות,בין אם זה ביודעין ובין אם לא. בברכה טל

  • קישור לתגובה שני, 11 מרץ 2013 23:37 הוסף ע"י נתנאל

    מצד אחד כל כך כואב לי לקרוא את זה,מצד שני גם אני חשבתי על משהו דומה..
    בחנוכה יש את מצוות הדלקת נרות,ועליה מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"
    שאלתי את הרב שלי היכן כתוב הציווי להדליק נרות בחנוכה? מתי ה' ציווה עלינו את זה?
    הוא ענה שזו קביעה של חז"ל,שנכללת בפסוק בתורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" ולכן זו נחשבת מצווה מהתורה..
    נשמע לי מוזר ונשמע לי לא צודק אבל מה עוד יכלתי לענות לו..

  • קישור לתגובה שני, 28 ינואר 2013 00:34 הוסף ע"י עדי אביר

    שלמה,

    אני מודה לך על תגובתך האחרונה ומכבד בהכנעה את החלטתך להפסיק את הדיון אף שנהנתי לקרוא את תגובותיך ומצאתי את עצמי מסכים למרבית הדברים שכתבת. אף שאני לא אוהב לקחת לעצמי את המילה האחרונה הייתי רוצה להוסיף דבר או שניים לטובת מבקרים עתידיים שיקראו את ההתכתבות בינינו:

    כעקרון אני מסכים איתך שאין כהרבה תועלת בהעלאת השערות ספקולטיביות במסגרת משחקי 'what if' אך עדיין, אם ברצוננו ללמוד מההיסטוריה, עלינו לבחון אפשרויות שונות במיוחד אם באותה התקופה הן היוו אופציות לגיטימיות שניתן היה לממשן. אני מסכים שהאופציה לחזור לארץ ישראל לא הייתה ריאלית לגבי רוב יהודי התפוצות עד לסוף המאה ה-19 לערך, וזאת בעיקר מסיבות כלכליות ופוליטיות שאינן תלויות ברצונותיהם של היהודים עצמם אבל במהלך שתי המאות הראשונות לספירה כן עמדו בפני עם ישראל לפחות שלוש אופציות ריאליות: להתקרב לקדמה ההלניסטית, לאמץ את המהפכה הנוצרית או לסרב להתפשר על העקרונות הדתיים אפילו במחיר מרידה במלכות. העובדה שעם ישראל בחר באופציה השלישית יכולה ללמד אותנו משהו לא רק על עם ישראל ההיסטורי אלא גם על עם ישראל של ימינו אנו ואל לנו להתעלם מכל הסיפור בתואנה שההיסטוריה היא דבר דינאמי והיהודים של אז לא ניצבו בפני המציאות המוכרת לנו היום. איש אינו מצפה מהם לקבל אז את ההחלטות שאנו מקבלים היום אבל חשוב לאפיין את זרמי הדעות במאות הראשונות לספירה בניסיון להבין מה גרם לאבותינו לקבל את ההחלטות שהם קיבלו וכיצד ההיסטוריה של עם ישראל יכלה אולי להתפתח אחרת אם הם היו נוקטים בגישה שונה. ההיסטוריה אינה בהכרח דטרמיניסטית וכל דור ודור מקבל החלטות באשר לגורלו ולגורל ילדיו. גם דורנו עומד עתה בפני הכרעות גורליות וככל שנלמד יותר מהצלחות או טעויות העבר כך ייטב לנו.

    באשר למעגלי ההשפעה שלנו: אמנם לא קראתי את הספר אבל מדבריך אני יכול להבין את תוכנו. כבכל דבר גם כאן עלינו להגדיר היטב את המושגים בהם אנו משתמשים ובמקרה הזה השאלה היא מה זה 'מעגל השפעה'? איני מנסה חס וחלילה להשוות את עצמי לאף אחד אחר אבל האם אתה בטוח שקנט, דיקנס, ניטשה, ואיינשטיין פעלו בתוך מעגלי השפעה? האנשים הללו רק שחררו דעות לחללו של העולם ונתנו למעגלי ההשפעה להיווצר מאליהם. באמת חשוב ללמוד טקסטים ללא תיווך רבני אבל יש גם דרכים נוספות להשפיע, למשל לכתוב טור בעיתון, להגיש פינה בטלוויזיה או ברדיו ולפרסם מאמרים באינטרנט. המאמרים שלי לא באים להתריס ולהתווכח, זאת חושבים רק אלו שאינם אוהבים את הסגנון בו אני מתייחס לדעותיהם המושרשות אם לא המקודשות. במאמרים שלי אני מנסה להציג זוויות ראיה נוספות ואולי אפילו לעורר ספק קל אצל אנשים שמוכנים לחשוב בכוחות עצמם. אני משוכנע שאף מאמר שלי, ואף התכתבות שבאה בעקבותיו, לא ישנו אף דעה מגובשת. כפי שאתה אומר בצדק, דעות לא משנים באמצעות ויכוח. מאידך, אני גם די משוכנע שלפחות חלק מהקוראים לוקחים איתם הביתה תובנה אחת או שתיים ואני מאמין שהתובנות הללו עוד יבשילו לכדי ספק של ממש ואולי אפילו לחשיבה מחודשת. זה לא חייב לקרות היום או מחר, יש לי סבלנות, אני מכיר בעובדה שלוקח זמן לעצב מחדש דעות ואמונות שהפכו למוסכמות אבל אני יודע שסוף האמת לנצח ובסופו של דבר עם ישראל יזנח את האמונותך התפלות שלו ויתחיל להתנהג כמו שאר העמים המתורבתים.


    אם זאת לא הייתה דרכו של העולם אף רעיון חדש לא היה מבשיל לרמה בה הוא מסוגל להשפיע. אני בטוח שהקול הדומיננטי בהצפת הדעות החילוניות לא יבוא מכיווני, אני יותר מידי ציני בכדי להשפיע באמת על ציבורים נרחבים, אבל הקול שלי יצטרף להרבה קולות נוספים ובסופו של דבר יתעורר במדינת ישראל גל שימצא לעצמו פה ראוי ואז אולי באמת עוד יהיה למדינה הזאת עתיד של ממש.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה ראשון, 27 ינואר 2013 22:52 הוסף ע"י עדו

    שלמה, אתה לא מבין את הכשל הלוגי בטענה שלך?
    מצד אחד אתה טוען שאי אפשר לבוא בטענות אל יהודים בגולה שלא הקימו מדינה כי מדינת לאום היא עניין חדש יחסית. מצד שני כולך התפעלות מהעם הזה ששרד כל כך הרבה שנים בגולה למרות ש'גולה' היא לא מושג דתי אלא לאומי. אתה לא תגיד על קתולי שחי ביפאן שהוא 'קתולי גולה' נכון?
    אז אבותינו היו מספיק יוצאי דופן ונחושים כדי להישאר בגולה ולהסתובב עם סימן מטרה על הגב לכל מקום אבל לא מספיק יוצאי דופן ונחושים כדי להמשיך עוד צעד אחד באותו כיוון ולעשות מה שמתחייב מהעניין?
    מעבר לזה, היו דווקא אנשים שרצו לעלות לישראל אבל איכשהו זה תמיד לא הסתייע. אם היהודים היו חיים בגולה ושוכחים מארץ הקודש - ניחא. אבל לא, הם דווקא בכו, התפללו וחלמו ושאפו לשוב אליה ואיכשהו אף פעם לא עשו את זה בפועל.
    אבל אני רוצה להתייחס לרגע לנושא ה'אנרגיה המבוזבזת':
    בבחירות האחרונות הייתה רשימה שרצה לכנסת עם מצע שקרא לצנזר פורנוגרפיה באינטרנט. כשלעצמו זהו עקרון די נכון מבחינתי והוא מתאים להופיע בסעיף כ"ז של כל מפלגה רצינית. לא הולכים לבחירות בשביל נושא כזה גם אם הוא בעצמו נושא חשוב, זו פשוט חוסר אחריות להגיד שבמצב הבטחוני/כלכלי/חברתי של מדינת ישראל עיקר המאמצים צריך להיות מופנה לצנזורה של אתרי פורנו.
    עכשיו ראה מה קורה בעולם ה'יהודי'. מאות ואלפי בחורים צעירים ובריאים מכלים את שעותיהם במסירות אין קץ לאיזו מטרה?
    מציאת תרופה לסרטן?
    אימונים צבאיים כדי להגן על המדינה?
    סלילת כבישים להפחתת תאונות הדרכים?
    לא! הם עסוקים בשאלה מה אמר רב קלמן לרב זלמן בפסוק כ"א פרק ז' והאם זה מתיישב עם מה שאמר רב וייזמיר לרב זוכמיר חמש פרקים אחר כך.
    זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב. יש לנו כל כך הרבה בעיות בעולם. זיהום אוויר ומים, רעב ומגפות, מלחמות ואסונות טבע. במקום שנקדיש את זמננו לקידום האנושות אנחנו עוסקים בהבלים וכשהיהדות היא חלק מאותה בריחה מאחריות קצת קשה לי לראות את הצדדים החיוביים שלה.

