עשר המתנות הקלות הן:
|
1.
|
|
|
2.
|
|
|
3.
|
לוג שמן של מצורע[ג]: מצורע שנרפא היה מביא עם קרבנותיו גם לוג שמן שממנו היו מזים מעט על בהונותיו ואזנו והשאר היה נשאר לכהנים.
|
|
4.
|
מותר העומר[ד]: ביום השני של הפסח היו מביאים כקורבן מנחה של ציבור קמח שעורים שנטחן מהתבואה החדשה. הכהן קמץ בידו מעט מהקמח והשליכו למזבח. יתרת הקמח נשארה למאכל הכהנים.
|
|
5.
|
מורם מן התודה[ה]: עם קרבן התודה היו מביאים גם עשר יחידות מכל אחד מארבעה מיני מאפה ויחידה אחת מכל עשרה היתה ניתנת לכהן.
|
|
6.
|
מורם מאיל נזיר[ו]: נזיר שהשלים את נדרו היה מביא עשר יחידות משני מיני מאפה ויחידה אחת מכל עשרה היתה ניתנת לכהן.
|
|
7.
|
שדה אחוזה[ז]: המקדיש שדה שירש מאבותיו היה רשאי לפדותו עד שנת היובל. אם לא פדהו השדה היה עובר בשנת היובל לרשות הכהנים.
|
|
8.
|
גזל הגר[ח]: המקבל פקדון מגר ונשבע לשקר שאין הפקדון בידו חייב להחזיר לכהנים את הפקדון בתוספת חמישית, וזאת אם נמצא ששיקר ואם הגר מת ללא יורשים.
|
|
9.
|
|
|
10.
|
לשאר מתנות הכהונה יש כבר משמעות הרבה יותר רצינית אם לא ממש מרגיזה:
|
11.
|
תרומה גדולה[יא]: בני ישראל חייבים לתרום לכהנים תרומה גדולה מכל תבואת הדגנים, יין ושמן. החכמים, מאוחר יותר, הגדירו את שיעור התרומה ב-1.6% עד 2.5% מהיבול.
|
|
12.
|
תרומת מעשר[יב]: על הלויים חלה החובה להעניק לכהנים מעשר מתוך המעשר שקיבלו מבני ישראל. בחישוב סופי נמצא שהכהנים אמורים לקבל אחוז נוסף מכל תבואת הארץ.
|
|
13.
|
ביכורים[יג]: מצוות הביכורים מחייבת את כל בני ישראל להביא לכהנים בירושלים את ראשית פירות הארץ. ניתן להעריך שמדובר כאן בעשרות אלפי טנאים מלאים כל טוב.
|
|
14.
|
חטאת בהמה ועוף[יד]: בשר קורבן החטאת החיצונית, להבדיל מהחטאת הפנימית, הינו רכוש הכהנים. על בני ישראל הוטלה החובה להקריב קורבן חטאת חיצונית כל אימת שעברו בשוגג על מצוות 'לא תעשה' המחייבת את העובר במזיד בעונש 'כרת', היינו, מוות בידי שמים. בקורבן חטאת מחויבים גם זבים, מצורעים יולדות, נזירים, טמאים, נשבעים בשוגג, מעידי שקר בשוגג וכדומה. כמו כן מקריבים קורבן חטאת בראשי החודשים ובחגים. אין ספק שמדובר במספר רב של קורבנות ובכמות אדירה של בשר.
|
|
15.
|
אשם ודאי ותלוי[טו]: בשר קורבן האשם ניתן, אף הוא, לכהנים. אשם תלוי מביא כל אדם המסופק אם עבר על מצוות לא תעשה שיש בשגגתו חטאת ובזדונו כרת בעוד שאשם ודאי מביאים מועלים ברכוש הקודש, מצורעים שטוהרו, נזירים שנטמאו והבאים על שפחות חרופות. גם במקרה זה יש להעריך שמדובר במספר לא קטן של בהמות שבשרן נמסר למאכל הכהנים.
|
|
16.
|
שיירי מנחות ישראל[טז]: מנחות הכוללות סולת, שמן, יין ולבונה הוקרבו על ידי אלה שלא היה לאל ידם להביא קורבן בהמה. הכהן היה זורה על המזבח קמצוץ קמח ולוקח לעצמו את כל השאר. ניתן להניח, בלי עין הרע, שלא מעטים היו דלי ישראל וממילא גם לא מעטה היתה כמות הסולת, השמן, היין והלבונה שהצטברה בידי הכהנים.
