Skip to content

1VSDAT

שני, 23 אוגוסט 2010 11:23

אין מקרא יוצא מידי פשוטו

דרג מאמר זה
(7 מדרגים)
הכלל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' לא התאים לצרכיהם של רבני ימי הביניים והללו מיהרו לעקרו מכל משמעות על ידי הוספת ארבעה סייגים תמימים שמפקיעים את הגדרת המושג 'פשט' מידי הציבור הרחב והופכים אותו לנכס בלעדי של הרבנים. כשבידם הזכות להגדיר את 'פשוטו' של הפסוק כטוב בעיניהם, רבני ימי הביניים יכלו לגלגל את עיניהם לשמיים, להוציא את כל המקראות המביכים מידי פשטם ולהציג לנו אל חסר גוף וצורה שעומד בכל הדרישות של הפילוסופיה 'המודרנית'.
 
 
כנגד הכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם' יש כלל לא פחות חשוב - 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'[1], כלומר, מעבר לכל הפרשנויות והתירוצים יש לכל פסוק גם מובן פשוט שאינו נתון לחסדיהם של יודעי החן. מכאן שכל הרמזים והסודות גם יחד אינם מסוגלים לבטל את משמעותם הפשוטה והמובנת של פסוקי התנ"ך ולכן אם אין ברצוננו להוציא מידי פשוטו את הכלל 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' אזי מוטלת עלינו החובה להחזיר עטרה לישנה, לשלח מאיתנו את האל הפילוסופי ולהשיב את הבכורה לאל הגשמי והמוחשי שעולה ופורץ ממשמעותם הפשוטה של הפסוקים.
 
הצחקנו את רבני ימי הביניים. המקרא אולי אינו יוצא מידי פשוטו אבל רק לרבנים שכבר למדו שלאל אין גוף וצורה מותר להגדיר מהו אותו פשט שלמקרא אסור לצאת ממנו. הללו, בפשטות ובטבעיות, הוסיפו לכלל התלמודי ארבעה סייגים תמימים ובעזרתם הם ניכסו לעצמם את הזכות הבלעדית להגדיר את משמעותם הפשוטה של הפסוקים. מסביר זאת רבנו סעדיה:
 
ואומר תחילה, כי מן הידוע באמיתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סיבות:
 
או מפני שאחד מחמשת החושים דוחה אותו כמו למשל כשאמרו 'וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי'[א] כשכולנו יודעים שהשור והאריה אינם ילודי אשה ולכן ברור שיש כאן סתירה לחושים והפסוק חייב לכוון רק לבני אדם.
 
או שההגיון דוחה אותו, כמו למשל כשנאמר 'כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא'[ב] ואנו יודעים שהאש נבראה על ידי האל והאש זקוקה לחומר ולעיתים היא נכבית. הדעת אינה נותנת שהאל דומה לאש הזקוקה לחומר ולכן חייבת להיות מילה נסתרת שמשנה את מובן המשפט, למשל, שנקמתו כאש אכלה וכמו שנאמר 'כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ'[ג] ...
 
או שיש מקרא מפורש שסותר את הפסוק ואנו צריכים לפרש את הפסוק היותר סתום כדי שיתאים לפסוק היותר ברור ... כמו כן, עלינו לפרש את הפסוק כך שיתאים למה שנמסר לנו במסורת, למשל, מהמסורת אנו יודעים שחוטאים מסוימים חייבים לקבל שלושים ותשע מלקות אבל במקרא כתוב 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ'[ד] לכן אין לנו ברירה אלא לומר שהכתוב עיגל את המספר כשם שהוא עיגל בפסוק 'ְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי'[ה] כשבפועל מדובר רק בשלושים ותשע שנים שהרי השנה הראשונה לא נכללה בעונש.
 
וכיון שיש רק ארבע סיבות להוצאת דבר מכדי פשוטו, ואין סיבה חמישית, ומצאנו שהחוש אינו דוחה את רעיון תחית המתים, כי הרי אנו לא אומרים שהמתים יחיו מאליהם אלא שבוראם יחיה אותם וגם השכל אינו דוחה את רעיון תחית המתים מפני שקל יותר להחזיר גוף קיים שנפרד למרכיביו מאשר לברוא גוף חדש יש מאין, וגם אין פסוק אחר שסותר את רעיות תחית המתים אלא שהמקרא מחזקו בסיפורים על החיאת בן האשה הצרפתית והשונמית, ואין במסורת דבר שמחייב להוציא את רעיון תחית המתים מפשטו אלא שכל דברי חכמים רק מחזקים אותו, לפיכך חובה לדבוק ברעיון כמות שהוא, כפשט הכתוב שהאל יחיה מתי עמו בזמן הישועה, ואין להסבירו בשום דרך אחרת, כל שכן כאשר מדובר בתחית המתים בעולם הזה דווקא. והנה הקדמתי דבר זה כפתיחה.[2]
 