  • קישור לתגובה ראשון, 27 ינואר 2013 21:28 הוסף ע"י שלמה שדה

    שלום עדי,
    ושלום לחברים נוספים,

    גלשתי לא מעט באתר בימים האחרונים, וראיתי את כל ההשקעה והחומרים הרבים שבו.
    אני לא מתכוון להמשיך את הדיון, מכיוון שאז אקלע למלכודת הוויכוחים הבלתי נגמרים שמאפיינת את השיח כאן.
    לדעתי, ויכוח הוא הדרך החלשה ביותר להשפיע ולשנות. אני לא מכיר מישהו ששינה את דעתו בעקבות ויכוח. למעשה, זה בעיקר גורם לשני הצדדים להתבצר בעמדותיהם ולהסגר מפני כל שינוי או חשיבה מחדש. זה מאפשר לאגור מירמור או לפרוק אותו, זה מאפשר להרגיש הכי צודק - אך זה בדרך כלל לא חכם ולא משיג דבר.
    אני באופן אישי מאמין שלמכלול שנקרא תרבות העם היהודי יש תפקיד חשוב ומכריע בהבאת העם היהודי להישגים חסרי תקדים - כולל אלו של הציונות וכד'. אין זה אומר שהמכלול הזה נקי וחף מטעויות, ואין זה אומר שאין הוא זקוק לשינוי ולשכלול.
    מה שכן, אני הייתי מעדיף למקד את העשייה שלי במה שסטיבן קובי ["שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד"] מכנה "עשיה בתוך מעגל ההשפעה", במקום לכלות כל כך הרבה אנרגיה בויכוחים "נגד".
    האם היהדות טעתה כשהחליפה את הממסד המקדשי הכוהני בממסד רבני? אתה טוען שכן. ייתכן שאתה צודק. אך כל זה אינו רלוונטי כרגע. תהליכי קבלת ההחלטות של רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו לאחר חורבן בית המקדש נמצאים לחלוטין מחוץ למעגל ההשפעה שלך ושלי, ולכן האנרגיה שמושקעת בכדי להלין על כך היא אנרגיה מבוזבזת. באותה מידה שהווכחנות לשם ויכוח היא אנרגיה מבוזבזת.
    בתוך מעגל ההשפעה כיום כלוא שטח גדול מאוד של התפתחויות שאתה ואני - ורבים אחרים - יכולים להשפיע עליו. רבים כבר עושים זאת: הם לומדים את הטקסטים של תרבות ישראל בדרכים אחרות, ללא תיווך רבני בדרך כלל, הם דוחים לקרן זווית מרכיבים שאינם רלוונטיים כיום, ומעצימים ומפתחים מרכיבים שהם מוצאים אותם כמעצבים וכמשמעותיים לאדם יהודי ישראלי מודרני במאה ה-21. אותם אנשים נוטים לרוב לכבד את תהליכי השינוי התרבותיים שחלו ביהדות לאורך כל שנותיה, אך באותה מידה גם לבקר, לחשוד ולא לקבל אותם כמובנים מאליהם. [או לא לקבל אותם בכלל].
    בקיצור, אם אכן אתה מודאג מהדרך שבה הולך העם היהודי - המלצתי האישית היא לקחת את האנרגיה הרבה והחיובית ולנתב אותה לתוך מעגלי השפעה. לדמיין את האופן שבו אתה רוצה לראות אותנו - ואת זה לנסות ליצור. להקים את מקומות הלימוד שהתוכן שלהם יהיה כפי שאתה מאמין, לתמוך באירועי תרבות שמקדמים את התוכן שאתה רוצה, להפיץ ברשת את חזון העם היהודי שלך, במקום לבזבז את הזמן והאנרגיה ב-"לנצח" את זמיר כהן ואמנון יצחק ומשה החבדני"ק ההוא, יחד עם שאר החבדניקי"ם עלי אדמות.

    בשולי הדברים אתייחס רק לנקודה אחת שעוברת כחוט השני בכל הבירורים ההיסטוריים הללו, ואף בצבצה בתגובתו האחרונה של עדו לדברי כאן לגבי הקשר בין האמונה היהודית בציון ובין הצלחת הציונות. ברשותך, עדו, איעזר בדבריך כדי להדגים את הכשל:
    אתה בא בטענה כאילו לא רק שאין עלינו להכיר תודה ליהדות על שימור הזיקה לציון, אלא אדרבה- אילולי היחס "הגלותי" כבר מזמן היו אבות אבותינו שבים לציון.
    ובכן, א' - זו ספקולציה בלבד.
    ב - וזה החשוב יותר, אתה שוכח את ההיבטים של התפתחות היסטורית, ודן את העולם של המאה ה-10, לדוגמא, במשקפיים של המאה ה-20. כלומר אתה תופס את יהודי המאה ה-10 כבוגרי "אביב העמים" של המאה ה-19, ואז בא אליהם בטענות למה הם לא פעלו לממש את שאיפותיהם הלאומיות קצת יותר מהר... נו באמת! החלומות על ציון היו עזים ויהודים באו אליה לאורך כל שנות הגלות, אבל אף פעם לא ממניעים לאומיים. מסיבה פשוטה - הרעיון הלאומי כמו שאתה ואני מכירים אותו כיום לא היה קיים אז. מה לעשות. הם עלו ממניעים רוחניים, דתיים, ועשו את זה בהיקפים מאוד קטנים כי לא היתה משמעות רוחנית ודתית להגעה אל ארץ שוממה שאין בה מרכז רוחני. הגדולה של הציונות הייתה שהיא לקחה את האנרגיה העצומה של החלומות על ציון, ויצקה אותה לתוך תוכן מודרני שנוצר אך זה עתה - "רעיון הלאום ומימוש הזכויות הלאומיות". המטמורפוזה הזו שמרה את חלום ציון רלוונטי, והפכה אותו ליישים ברגע המתאים. זה מה שאנחנו צריכים לעשות לדעתי גם כיום עם רעיונות יהודיים דומים, במקום לשבת כאן ולקטר או להתווכח עם אנשים חסרי אופק שלעולם לא ישנו את דעתם.
    באותו אופן, גם הטענה כי היהדות הרבנית של ימי יבנה וחורבן בית המקדש "שגתה כשלא אימצה ערכים הלניסטיים", ולכן אנחנו היום בבעיה - לוקה באותם 3 כשלים:
    א. היא ספקולטיבית לחלוטין. ייתכן ששילוב ערכים הלניסטיים במינון גבוה יותר היה גורם לאבדן היהדות תוך 3-4 דורות. מי יודע? ואז היינו בלי ציונות ובלי נובלים ובלי שוויון זכויות והיינו לומדים על היהודים כמו על השומרים והאכדים - בקורסים באוניברסיטת הרוורד ואוקספורד.
    ב. כמו קודם - גם זו דוגמא להשלכת הנחות יסוד מודרניות כאילו ההיסטוריה איננה דבר דינאמי, כאילו יהודים לפני אלפיים שנה ניצבו בפני אותה מציאות שלנו, ראו את הדברים כמונו, ורק היו צריכים לבחור נכון יותר. זה קצת מזכיר את הטענות שהיו בזמנו נגד ספר יהושע, שמוצג בו מוסר מלחמה קלוקל. גם על כך נאמר: "נו, באמת!". בהשוואה למוסר מלחמה של ימינו ספר יהושע הוא מחריד, אבל בהשוואה למוסר המלחמה בעידן שעליו מסופר בספר יהושע [בלי קשר לשאלה מה מכל זה קרה או לא קרה] - אני חושב שיהושע יוצא די בסדר. מי שלא מבין את ההתפתחות ההיסטורית ויוצא חוצץ נגד ספר יהושע משיקולים של מוסר - מפגין חוסר הבנה בסיסי בהיסטוריה. כך גם מי שמבקר את מי שמכונים "התנאים" בשל חוסר האיזון בערכי המערב וההלניזם המשתקף מתוך משנתם.
    ג. ובזה כבר עסקתי - קבלת ההחלטות של התנאים היא מחוץ למעגל ההשפעה שלנו. איזו תועלת יוצאת מן הביקורת עליה?