|
|
17.
|
חזה ושוק של שלמים[יז]: לכהנים ניתנו החזה והשוק של כל הקורבנות שהועלו כקורבן שלם של יחיד. קורבנות אלה כללו את שלמי החגיגה שכל העולים לרגל היו חייבים להקריב בכל אחד משלושת הרגלים, קרבנות התודה שהקריבו הניצולים מסכנה - יורדי ים, הולכי מדבריות, חולים שנרפאו ואסירים ששוחררו, קורבן שנזירים הקריבו בתום תקופת נזירותם, קורבנות נדר וקורבנות מתנה.
|
|
18.
|
בכור בהמה טהורה[יח]: כל בכור זכר שנולד לבהמות טהורות היה מוקרב על המזבח ובשרו היה ניתן לכהנים. ניתן להעריך שמדובר כאן בחמישה עד עשרה אחוזים מכל העגלים, כבשים וגדיים שנולדו בארץ ישראל.
|
|
19.
|
חלה[יט]: על בני ישראל הוטלה החובה להפריש לכוהנים חלק מכל עיסה שנלושה בארץ ישראל. התורה אינה קובעת שיעור לחלה המופרשת ואולם החכמים קבעו שיש לתת לכהנים חלק אחד מעשרים וארבע מכל קדירה, היינו קצת למעלה מארבעה אחוזים. נחתומים היו רשאים להפריש את מחצית הכמות כך שהכהנים היו חייבים להסתפק רק בשני אחוזים מכל הלחמים והמאפים שנאפו במאפיות וקונדיטוריות.
|
|
20.
|
ראשית הגז[כ]: כשגוזזים את הצמר מהכבשים יש לתת מעט לכהנים. גם למצווה זאת אין שיעור מהתורה אבל חכמינו רצו שנחשוב שנהגו לתת לכהנים חלק אחד משישים, היינו, כ-1.6% מכל הצמר הנגזז בארץ.
|
|
21.
|
זרוע, לחיים וקיבה[כא]: אכן אכן. לכהנים מגיע הזרוע, הלחיים והקיבה של כל בהמת חולין טהורה הנשחטת בארץ כאשר חלקו של הכהן בבהמות שאינן בהמות חולין, היינו בהמות שהוקדשו כקורבן, כבר הובטח תחת סעיפים אחרים. קשה לכמת את תכולתה של המצווה אך ניתן להעריך שלכהנים שוב הובטחו כעשרה אחוזים מכל החלקים האכילים של הבהמה.
|
|
22.
|
פדיון הבן[כב]: כל בכור לאימו חייב להפדות מכהן במחיר קבוע מראש בסך חמישה סלעים. הסלע הינו מטבע כסף שמשקלו 14.34 גרם ומשקלם של חמישה סלעים, אם כן, מסתכם ל-71.5 גרם. קשה להעריך את מספר הבכורים הנולדים מידי שנה אך לבטח מדובר באלפים רבים של תינוקות ובקילוגרמים רבים מאד של כסף.
|
|
23.
|
|
|
24.
|
עורות הקדשים[כד]: עורות של קרבנות העולה ועורות של קורבנות שהם קדשי קודשים (שלמי ציבור, חטאת ואשם) עוברים לרשותם של הכהנים. כך, בשקט בשקט, עוד רכוש יקר ערך נלקח מבעליו החוקיים ועובר לידיהם המיומנות של משרתי האל.
|
אם נסכם את כל טובות ההנאה נגלה שמשפחתו של אהרון הכהן, שבמקרה היה גם אחיו של מי שכביכול שמע מהאל את הציוויים המועילים הללו, היתה זכאית לדרוש ולקבל למעלה משלושה אחוזים מכל תבואות הארץ (תרומה הגדולה, תרומת המעשר, ביכורים, שיירי מנחות ישראל והמורם מן התודה), כרבע מתפוקת הבשר הלאומית (חטאת בהמה ועוף, אשם ודאי ותלוי, חזה ושוק של שלמים, בכור בהמה טהורה, זרוע, לחיים וקיבה, בכורות בהמות טהורות ופדיון פטרי החמורים), כשלושה עד ארבעה אחוזים מכל הבצקים הנילושים בישראל וכאחוז וחצי מכל הצמר הנגזז מכבשותיהם של בני העם הנבחר.
מעבר להטבות הגלויות ניתן למצא גם הטבות סמויות ועקיפות שהכתוב בחר שלא להבליטן. לשם דוגמה, צאצאי אהרון שהיוו אך פרומילים בודדים מכלל מנינם של בני ישראל קיבלו לחזקתם 3.25% מכלל ערי ישראל[כה] וניתן להניח שהיו מקבלים אף יותר לו רק היו מצליחים לגייס לשורותיהם מספיק בני משפחה בכדי לאכלסם. למען האמת, מספרם המדויק של בני משפחת אהרון אינו ידוע לנו אך נוכל להסתמך על המפקד שמשה ביצע בשנה השניה שם נאמר: 'וְלִקְהָת מִשְׁפַּחַת הָעַמְרָמִי וּמִשְׁפַּחַת הַיִּצְהָרִי וּמִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי וּמִשְׁפַּחַת הָעָזִּיאֵלִי אֵלֶּה הֵם מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי. בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה שְׁמֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ'[כו]. משפחת העמרמי, כלומר משפחתו המורחבת של עמרם, אביהם של משה ואהרון, מנתה, אם כן, משהו כמו 2150 זכרים ומשפחתו של אהרון מנתה, על פי אותו חישוב, כ-1075 גברים, נערים ותינוקות בני חודש ומעלה[כז] מהם, בהערכה גסה, לא יותר מ-50% היו בגיל העבודה ועל כן מדובר בכ-538 בוגרים שהיו אמורים לאכלס 13 ערים שלמות, היינו, כ-42 כהנים בוגרים בכל עיר. מספר זה יש להשוות, לשם דוגמה, עם ערי שבט זבולון שכל אחת מהן היתה אמורה לאכלס יותר מחמשת אלפים יוצאי צבא ועם הממוצע הארצי שעמד על כ-1,600 יוצאי צבא לעיר.
את ההסבר לצרכי השיכון של המשפחה הנבחרת ניתן אולי למצא בסיפור המרתק על חלוקת שלל מלחמת מדין: בני ישראל בוזזים את חיל מדיין, שורפים את כל ערי המדינים ואת טירותיהם ושובים את נשות מדין, את טפם ואת כל בהמותיהם ומקניהם. השלל מוטל לרגלי משה ואלעזר, בנו של אהרון שמילא את מקום אביו לאחר מותו, אך במקום לשמוח משה קוצף וזועף על שרי האלפים ושרי המאות על החמלה המיותרת שהפגינו בעת שהתעלמו מהוראתו להרוג את כל החפים מפשע[כח]. לאחר שנושא זה בא לידי תיקונו משה מחלק את השלל, בצורה פחות או יותר צודקת, בין אנשי המלחמה, העם, הלויים והכהנים. האחרונים זוכים רק בפרומיל אחד מן המלקוח, היינו, 650 בני צאן, 72 בני בקר, 61 חמורים ו-32 תינוקות וילדות קטנות[כט]. הכתוב אמנם מגדיר את חלקם של הכוהנים בתור 'מכס ליהוה' ואולם סביר להניח שלאו דווקא יהוה הוא זה שנהנה מכל התינוקות הללו והמוטבים העיקריים היו בעיקר בני המשפחה הנבחרת. עלינו להסיק, אם כן, שאת ערי הכהנים אכלסו לא רק בני משפחתו של אהרון הכהן אלא גם הילדות המדייניות והילדים שנולדו להן בקודש. הבה נזכור שבסך הכל נטמעו בעם ישראל 32,000 נקבות מדייניות שלא ידעו משכב זכר ואם נרצה להיות כנים עם עצמנו נאלץ להניח שמלא מעט ילדים בישראל נמנעה הזכות להתהדר באמהות ממוצא יהודי כשר למהדרין.
הטבה סמויה נוספת ניתנה לכהנים באמצעות מחצית שקל הקודש שכל זכר ישראלי הצטווה לתרום לאלוהיו[ל]. כרגיל, גם כאן נמצא תירוץ טוב למיסוי העקיף שכן לאל, כך טוענת הגבורה, זכות בסיסית לנגף בבני ישראל כל אימת שהמקום מצווה עליהם להתפקד. עם זאת, בורא העולם, ברחמיו הגדולים, התיר לבני ישראל לעקוף את הדין ולכפר על נפשותיהם על ידי תשלום כופר בסך מחצית השקל. איסוף השקלים אפשר לאחראים למנות שקלי קודש במקום גולגולות וכיוון שהאל בחסדיו מעולם לא אסר עלינו לספור כסף הרי שנמצא מעקף המאפשר עריכת מפקדים מבלי לגרום לרוגז ועצבים מיותרים. משה אכן מיהר לנצל את הפרצה ועם הקדשתו של אהרון ובניו למלאכת האל הוא החליט על גבית כופר נפש מבני ישראל בערך כולל של למעלה משלוש מאות אלף שקלי קודש.
את שווים של 300,000 שקל בשקל הקודש נוכל לאמוד מדברי האלוהים החיים הבאים:
|
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהֹוָה. וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלשִׁים שָׁקֶל. וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים. וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.[לא]
|
חישוב מהיר ילמדנו ששלוש מאות אלף שקלי הקודש שנאספו שווים בערכם ל-6,000 גברים בוגרים או 10,000 נשים בוגרות או 15,000 זכרים מתבגרים או, מה שנראה כבר כמציאה, 30,000 נערות מתבגרות או 60,000 ילדים קטנים או 100,000 ילדות קטנות.
כספים אלה לא נועדו כמובן לכיסי הכהנים והם היו אמורים לשמש למימון קורבנות הציבור דוגמת קורבנות התמיד שהוקרבו מידי בוקר וערב, עולות המוספים בשבתות וחגים, קרבן הציבור ביום הכיפורים, עולת העומר ביום השני של פסח, עולת שתי הלחם בעצרת, שלמי הציבור וחטאות הציבור על מנחותיהן ונסכיהן. עם זאת, וללא כל קשר כמובן, עורות התמידים עברו על פי דין לרשות הכהנים והם גם אלה שנהנו מיין הנסך, מבשר כל הקורבנות שאינם ממין עולה, מיתרת הסולת הבלולה לאחר זריקת הקמצוץ למזבח, ממנחת העומר ומלחם הפנים. הכהנים היו גם אלה שהופקדו על הרכש ועל ניהול ההשקעות ולא זכור ולו מקרה אחד בו הם התבקשו לתת דין וחשבון או פירוט כלשהו של הוצאותיהם.
לבסוף, לאחר מיצויים של כל אפיקי המיסוי ההגיוניים, הובעו בפני בני ישראל הציפיות האלוהיות למתנות ולנדבות שכל החפץ יתרום מנדיבות ליבו: 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי'[לב] או'וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת יְהֹוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ'[לג] וגם על הנדרים שהבריות נודרות בעת מצוקתן הושם דגש מיוחד'כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא'[לד]. כך, כל החוששים מזעמו של האל יכלו לקוות למחילה וכפרה – אם לא באמצעות קורבנות אשם וחטאת אזי לבטח בעקבות מתנות יפות שהוקדשו לצרכי האל ומן הסתם גם לצרכיהם של המשמשים בקודש.
ויקרא כג:כ
ויקרא כד:ט
במדבר יח:ט
במדבר יח:ט
ויקרא ז:יד
במדבר ו:יט-כ
ויקרא כז:כא
במדבר יח:ט
במדבר יח:יד
ויקרא כג:יט-כ
דברים יח:ד
במדבר יח:כו-כח
במדבר יח:יג
ויקרא ד:כז
ויקרא ז:ז
ויקרא ב:ג
ויקרא ז:לד
במדבר יח:יז-יח
במדבר טו:כ
דברים יח:ד
דברים יח:ג
במדבר יח:טו
שמות יג:יג
ויקרא ז:ח
בדברי הימים א' ה:מב-מו אנו לומדים שהכהנים זכו ב-13 ערים וידוע לנו מסיכום האמור בספר יהושע שבנחלות השבטים ניתן היה למצא בסך הכל 400 ערים – כולל ערי הלויים וערי הכהנים.
במדבר ג:כז-כח
בכך לא מסתימת התעלומה שכן עדיין לא ברור כיצד בניו של עמרם הצליחו לפרוץ ולרבות כה מהר. אנו יודעים על שני בנים שנולדו לעמרם, שני בנים שנולדו למשה וארבעה בנים שנולדו לאהרון מהם, למרבה הצער, שנים מתו בהקריבם אש זרה בפני אלוהיהם. נראה שהכתוב אינו מפרט את כל הצאצאים שנולדו לעמרם, משה, אהרון ובניהם ומלבד אלה שנמנו בשמם כללה המשפחה המורחבת גם ילדים נוספים, חוקיים יותר וחוקיים פחות.
במדבר לא:יד-יח
במדבר לא:ט-מ
שמות ל:יא-טו
ויקרא כז:א-ז
שמות כה:ב
שמות לה:כא
דברים כג:כב
התגובות האחרונות