עמדתו של הרס"ג ברורה ומובנת - את כל פסוקי התורה חייבים לפרש על פי פשטם אלא אם כן לא ניתן לעשות כן בגלל שהחושים דוחים את הפירוש הפשוט, ההגיון דוחה את הפירוש הפשוט, פסוק מקראי אחר סותר את הפירוש הפשוט או שהמסורת מחייבת את הוצאת הפסוק מפשוטו. כללים אלה מייתרים את הצורך לדון בביטויים המייחסים לאל דמות אדם ותכונות אנושיות שהרי חזקה על החושים והשכל הימי-ביניימים שידחו את פירושם הפשוט של הביטויים הללו וממילא לא נוכל להסביר את הפסוקים אלא על פי הדרש והרמז. נקח לדוגמה את הפסוקים המטרידים בפרק הראשון של ספר בראשית:
 
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.[ו]
 
אין אמנם פסוק מקראי אחר שסותר את הפירוש הפשוט שרואה באדם את בן דמותו של האל וככל הנראה לא קיימת גם אף מסורת קדומה שמחייבת את הוצאת הפסוק מפשוטו. החושים לא יועילו לנו הרבה במקרה זה ולצורך הענין אין זה משנה אם הם מקבלים את קיומו של אל דמוי אנוש אם לאו. מאידך, כך היה רבנו סעדיה לבטח ממהר לטעון, שכלינו דוחה מכל וכל את האפשרות שלבורא עולם יש דמות וצורה וכיוון ששכלנו דוחה את פירושם הפשוט של הפסוקים הללו הרי שאין לנו ברירה אלא להניח שאת משמעותו העמוקה של הכתוב ניתן לפרש רק בעזרת הדרש, הרמז, הסוד, הסירוס או העיוות.
 
השאלה היחידה שנותרה היא באיזה שכל עלינו להיעזר בכדי לקבוע אם מותר או אסור להוציא את המקרא מידי פשוטו, בשכלם של הרס"ג והרמב"ם או בשכלם של הלל הזקן, רבי עקיבא וכל שאר התנאים והאמוראים שתמיד שמחו לאמץ רק  מובנים מגשימים ומאנישים? סעדיה גאון 'המודרניסט' דחה את גשמיותו של האל, פסל את האפשרות שיש לו צורה או דמות וקבע שיש לשלול את פירושם הפשוט של כל הפסוקים שמייחסים לאל תכונות חומריות כלשהן. רבני התלמוד, לעומת זאת, לא מצאו כל פסול בבטויים הללו והם החליטו לקבל את הפרשנות הפשוטה כלשונה.
 
נראה שאת הסתייגויותיו של הרס"ג ניתן בעצם לנסח כך: יש להבין כל פסוק כפשוטו אלא אם כן הפרוש הפשוט אינו לרוחך ואז עומדת לך הזכות להצהיר שהפרשנות הפשוטה אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון ולחפש פירוש חדש שיענה על צרכיך. עם מעט מאמץ ורצון טוב ניתן בשיטה זאת להוציא מכלל פשוטו כל פסוק מקראי ולהדביק לכתוב כל פירוש שעולה על דעתך. חכמי ימי הביניים עמדו על קרח דק מאד כשהרחיבו את הכלל 'דברה תורה כלשון בני אדם' כך שיכסה גם את ההתבטאויות המאנישות השזורות בספרי התנ"ך אך תעוזתם מחוירה לעומת עזות מצחו של רבי סעדיה שהעניק לחכמים את הזכות המוחלטת לקבוע מתי ההגיון מרשה להבין דברי תורה כפשוטם ומתי הוא מאשר התעלמות מהפרוש הפשוט ומתיר לרבנים לאמץ פירוש מאולץ שתואם טוב יותר את רוח התקופה ואת דעותיהם העכשוויות.
 