    כאמור, לא אוסיף כנראה להגיב כאן באתר בשל תחושת חוסר התוחלת שבעניין.
    בכל דבר ועניין אפשר לפנות אלי בכתובת המייל הגלויה שלי כפי שהיא מופיעה כאן יחד עם התגובה.
    מכיוון שאני שוהה כעת בשליחות חינוך והוראה בשיקגו, לא נראה לי שאוכל לתרום באופן מעשי מיידי למימוש החזון הזה - אבל מי יודע...

    על כל פנים - נעם לי לקרוא ולהתוודע, ואני מקווה שתמצא טעם בדברי אלה האחרונים.

    בברכה,
    שלמה שדה

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 22:55 הוסף ע"י עלמה

    עדי,

    עכשיו הבנתי שהוא היה קשור לתנועת כ"ך.
    כך שאתה יכול להתעלם מהשאלה האחרונה שלי.

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 22:21 הוסף ע"י עלמה

    עדי,

    היכן היית ממקם את ברוך גולדשטיין, שהיה רופא בדרגת סרן . במחנה הציוני-השכלתי או במחנה החרדי ?

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 21:50 הוסף ע"י עדי אביר

    עלמה,

    כמובן שלא מדובר בקבוצה הומוגנית, אחרת לא היו לנו כל כך הרבה מפלגות וזרמים. עם זאת המחנה הציוני-השכלתי נבדל בצורה מובהקת מהמחנה החרדי ולדעתי בין שני המחנות הללו עובר קו השבר האמיתי שמפצל את העם הזה לשניים.

    בברכה,

    עדי

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 21:36 הוסף ע"י עלמה

    עדי,

    מי הם יורשי תנועת ההשכלה והתנועה הציונית בעיניך ? האם הם קבוצה הומוגנית או שגם ביניהם עשוייה להתקיים מחלוקת הנוגעת לעיצוב דמותו העתידית של העם ?

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 19:29 הוסף ע"י עדי אביר

    שלמה,

    אני מבין היטב את השאלה שלך ועלי להודות שהתחבטתי ארוכות בנושא, עד עתה מבלי לתת לעצמי שום תשובה מספקת. אנסה, בעזרתך, לארגן את מחשבותיי אף שנדמה לי שהמסקנות הסופיות לא יספקו אותך ואפילו לא אותי.

    ראשית הייתי רוצה לחדד את ההגדרה של המושג 'יהדות':

    היהדות היא ללא ספק 'דת' אותה אני מגדיר כ'צירוף כל האמירות האמוניות שבכתבי הקודש ובפרשנויות הדתיות' וזאת בהנחה שהאמירות האמוניות והפרשנויות מקובלות על בעלי העניין שמנהיגים את הדת (ראה את מילון המונחים שבאתר). הדת יוצרת קטגוריה דיכוטומית שמאפשרת לאדם להגדיר את עצמו כ'דתי' או כ'לא דתי' ולקבוע שהוא 'יהודי' באמונתי או 'לא יהודי' באמונתו. מבחינתי האישית אני מגדיר את עצמי כ'לא יהודי' באמונתי אך איני רואה כל פסול במי שמגדיר את עצמו כ'יהודי' באמונתו.

    אנשים המקורבים לדת מאד אוהבים לזהות את הדת עם הלאום ולטעון שכל מי שנולד לעם ישראל הוא בהכרח בן הדת היהודית ולהיפך. אני, לעומתם, חושב שמדובר בקטגוריה שונה לחלוטין, שאינה קשורה כלל לקטגוריה הדתית, וזאת הקטגוריה הלאומית. כשמדברים על ה'עם היהודי' יש מקום לבלבול בין הקטגוריות השונות ולכן אני נוהג להפריד את המונחים ולהגדיר את הדת בתור 'הדת היהודית' ואת הלאום בתור 'העם העברי'. את העם העברי אני מאפיין באותו האופן בו נהוג לאפיין עמים אחרים ולכן כל מי שקושר את גורלו בגורל העם, מאמץ את מסורותיו (למשל, על ידי ישיבה לסדר פסח, ביקור בסוכה, נטיעת עץ בט"ו בשבט, עמידה בצפירות, הנפת דגל ביום העצמאות וכו' – וכל זאת ללא כל קשר למטענן הדתי של המסורות), דובר את השפה העברית, ותורם לביטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל הוא בעיני חלק מהעם הזה, ללא כל תלות בדת של אמו או סבתו.

    גם ההשתייכות הלאומית יכולה לקבל הצגה דיכוטומית: 'בן העם העברי' מחד ו'לא בן העם העברי' מאידך ולכן בסך הכול נפתחו לנו ארבע אפשרויות: עברי יהודי, עברי לא יהודי, לא עברי יהודי ולא עברי לא יהודי. שתי האפשרויות האחרונות אינן משמעותיות לעניינינו ולכן נותרנו עם שתי אפשרויות מעניינות בלבד: עברי יהודי ועברי לא יהודי. אני מגדיר את עצמי כעברי לא יהודי ומשמעות הדבר היא שאני גאה להימנות על העם היהודי אף שאני פוסל לחלוטין את כל האמירות וה'אמיתות' של הדת היהודית.

    עתה, על מנת שאוכל לענות על שאלותיך האחרות, עלי לפתח את מושג 'הנרטיב ההגמוני'. הנרטיב ההגמוני הוא הסיפור שהקבוצה השלטת המציאה והפיצה במטרה ליצור את המסגרות שיאפשרו לחברה לתפקד מחד ולה לשמור על מעמד הבכורה מאידך. בכדי להתרחק מעט מההיבט הדתי אפתח תחילה בתיאור הנרטיב ההגמוני שנקרא 'שרשרת המציאות הגדולה' (The Great Chain of Being). נרטיב זה עיצב למעשה את החשיבה החברתית והפוליטית של ימי הביניים והוא שהפך למוסכמה מקובלת את זכותם של המעמדות החזקים לשלוט ואת חובתם של השכבות היותר חלשות לציית. הנרטיב של שרשרת המציאות הגדולה מדבר על מבנה הירארכי שמתחיל באל ומסתיים בעצמים דוממים בו כל חוליה בשרשרת נשלטת על ידי החוליות שמעליה ושולטת על כל החוליות שמתחתיה. בראש השרשרת ניצב האל ומתחתיו בסדר יורד כל הסמכויות השמימיות (גלגלים, מלאכים למיניהם, אראלים וכדומה) מתחתם הקיסר, המלך, הדוכסים הרוזנים וכל שאר האצילים, בהמשך בעלי הקרקעות, האנשים החופשיים, האריסים, המשרתים והעבדים ואז נשותיהם וילדיהם, החיות למיניהן, מהארי ועד חיפושית הזבל, הצמחים ולבסוף כל הדוממים, מהיהלום ועד אחרון גרגרי החול. (לשרשרת המציאות הגדולה שורשים בפילוסופיה היוונית אבל היא התגבשה רק בימי הביניים ואת השפעתה ניתן למצוא גם בכתביו של הרמב"ם).

    שרשרת המציאות הגדולה הכניסה סדר בעולם הכאוטי של ימי הביניים והגדירה לכל אדם את מעמדו המדויק בהירארכיה החברתית, כל זאת כתכתיב של האל עצמו. כל ניסיון לערער את הסדר הקיים נחשב, אם כך, לכפירה ומרידה באל שהנחיל את הסדר הזה לעולמו וכתוצאה מכך הנטייה הטבעית הייתה להקפיד על הליכה בתלם ולהימנע מעשיית גלים מיותרים. אין זאת אומרת ששרשרת המציאות הגדולה הייתה הנרטיב היחיד בימי הביניים. לצידה קמו לא מעט נרטיבים מתחרים, דוגמת 'נרטיב הקדושה' שהשתלט על מערב צרפת בסוף המאה השנים עשרה ותחילת המאה השלוש עשרה, 'נרטיב השוויון' שדרבן את מרידות האיכרים החוזרות ונשנות וכדומה אבל הללו מעולם לא הפכו לנרטיבים הגמוניים ואירופה המשיכה ללכת בנתיב שהטווה על ידי נרטיב שרשרת המציאות הגדולה עד לתחילתו של העידן המודרני.

    עתה בא נניח שאנחנו חיים בשנת 1500 וכבר הגענו למסקנה שהנרטיב ההגמוני הוא לא יותר מאשר מיתוס שגורמים אינטרסנטים הצליחו להחדיר לתודעתנו במסווה של אמת אלוהית. מה עלינו לחשוב כשאנו מסתכלים על אלף השנים האחרונות? ברור לחלוטין שלולא הנרטיב הזה ההיסטוריה המערבית הייתה נראית לגמרי אחרת. אם הקואליציות המשתנות של מלכים, אצילים ואנשי דת בכירים, שתמיד מנו רק אחוזים ספורים מהאוכלוסייה, לא היו משליטות את מרותן באמצעות המיתוס על שרשרת המציאות הגדולה אירופה הייתה אולי נגררת לתוהו ובוהו אינסופי שהיה מונע את ניצני ההשכלה שבסופו של דבר הולידו את הרנסנס, הרפורמציה והעולם המודרני. מאידך, ייתכן מאד שנרטיב הגמוני אחר היה מאפשר לאירופה להתנתק מוקדם יותר מעוּלם של האצולה והכנסייה ולפנות לכיוונים חדשים שהיו מביאים את הקדמה מאות שנים קודם לכן (למשל, על ידי אימוץ הרעיונות המתקדמים של האסלאם הימי-ביניימי). זאת שאלה קשה שאין עליה תשובה מספקת אבל היא שקולה לחלוטין לשאלות שאתה שואל אותי.

    העם העברי אימץ לעצמו את הנרטיב ההגמוני ששרת את מטרותיהן של הקואליציות שתמיד שלטו עליו ותמיד ניצלו אותו לצרכיהן: קואליציות של מלכי יהודה וכוהני המקדש, הנשיאים לבית הלל ורבני ארץ ישראל, ראשי הגולה ורבני בבל, הגבירים ורבני מרכז ומזרח אירופה, מנהלי הלטיפונדיות ורבני אוקראינה וכדומה. הנרטיב ההגמוני של כל היהדויות המשתנות לימד על אלוהות שבחרה את עם ישראל מכל העמים, נתנה לו תורות כאלו או אחרות, השגיחה עליו ממרומים, הורתה לו על דרך הישר שתביא לו שכר וגאולה (עלי אדמות או בעולם הבא), הצביעה על העבירות שימיטו עליו עונשים ואסונות והכפיפה אותו לאנשי דת שהתיימרו להבין את רצונותיה ולהכיר את דרישותיה. הנרטיב ההגמוני הזה אפשר לכוהנים ולרבנים להשקיט את ההמונים ולגרום להם לקבל בהכנעה את מרותם של השליטים הזרים והמנהיגים היהודים שמונו מטעמם. בעזרתו של הנרטיב הזה עם ישראל שמר על לכידות במשך תקופה מאד מאד ארוכה.

    במהלך השנים השכבות השולטות נאלצו להתמודד עם הרבה אתגרים חדשים שאיימו לפרק ולפורר את העם העברי והם תמיד הגיבו על ידי הוספת אלמנטים בדלניים לנרטיב ההגמוני: איסורי חיתון עם הגויים, איסור על לימוד 'חכמת יוון', איסור על אכילה עם הגויים, דרישה לקידוש השם ול'ייהרג ובל יעבור', גאולה מובטחת להולכים בתלם, אובדן הנשמה ליוצאים לשמד, החרמת אלו שמסרבים לקבל את המרות הרבנית, על כל המשמעויות הכלכליות והסוציאליות הכרוכות בכך, וכולי וכולי.

    אשווה את עצמי עתה לאלו שבשנת 1500 הסתכלו אחורה על הנרטיב ההגמוני של שרשרת המציאות הגדולה. גם אני כבר יודע שהנרטיב ההגמוני של הרבנים הוא מיתוס גמור וכל מי שממשיך לגבותו למעשה דבק בדבר שקר וכזב. שום אל לא בחר בעם ישראל מכל העמים, שום אל לא נתן לעם הזה תורה שבכתב, תורה שבעל פה או כל תורה אחרת, שום אל אינו משגיח על העם הזה ושום אל לא יגאל אותו. משתמע מכך, אומר אני לעצמי, שעם ישראל שרד כקבוצה לא בגלל ההשגחה העליונה ולא בגלל תכונותיו הגנטיות אלא אך ורק בגלל שהנרטיב ההגמוני של הנהגתו גרם לו להתבדל מהגויים ולשמור על הלכידות שאפשרה לקבוצה השלטת להמשיך ולהתעלק עליו ובמקביל אפשרה לו לשרוד כעם נפרד במשך כל שנות הגלות, אף אם במחיר של סבל רב. עתה אני שואל את עצמי אם עלי לברך על ה'שקר הרבני' ששמר על העם העברי מפני התמוססות או לכעוס על הסבל הרב שהנהגות המיטו על צאן מרעיתם רק בכדי להבטיח את מעמדם ורווחתם. התשובה היא שאיני יודע.

    כיוון שלהערכתי העם העברי לא שמר על לכידותו בגלל חסדי השמיים אלא בזכות האינטרסים האישיים של מנהיגיו איני יכול להסיק מהעובדה שהעם הזה שרד את שנות גלותו על נכונותה או ייחודה של הדת היהודית, כפי שרבים, ואולי אף אתה, ממהרים לעשות. היהודים, בתנאים דומים ועם אותו נרטיב הגמוני, היו שורדים כעם גם אם הם היו מאמצים כל אמונה לא נוצרית באירופה ולא מוסלמית בארצות האסלאם. אם נפתולי ההיסטוריה היו מביאים את ההנהגה היהודית לבנות נרטיב הגמוני שמסתמך על האמונה בזאוס ובאלי האולימפוס, עם ישראל עדיין היה שורד כעם. לאמונות של הדת היהודית אין לדעתי כל קשר לשרידות של העם העברי. העם הזה שרד רק בגלל הנרטיב שגרם לו להיסגר, להתבדל, להציב סביבו חומות גבוהות, לדחות מעליו את רוחות הקדמה, לפחד מעונש, לקוות לגאולה, להאמין ביכולותיהם וסגולותיהם של הרבנים ולספוג בהכנעה את כל המכות והייסורים שנפלו עליו.

    אם תשאל אותי אם הייתי ממליץ ליהודי ספרד במאה החמש עשרה, או לכל יהודי אחר שעמד בפני גזירות ופרעות, לזהות את השקרים שבבסיס הנרטיב הרבני ולוותר על המשך קיומו של העם היהודי – לא אדע מה לענות. אני בכנות לא יודע אם קיומו של העם מצדיק את הסבל שעבר על כל היהודים שמסרו את נפשם על המשך קיומו. מאידך, אני יכול להבטיח לך שאם העם היהודי היה מזהה את שקרי הנרטיב ההגמוני בימיו של הורדוס, בימי המרד הגדול או בימי מרד בר כוכבא ומחליט לאמץ נרטיב הגמוני אחר, למשל כזה שמטיף לפתיחות שהייתה מאפשרת לעם ישראל להתפתח לצד התרבות ההלניסטית, במקום להילחם נגדה, אולי בכלל היו נחסכות מאתנו אלף ותשע מאות שנות סבל ופורענות. אנו לעולם לא נוכל לדעת מה באמת היה קורה אם היינו פועלים תחת נרטיב הגמוני אחר אבל עצם הספקולציה מאפשרת לנו להבין שעתידנו היה בידנו ולא בטוח שבחרנו בדרך הטובה ביותר, גם אם לבסוף הצלחנו לשרוד את כל התלאות ולשמור על ייחודו של עם ישראל.

    המאה התשע עשרה, וביתר שאת המאה העשרים, הביאו לעם הזה שני נרטיבים הגמוניים חדשים, הנרטיב של תנועת ההשכלה והנרטיב של התנועה הציונית. שניהם פתחו בפני עם ישראל את האפשרות להשתלב בעולם הגדול תוך כדי שמירת ייחודו, מסורותיו ותרבותו. הנרטיבים הללו מחזירים לנו את האופציות עליהן וויתרנו בימי הורדוס והכיבוש הרומי וייתכן מאד שאם נאמצן עתה נוכל להבטיח שעם ישראל ימשיך להתקיים כישות עצמאית עוד דורות רבים. הבעיה היא ששני הנרטיבים האלטרנטיביים הללו פוגעים במעמדם, סמכויותיהם והכנסותיהם של הרבנים והללו עושים כל שלאל ידם על מנת להשליט שוב את הנרטיב ההגמוני ששרת אותם במהלך כל ההיסטוריה היהודית ושלהערכתי עלול לגרום לנפילתו של הבית השלישי וליציאה לגלות חדשה בה הרבנים שוב יוכלו לתפוס את המעמד שלדעתם מגיע להם.

    הדברים הללו לא עונים בצורה מדויקת על שאלותיך אבל אני מקווה שהצלחת להבין את טענותיי העיקריות: העם היהודי הוא נפרד מהדת היהודית, העם היהודי אימץ את הנרטיב ההגמוני של הכוהנים ובהמשך את הנרטיב ההגמוני של הרבנים. הנרטיב הרבני כפה עליו הסתגרות, התבדלות ועויינות לכל הדעות וההשקפות האחרות ואפשר לו לספוג את המכות החוזרות ונשנות שהומטו עליו, העת החדשה העניקה לעם ישראל שני נרטיבים הגמוניים חדשים שמתחרים בנרטיב הרבני, אנו נמצאים עתה ב'מלחמת נרטיבים' כשמצד אחד ניצבים החרדים ששואפים לשמר את העם היהודי במתכונת שנוחה להם על ידי השלטה מחודשת של ההנהגה הרבנית, הסגירות, ההתבדלות ודחיית השונה והאחר ומצד שני עומדים יורשי תנועת ההשכלה והתנועה הציונית שרואים לנגד עיניהם עם דינאמי ומשגשג שמאמץ את הקדמה, המדע, הפתיחות, הדמוקרטיה וההתערות בתרבות העולמית. אני מקווה שבהזדמנות השנייה שניתנה לנו נדע לבחור בנתיב הנכון ונמנע מהצורך לשאול את עצמנו, אי שם בעתיד, אם אכן אימצנו לנו את הנרטיב ההגמוני שבאמת יבטיח את המשך קיומו של העם העברי.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 18:55 הוסף ע"י עדו

    "אין שום ספק שרק משהו אנומאלי בהיסטוריה היהודית גרם לקבוצה "המעוכה" הזו לשרוד כקבוצה, לחלום מאות שנים על ציון, ובשלב מסוים לשוב אליה [ולא לאוגנדה]. השאלה אם אתה מכיר במרכיב כזה? מכיר לו תודה?"

    הפוך שלמה. השאלה היא מה גרם לאנשים שכמהים בכל ליבם לשוב למולדתם ההיסטורית להישאר כל השנים כמה שיותר רחוק ממנה. אני לא אמור להכיר תודה למרכיב שהשיב את סבא שלי מאסטוניה לישראל אלא לשאול איזה פגם בסבא של סבא שלי גרם לו להישאר שם בגולה במקום לקום ולעלות לארץ.

    יש בדיחה על עורך דין צעיר שנכנס בשמחה למשרדו של אביו עורך הדין הבכיר.
    'אבא' אומר הבן, 'היום תהיה גאה בי, אתה זוכר את תיק הירושה ההוא שכבר שלושים שנה מתגלגל פה במשרד? אז הבוקר סגרתי אותו בפשרה שמוסכמת על כולם'.
    'אידיוט!' צועק האב 'מהתיק הזה התפרנס סבא שלך, אני מימנתי בזכותו את האוניברסיטה שלך וגם הנכדים שלך עוד היו יכולים לחיות מהסכסוך הזה ועכשיו הרסת הכל'.
    לא פלא שהחרדים שנאו כל כך את הציונות. הרסנו להם את הבלוף.

  • קישור לתגובה חמישי, 24 ינואר 2013 01:40 הוסף ע"י שלמה שדה

    אוקיי, נתת כאן בהחלט תמונה רחבה.
    יש כמה אפשרויות להגדיר את היהדות:
    א. תרבות - במובן של סך הנכסים הרוחניים של חברה מסוימת. [להבדיל מטכנולוגיה - סך הנכסים החומריים]
    ב. דת - במובן של קונסטיטוציה, מערכת חוקתית
    ג. לאום
    ד. גזע
    ה. תנועה חברתית
    ו. תנועה רוחנית

    אני מחדד אם כן את השאלה שלי, שחלקה נותר ללא מענה:
    1. האם קיים לדעתך קשר כלשהו בין לפחות אחת מן ההגדרות הנ"ל [או תמהיל של יותר מאחת] ובין אותם דברים שאתה גאה בהם והם מרגשים אותך בקצה השני של המשוואה - כגון הקמת המדינה או הישגים של יהודים בזירות שונות? או שזו תופעה אקראית ואני שמחים שהגורל זימן לנו 73 חתני פרס נובל [שהמכנה המשותף שלך איתם הוא שאתם בני אותו / אותה - מה?]

    אני למשל חושב שלא ניתן לטעון, כפי שטענת במאמרך "במה אני מאמין", כי "הישוב היהודי בארץ-ישראל התפתח בהסכמתם, אף אם לא בעידודם של השלטונות, מבלי כל קשר לתנ"ך, להיסטוריה היהודית או למיתוסים הרבניים". אין שום ספק שרק משהו אנומאלי בהיסטוריה היהודית גרם לקבוצה "המעוכה" הזו לשרוד כקבוצה, לחלום מאות שנים על ציון, ובשלב מסוים לשוב אליה [ולא לאוגנדה]. השאלה אם אתה מכיר במרכיב כזה? מכיר לו תודה?

    2. ושוב אני חוזר לשאלת המרכיב הפוזיטיבי: האם אף אחת מההגדרות הנ"ל של היהדות אינה משמעותית בעיניך? לאמור, היהדות והיהודים הם סוג של תאונה קוסמית [תאונה שהביאה להקמת המדינה, לרצף הישגים חסרי תקדים וביניהם למשל השותפות במאבק על שוויון זכויות בארה"ב], ולמעשה עלינו להמתין שגלי ההדף של התאונה הזו יתפוגגו? או שבכל זאת קיים מרכיב כלשהו של היהדות שעליו יש לך משהו חיובי לומר, ואף יותר מזה - שעבורו ועבור שרידתו היית רוצה לפעול?

    בברכה,

    שלמה שדה

  • קישור לתגובה שלישי, 22 ינואר 2013 16:06 הוסף ע"י עדי אביר

    שלמה,

    אוי לי אם נדמה לקוראים שיש בי רק 'אנטיות' חסרת ערכים חיוביים ואני שמח על ההזדמנות להעמיד את הדברים על דיוקם:

    ראשית, כפי שתיווכח בהמשך, אני ציוני נלהב ולכן אני מוכן לחתום בעיניים עצומות על מגילת העצמאות ובכלל זה על המשפט שפותח אותה: 'בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי.' אכן, אנו יצרנו נכסי תרבות לאומיים והורשנו לעולם את ספר הספרים הנצחי והנכסים הללו, לצד המסורת היוונית-רומית ומסורתם של השבטים הגרמניים, הם הבסיס של תרבות המערב בה התאהבתי ואותה, לטוב ולרע, בחרתי לאמץ.

    תרומתם של היהודים לתרבות המערב לא תסולא בפז ולאורך כל ההיסטוריה אנחנו הענקנו לאנושות את המהפכנים ופורצי הדרך שפתחו בפניה אופקים חדשים, החל מכותבי התנ"ך ופאולוס, ממציאה של הדת הנוצרית, דרך שפינוזה והוגי תקופת ההשכלה וכלה בעשרות מרחיבי היקומים שהעולם הנאור כיבד בפרסי נובל. בעתיד הלא הרחוק בכוונתי לכתוב סדרת מאמרים על התרומה היהודית לתרבות העולמית ושם אעניק את הכבוד הראוי לאלפי הסופרים, המחזאים, המדענים, הבדרנים, יוצרי הקולנוע, הרופאים, הכלכלנים, הסוציולוגים, הפוליטיקאים, מנהיגי איגודי העובדים, המחנכים, אנשי העסקים ושאר היהודים שהובילו את חוד החנית של הקדמה, הפיתוח והנאורות. באותם המאמרים גם אציין שלמיטב זכרוני איש מאותם גאוני הרוח לא נראה כמו העבדקן המצוי ואיש מהם כנראה לא סר למרותם של הרבנים.

    אדרבה, העם היהודי עמד במרכזם של לפחות שלושה מהסיפורים המרגשים ביותר והרומנטיים ביותר בתולדות המאה העשרים: התערותם של המהגרים היהודיים ממזרח אירופה בארצות הברית, הקמתה של מדינת ישראל והמאבק לזכויות האדם של שחורי ארה"ב. כל שלושת האפוסים הללו מבליטים את גאון הרוח של העם שלי ושלושתם עדיין מעלים דמעה בעיניי כל אימת שאני נזכר בהם.

    מהגרי מזרח אירופה לא היו הקצפת שבשמנת. עניים, דלי השכלה וחסרי שפה הם הגיעו בהמוניהם לארץ חדשה שדרשה מהם להשקיע את כל זמנם, מרצם ובריאותם במאבק ההישרדות. היהודים הללו, למרות כל קשיי החיים, חסכו פרוטה לפרוטה ושלחו את ילדיהם לבתי הספר ולאוניברסיטאות. הילדים הללו, לאחר שנתנו דרור ליכולותיהם, תפסו לעצמם עמדות מפתח בשורה הראשונה של התרבות, החברה, האקדמיה והכלכלה האמריקאית ואת תרומתם המלאה לאנושות גם אלפי ספרים לא יקיפו. עד היום אני מתרגש מקטע שראיתי כבר עשרות פעמים בו אשה קטנה וצנומה שואלת בקול חצי מבויש, 'אתם יודעים מה ההבדל בין מנהל חשבונות ברובע הטכסטיל בדרום מזרח העיר ניו יורק לשופטת בבית משפט אמריקאי?' ואז היא מחייכת חיוך קטן ואומרת 'דור אחד' ובתחתית המסך מופיע הכיתוב 'רות בדר גינזבורג, שופטת בית המשפט העליון'. כאן, בתוך חמש עשרה שניות, מגולם סיפורם של יהודי מזרח אירופה שהיגרו לארה"ב. זה חלק מסיפורו של העם שלי ואני גאה בו עד כדי דמעות.

    לא פחות רומנטי הוא סיפור לידתה של מדינת ישראל. העם היהודי, שפרודותיו התפלגו כבר לפני מאות רבות אם לא אלפי שנים, ארגן את עצמו והשיב למולדתם ההיסטורית את כל האודים העשנים והצללים המעוכים ששרדו את הגדולה בשואות העת החדשה, ועימם את מדוכאי כל הגלויות שרובם הגיעו לארץ ישראל כשרק בגדיהם לגופם. האוכלוסייה הוותיקה של הארץ הזאת, בסיועם של יהודי התפוצות היותר עשירות, קלטה את כל העולים, העניקה להם פתרונות דיור, שירותי בריאות, עבודה והחשוב מכל, השכלה ברמה גבוהה שעד מהירה הפכה את מדינת ישראל לאחת המדינות המתקדמות והמפותחות ביותר בעולם. זאת הארץ שלי ואני שמח שכל משפחתי, מסבי ועד בני וביתי, ובעתיד גם נכדיי, שירתו אותה ותרמו לביטחונה ולשגשוגה.

    הסיפור הגדול השלישי בתולדות העם היהודי אינו מפורסם כשני הראשונים אבל הוא אינו פחות מרגש מהם. בשנות השישים של המאה העשרים, כששחורי ארצות הברית החלו להילחם על זכויות האזרח שלהם, הקבוצה הגדולה ביותר שהתייצבה לצדם היו היהודים שכנראה הבינו טוב מכולם את מכאובי האפליה וההשפלה. אנשי עסקים יהודיים מימנו את תנועתו של מרטין לותר קינג, משפטנים יהודים העניקו לה את הגיבוי המשפטי ואלפי סטודנטים יהודיים התגייסו לעבודות שטח דוגמת רישום שחורים להצבעה (אם ראית את הסרט 'מיסיסיפי בוערת היית זוכר שלצד צייני, הנער הכושי, נרצחו גם שני נערים יהודיים, גודמן ושורנר שעזבו את בתיהם בצפון בכדי לרדת דרומה ולרתום את עצמם למאבק בו הם האמינו בכל ליבם). כמחצית הצועדים עם מרטין לותר קינג למונטגומרי היו לבנים, ביניהם רבים רבים היו יהודים, חלקם אפילו רבנים רפורמיים. רבנים אורתודוקסים לא היו שם והמזוקן היחיד בחבורה היה הרב אברהם יהושע השל, רב קונסרבטיבי שבעקבות תמיכתו במאבק לזכויות האדם זכה לביקורתם של רוב הרבנים האורתודוקסים והקונסרבטיביים בארצות הברית.

    סיפור זה גם מחזיר אותנו לתחושתך שכל דבריי 'מנוסחים בשפה של ויכוח והתנגדות למשהו קיים.' כמובן שאני מתנגד ומתווכח. מצד אחד אני רואה את הגדולה של אותו חלק של העם שהצליח לצאת אל מחוץ לחומות הרבניות ומצד שני את העליבות והדליחות של היהדות הרבנית המדכאת והחונקת שמאיימת להחזיר את גאון הרוח לבקבוקו, להחליף את האור שישראל הפיצה לגויים בחשכת הדת, לבטל את כל הישגי הציונות ולהשית עלינו מחדש את המאה השתיים עשרה, אם לא את המאה השנייה. אהבתי לקדמה, למדע, לציונות, לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולערכים ההומניסטים-ליברליים הם שדוחפים אותי להילחם בכל כוחותיי בלילה הרבני שמאיים לכסות את כולנו. אם אתה נחשף רק לצד הלוחמני שבי הרי זה משום שאני מזהה בדת היהודית את הסכנה הקיומית הגדולה ביותר שמאיימת על עם ישראל ובכוונתי לעשות כל שלאל ידי בכדי לנסות ולעצור את האסון שמאיים על כולנו.

    בכל מקרה, לצד מתקפותיי על היהדות הרבנית תוכל לקרוא באתר גם לא מעט התייחסויות 'פוזיטיביות' בהן אני שוטח את אמונותיי. תמצית טובה תוכל למצוא במאמר 'במה אני מאמין'.
    http://www.1vsdat.org/index.php?option=com_k2&view=item&id=497:%D7%91%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%9F&Itemid=126

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שלישי, 22 ינואר 2013 02:22 הוסף ע"י שלמה שדה

    שלום עדי

    חשבתי על כל מיני דברים בעקבות מה שכתבת, אבל בשלב מסויים הבנתי שאני לא יכול להגיד דברי טעם מבלי שברורות לי האקסיומות של הדיון. [בהינתן שתי קבוצות אקסיומות שונות ניתן כידוע להוכיח שני דברים הפוכים, על-פי אותה לוגיקה]
    אז אציג את הדברים כשאלות:

    א. האם אתה מאמין שבתוך התרבות היהודית לאורך אלפי דורותיה יש משהו חיובי?

    ב. האם אתה סבור שיש קשר בין אותו משהו חיובי ובין העובדה שאתה עצמך ציינת בכמה מקומות באתר - שישנם 70 ומשהו חתני פרס נובל יהודים?
    - הנובל בעיני הוא רק כסממן לכמה דברים מוצלחים יוצאי דופן שיהודים הצליחו לעשות לאורך השנים. אז ניתן לקחת את השאלה בהכללה.

    ג. האם אתה מזהה תפקיד יוצא דופן ליהודים [כיחידים וכקבוצות] בהיסטוריה האנושית העולמית?

    ד. אם התשובה ל-ג היא חיובית - האם חשוב בעיניך לשמר את המיקום הזה ולהיות קרובים לליבת ההתפתחות של ההיסטוריה העולמית?

    ה. עם או בלי קשר לשאלות הקודמות -
    משמו של האתר ועד אחרון תכניו, הדברים מנוסחים בשפה של ויכוח והתנגדות למשהו קיים. מה שנקרא בשיטה היהודית הידועה "אני לא יודע מה דעתי, אבל תגיד משהו ואני בוודאי אוכל לסתור אותו מיד".
    השאלה שלי היא מה האג'נדה שאתה מציג בניסוח פוזיטיבי. נניח לרגע שאין רבנים ותלמידי ישיבה, אין מפלגות דתיות ואין חבדניקי"ם באזור חיוג 03. מה עכשיו? לאן אתה חותר? האם ישנה כאן מטרה מובחנת שיש לה קיום בפני עצמה, ולא רק כקרדום לנגח בו אחרים?

    אתה כמובן לא חייב לענות, אבל הייתי חייב לשאול.....
    תודה,
    שלמה

  • קישור לתגובה שני, 21 ינואר 2013 13:43 הוסף ע"י עדי אביר

    שלמה,

    אני מודה לך על תגובתך הרצינית אבל קשה לי להתייחס לנושא באותה גישה סלחנית בה אתה נוקט. בעיניי סיפור תנורו של עכנאי הוא חלק ממסע פרסומת של רבני בית הלל שנועד לתרץ את המהפכה הפוליטית במסגרתה הם השתיקו את קולו של הפלג היותר לאומני, ביססו את שלטונם של הנשיאים לבית הלל והעניקו גושפנקא אלוהית למחנה המנצח שהפך למשרתם הנאמן של השליטים הרומאיים שסיפק להם את שירותי ההרגעה וההשתקה שאפשרו לרומי לשלוט בפלשתינה ולגבות את מסיה בהשקעה קטנה יחסית של כוח אדם ומשאבים.

    היכן בדיוק אתה רואה כאן איזו שהיא רפורמה מוצלחת שלקחה את רוח הזמן צעד גדול קדימה? צעד גדול קדימה של רוח ההסתגלות בהחלט היה כאן אבל היכן אתה מוצא את הרפורמה ולמה נדמה לך שהיא הייתה מוצלחת? אין ספק שמסע הפרסום ויחסי הציבור של הרבנים הצליח מעל למשוער וכולנו, עד היום, חושבים שהאל עומד מאחורי כל יומרותיהם אבל מבחינתי, המהפכה שמוצאת את ביטוייה בסיפור על תנורו של עכנאי לא התאימה את היהדות ל'רוח הזמן' אלא הפנתה אותה לאפיקים שאפשרו לרבנים להשתרר על העם ולהתעשר על חשבונו – דפוסים עליהם הרבנים הקפידו לשמור במהלך כל ההיסטוריה ואשר אותם הם מנסים לשחזר בימינו אנו.

    רפורמה אמיתית הייתה פותחת את יהדות המאה הראשונה לספירה לקדמה ההלניסטית ומאפשרת לעם ישראל להתערות בתרבות העולמית כך שהיום לא היינו 'נתקלים בבעיות סביב התאמת היהדות לחשיבה המדעית המודרנית, מעמד האשה, רוח הדמוקרטיה ועוד.' הפשרה שבמסגרתה הנשיאים לבית הלל השקיטו את הציבור היהודי בתמורה לאוטונומיה פנימית שנסמכה על שלטון מקומי של רבנים, לא רק שלא אפשרה ליהדות להיות יותר 'דינאמית' ומתקדמת אלא גם הנציחה את השיטה הנלוזה בה קואליציות של 'שליטים מטעם' ורבנים שוחרי טובת עצמם המיטו על עם ישראל אלף ושמונה מאות שנים של נתק תרבותי ובריחה מכל המהפכות הרעיוניות שעומדות ביסוד העולם המודרני. בין אם מדובר בראש הגולה וברבנים שנהנו מתמיכתו או בגבירי הקהילות האירופאיות וברבנים שסרו לפקודתם, השכבות השולטות תמיד שאפו לשמר את הבורות והדלות של צאן מרעיתם ולהבטיח שהללו לא ייחשפו למודרנה ולא יזלגו אל תוך התרבות הרחבה. התוצאה היא שחלקים גדולים בעם עדיין מתרפקים על הרבנים ומתמכרים לבורות ולבערות שמשרתים אך ורק את יעדיהם של אלו.

    גם הקביעה שלך לגבי אגדות חז"ל דורשת הוכחה. להערכתי הרבנים מתעקשים ללמד את שפוטיהם שמדובר באירוע שהתרחש בפועל, ממנו ניתן להפיק מוסרי השכל מחייבים וכל בחור ישיבה יחוש להגן על כבודה של האמת אם רק תרמוז לו שאגדות חז"ל 'לעולם לא התיימרו להוות תיעוד היסטורי לאירועים שקרו.' אני גם לא חושב שבלב הסיפור עומד הרצון להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שלא קיימים יותר נביאים. פסילת הנבואה ובת הקול הם רק שלבים בהעברת הסמכויות הבלעדיות לידיהם של הרבנים, שבהמשך הרחיבו ועיבו את קודקס החוקים (ההלכות) כך שהם יוכלו למכור להמונים עוד ועוד שירותי הוראה, פסיקה, ישיבה בדין וכדומה.

    אני אמנם מסכים עמך 'כי הגיע הזמן שההגמוניה הזו תעבור הלאה גם מידיהם של רבנים' אבל לא נראה לי שתהליך זה 'כבר החל לקרות בשנים אלו, וצפוי רק ללכת ולהתעצם.' הרבנים ניצלו את הטעויות המחרידות של השלטונות שלא זיהו את הסכנות ומימנו את בסיסי הכוח של הרבנים שהיום כבר לבטח אינם שוקלים אף וויתור שעלול לפגוע במעמדם ובסמכויותיהם.

    אם למקרא דבריי עולה אצלך תחושה חזקה של התנצחות וויכוח אז אתה כנראה צודק. אני אכן מקדיש את זמני להתנצחות עם הדעות המושרשות של המאמינים ולוויכוח עם כל מי שמוכן להגן על היהדות, בה אני רואה לא יותר מאשר אוסף של אמירות אינטרסנטיות שנועדו להעצים את כוחם של הרבנים, להגדיל את סמכויותיהם ולשפר את רווחתם. מטרתי היא לחשוף ברבים את כרעי התרנגולת של הדת היהודית ולהוציא את האוויר החם מכל הסיסמאות הרבניות. לא ברור לי כיצד אוכל להשיג את המטרות הללו ב'אמירות חיוביות' או בעשייה חיובית אבל, כפי שאני שב וטוען, אם אצליח להכניס מעט ספק למחשבותיהם של אנשים ואם פה ושם גם אקבל תגובות בנוסח ' קראתי והחכמתי', אזי כנראה לא כל עמלי ירד לטמיון.

    בברכה,

    עדי אביר

  • קישור לתגובה שני, 21 ינואר 2013 09:10 הוסף ע"י עדו (לא עדי)

    שלמה שלום.
    האמריקאים כתבו בתחילת החוקה שלהם שכל בני האדם נבראו שווים. זה לא הפריע לוושינגטון אבי האומה האמריקאית להיות בעל עבדים.
    אבל היות והאמריקאים האמינו בעקרונות החוקה בא לינקולן 100 שנים אחר כך ושיחרר את העבדים. 50 שנה אחרי לינקולן בא וודרו ווילסון ונתן לנשים זכות הצבעה והיום יש לאמריקה נשיא שחור שמדבר על הכרה בנישואים הומוסקסואליים. כלומר האמריקאים לא קפאו על שמריהם והתקדמו כל הזמן עם העקרונות הנאורים של החוקה שלהם.
    היהדות בתחילתה הייתה מתקדמת ונאורה מאין כמוה. גם חוקים 'חשוכים' היו הגיוניים ומתקדמים מאד פעם (הגיוני לא לתת לאישה להעיד כשהיא ממילא תלויה בגבר כלשהו יהא זה האח, הבעל או האבא. חוק חליצה וייבום היה חוק הומאני מאד בזמנו וכן הלאה).
    הבעיה היא שהיהדות קפאה על שמריה וכאשר מים עומדים הם מתעפשים ומעלים ירוקת. לדון בדיני משפחה היום לפי הנורמות של ימי הביניים זה מגוחך, לחיות במדינת ישראל לפי נורמות גלותיות זה מגוחך וללמוד על העולם מספרי קודש בתקופה שבה טילים מגיעים לחלל זה מגוחך.
    ולא רק מגוחך אלא גם מסוכן.

  • קישור לתגובה שני, 21 ינואר 2013 02:36 הוסף ע"י שלמה שדה

    עדי שלום

    הגעתי לראשונה לאתרך במסגרת ניסיון שלי ללמוד וללמד את סיפור תנורו של עכנאי - לכן תגובתי לפוסט מיושן. על כל פנים - קראתי והחכמתי.
    נקודה למחשבה: אני מבין את הסיפור הזה כחלק ממהלך רחב של רפורמה, שבסך הכל הייתה מוצלחת.
    מוצלח על פי איזה קריטריון? וודאי תשאל.
    ובכן, בכפוף לאקסיומה שלעולם לא היה אלוהים, ולאמונה בו אין משמעות - ובכן, אין לרפורמה כל ערך.
    אולם בהנתן אקסיומה שאומרת שיש לרוח היהודית ערך מסויים, אני חושב שזו רפורמה שלקחה את הרוח הזו צעד גדול קדימה וערכה לו התאמות נדרשות לרוח הזמן. אומץ מן הסוג שאיננו מוצאים כיום, ולכן אנחנו נתקלים בבעיות סביב התאמת היהדות לחשיבה המדעית המודרנית, מעמד האשה, רוח הדמוקרטיה ועוד.
    בדברי הבלעתי עוד כמה אקסיומות, חשובות בעיני:
    היהדות צריכה להיות דינאמית - והיתה כזו לעיתים, במינונים משתנים. ככל שהיא אינה כזו היא סובלת יותר.
    אגדות חז"ל לעולם לא התיימרו להוות תיעוד היסטורי לאירועים שקרו. לכל היותר הן מהוות "היסטוריה של רעיונות", המוצגת בלבוש אגדי שובה לב, מעורר מחשבה, ואשר לעיתים מסתתר בו גרעין מסוים של אמת. למשל אני מעריך שאכן נידו את רבי אליעזר, שהתעקש להחזיק בתפיסות עולם מיושנות, בעוד חבריו רצו להבהיר בצורה שאינה משתמעת ל-2 פנים שלא קיימים יותר נביאים, ולא אמור לבוא אף אחד ולהגיד לבני האדם מה לעשות באופן שרירותי, כנושא מסר כמוס מן האל. לא רעיון שהיית מסכים איתו? נכון שההגמוניה עברה משם לידיהם של הרבנים, אבל ביחס למה שהיה מקובל קודם זו התקדמות נאה. נכון באותה מידה כי הגיע הזמן שההגמוניה הזו תעבור הלאה גם מידיהם של רבנים - מה שללא ספק כבר החל לקרות בשנים אלו, וצפוי רק ללכת ולהתעצם.

    מן הקריאה בדברים האמורים באתר עולה אצלי אישית תחושה חזקה של התנצחות וויכוח. לטעמי הייתי משקיע באמירות חיוביות - ובעשיה חיובית - ופחות בוויכוח לשם הוויכוח. [ראיתי בעניין זה גם התכתבות ארוכה עם אתר "הדוס". נראה לי בזבוז של אנרגיה.]

    תודה על הפריית החשיבה,
    ובהצלחה

המאמרים האחרונים