הסכנה בגישתו של רבי סעדיה ניכרת לכל קורא מודרני. חושיהם ושכלם של חכמי המאה האחת עשרה לא דחו את רעיון תחית המתים אך אנו, שבתודעתנו חרוטים המיליונים שנשרפו בכבשני הצוררים, לא נוכל להעלות על הדעת 'שהחזרת דבר שכבר היה ונתפרד קרוב למושכל יותר מבריאת יש מאין'. בהקשר זה אין אנו נאלצים להסתפק בתכתיבי ההגיון בלבד ולעזרתנו נחלץ כל המדע המודרני שמלמד אותנו שהיסודות שבזמנם הרכיבו את גופם של כל הנשרפים, הטובעים, הנטרפים והנקברים נבלעו כבר מזמן באויר, במים, באדמה, בסיביהם של עצים וצמחים ובגופם של יצורים חיים אחרים ואין כח בעולם שיכול לשוב ולצרפם יחדיו. האם, לאור זאת, עלינו להשאר כבולים לנצח לראיתו הפשטנית של רבי סעדיה גאון או שתכתיבי שכלנו והידע שברשותנו מאפשרים לנו עתה להוציא דבר מפשוטו ולשלול את אפשרות תחית המתים? אם נקבל את הלוגיקה של רבי סעדיה גאון הרי שההחלטה נתונה לשיקול שכלנו ואין כל מעצור המונע מאיתנו מלפרש את הכתוב ברוח החשיבה המודרנית. אם שכלנו מאפשר לנו להוציא מפשוטם את הביטויים המאנישים הרי שקל וחומר שעלינו להוציא מפשוטם את ההבטחות לתחית המתים וזאת למרות היות האמונה בתחית המתים אחת משלושה עשר עיקרי האמונה והכפירה בה נחשבת לכפירה בעיקר[3].
 
 
 
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
 


[א]             
בראשית ג:כ, 'הִוא' = היא
[ב]      
דברים ד:כד
[ג]      
צפניה ג:ח
[ד]             
דברים כה:ג
[ה]             
במדבר יד:לד
[ו]      
בראשית א:כו-כז


[1]      
שבת סג:א, יבמות יא:א, יבמות כד:א
[2]      
ואומר תחלה, כי מן הידוע באמתות הדברים שכל דבר שנמצא במקרא הרי הוא כפשוטו, זולתי מה שאי אפשר לפרשו כפשוטו מחמת אחת מארבע סבות, או מפני שהחוש דוחה אותו, כעין אמרו 'וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי', והרי רואים אנו השור והאריה שאינם ילודי אשה, לכן צריך שנדע שאין הדבר אמור אלא בבני אדם. או שהשכל דוחה אותו, כאמרו 'כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא', והרי האש ברואה וזקוקה לחומר ופעמים נכבית, ואין השכל מקבל שיהא הוא כך, ולכן מוכרח שתהא מלה נסתרת בלשון שנקמתו כאש אכלה, וכמו שנאמר 'כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ'. או שיש מקרא מפורש הסותרו צריך לבאר את שאינו מפורש ... וכן כל מה שנאמר לנו במסורת שיש בו תנאי נפרשהו פירוש המתאים למסורת האמתית, כמו שנאמר לנו כי המלקות הם תשע ושלשים מלקיות וכתוב 'אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ'. לפיכך אנו סוברים שהם שלשים ותשע אלא שסיכמן הכתוב, כדרך שסיכם 'בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי' ולא היו אלא תשע ושלשים כי השנה הראשונה לא נכללה באותו העונש. וכיון שהסבות הגורמות להסברת הפסוקים הם ארבעה אלה, ואין להם חמישי ומצאנו תחית המתים שאין החוש דוחה אותו, לפי שאין אנו אומרים שיחיו מאליהם, אלא אומרים אנו כי בוראם יחייה אותם, וגם אין השכל דוחה אותו, מפני שהחזרת דבר שכבר היה ונתפרד קרוב למושכל יותר מבריאת יש מאין, וגם אין פסוק אחר המונעו, אלא הפסוק מחזקו, כמו שפירש בעולם הזה בהחיאת בן האשה הצרפית והשונמית, ואין במסורת מה שמחייב להוציאו מפשטו, אלא כל דברי חכמים מחזקים אותו - לפיכך חובה להניחו כמות שהוא כפשט הכתוב שה' יחייה מתי עמו בזמן הישועה, ואין להסבירו לאופן אחר, כל שכן כאשר המקומות שנזכרה תחית המתים משמען שהיא בעולם הזה דוקא. והנה הקדמתי דבר זה כפתיחה
(ספר אמונות ודעות, מאמר שביעי : אות א)
[3]          
הרמב"ם, פירוש המשניות - מסכת סנהדרין פרק י
נקרא 5972 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים