התואר 'גאון' אמנם ניתן באופן אוטומטי לכל ראשי ישיבת סורא אבל אין עוררין על כך שרבנו סעדיה ראוי לתואר זה ללא קשר למשרה בה הוא החזיק. תוכיח זאת השיטה המקיפה להרחקת כתם הגשמיות מהיושב במרומים שהוא פיתח באמצעותה הוא קיווה להסביר את כל הפסוקים המאנישים שמציפים את כל ספרי התנ"ך. את שיטתו הוא מבהיר בהרחבה תוך כדי דיון בעשר הקטגוריות של אריסטו, הנקראות בפיו בשם אמירות. קטגוריות אלה משמשות את ההוגה היווני להבדלה בין עצמים שונים, או בהקשר רחב יותר, בין ישויות שונות או מהויות אונטולוגיות שונות. הקטגוריות הללו, כך הרס"ג, אינן חלות על האל ועל כן הוא בהכרח נבדל ושונה מכל ישות אחרת שקיימת בעולמנו. במילים אחרות, האל אינו ניתן להגדרה במושגים אנושיים ולכן הוא אינו דומה במאומה לבריותיו ולא ניתן להתייחס אליו במונחים השגורים על שפתיהם של אנשים בשר ודם.
די בסקירה קצרה של עשרת הקטגוריות בכדי להיווכח ביחודו של האל הסעדייני, ולו רק בשל העובדה שאל זה אינו מוכן להתאים את עצמו לאף אחת מהקטגוריות הבאות:
|
[א]
|
עצם (מוחשיות, Substance באנגלית)
כל עצם חייב להשתייך לאחת מחמש מחלקות: דומם, צומח, חי, כוכב או מלאך אך, כידוע לנו, האל הוא זה שברא את האדם, האש, האויר, החלל, הצמחים, החיות, הכוכבים והמלאכים וממילא אין הוא יכול להיות אחד מהם. יתר על כן, פסוקים רבים במקרא שוללים את האפשרות שהאל משתייך לאחת מהמחלקות הללו ולפיכך, חובה עלינו להסביר על דרך האלגוריה (ובלשון הרס"ג – 'מן המילים המושאלות') כל ניסוח שיש בו משום הגשמה. כך למשל, את המשפט 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ'[א] יש לפרש 'על דרך הכבוד', כלומר, כשם שכל הארצות שייכות לאל והוא בחר לכבד אחת מהן ולומר עליה 'זו ארצי'[ב] וכשם שכל ההרים שייכים לאל והוא בחר לכבד הר אחד ולומר עליו 'זה הרי'[ג] כך גם שייכות לו כל הצורות והוא בחר לכבד אחת מהן ולהגיד עליה 'זו צורתי'.[1]
|
|
[ב]
|
כמות (Quantity)
לבורא, בהיותו יוצר כל 'החיבורים והצרופים' אין מידות אורך, רוחב ועומק וממילא אין לו גם חלקי גוף. מתרגמי התנ"ך, שהיו תלמידי נביאים, תרגמו את הכתוב מבלי להשתמש בביטויים מאנישים כיוון שידעו שהביטויים המאנישים מתכוונים לעניינים נכבדים ונעלים ואין לפרשם לפי פשטם. את הביטויים התנ"כיים המשמשים להגשמת האל יש לקבל, אם כן, כלשון אלגורית ופיוטית ואסור להבינם כפשוטם. הכתוב משתמש במליצות השיר כי אילו היה מסתפק רק בניסוחים יבשים השפה היתה מתמעטת. מסיבה זאת הכותבים בחרו להעשיר את השפה ולסמוך על ההגיון, הכתוב והמסורת שימנעו הבנות שגויות.
אם יהרוס ההורס ויאמר שהכתוב מציין במפורש שהנביאים ראו דמות כדמות אדם שדיברה עימם ואם יוסיף ויאמר שהדמות נראתה יושבת על כסא ומלאכים עומדים מימינה ומשמאלה, יש להכהות את שיניו ולומר לו שהנביא ראה דמות ברואה וגם הכסא והמלאכים נבראו על ידי הבורא מזוהר וכל זאת על מנת שינתן לנביא אות שנבואתו אמת. אותה הדמות הנראית כיושבת על הכס הרם היא דמות שנבראה מזוהר, נכבדה מן המלאכים, עצומה בבריאתה והיא נקראת 'כבוד יהוה'. דמות זו היא שנקראה על ידי החכמים בשם 'שכינה'.[2]
|
|
[ג]
|
איכות (Quality, ובלשון הרמב"ם - מאורעות הגופות)
לא ייתכן שלאל יחווה אירועים שכן הוא זה שבורא כל האירועים. לאור זאת אין להבין כפשוטם ביטויים שמלמדים כי האל אוהב או מתעב דבר זה או אחר אלא שאת כל שציוונו לעשות הוא מכנה 'אהוב' בעוד שאת כל שהזהירנו מלעשות הוא קורא 'מתועב'. כשהמקרא מתאר את התחושות האלוהיות הוא אינו מתכוון לריגושים שעוברים בליבו ומוחו של האל אלא לציוויים אלוהיים שצריכים להשפיע על מחשבותיו של האדם ועל מעשיו. באותו אופן, כשהאל מביע רצון או כעס עלינו להבין שזו דרך התבטאות שנובעת מתחושותיהם של הברואים. כשלברואיו מגיע אושר או גמול הכתוב מדבר על 'רצון' וכשמגיע להם עינוי ועונש הכתוב מדבר על 'כעס'.[3]
|
|
[ד]
|
הנספח (יחס, ובאנגלית - Relation)
שום דבר גשמי אינו יכול להיות קשור לבורא. הבורא הוא קדמון ולא ייתכן שעצם שנברא על ידו יסתפח אליו ויחשב כקשור אליו בקשר זה או אחר. במילים אחרות, הנצחי לעולם אינו יכול להיות קשור עם החולף. התייחסויות מקראיות שמתארות את האל כמלך, את בני האדם כעבדיו ואת המלאכים כמשרתיו חייבים לפרש, אם כך, כביטויים מטפוריים של רוממות וגידול. גם את ההתייחסויות לאוהבי האל ולשונאיו יש להבין כביטויים מליציים: את הנשמעים למצוותיו האל כינה בשם 'אוהבים' ואת המורדים ברצונו הוא גימד בכינוי 'שנואים'.[4]
|
|
[ה]
|
מקום (Place)
האל ברא את כל המרחבים וכפי שלפני הבריאה לא היה לו מקום הרי שגם אחרי הבריאה הוא אינו זקוק לאף מקום. יתר עם כן, רק גוף מוחשי זקוק למקום וכיוון שלבורא אין גוף הרי שאין לו כל צורך במקום פיזי. הנביאים אולי אמרו שמקומו של האל בשמים אך עלינו להבין זאת כלא יותר מאשר מליצה שמבטאת את גדלותו ורוממותו של האל שהרי השמים הם אכן גבוהים יותר מכל מקום אחר המוכר לנו. באותו אופן, ביטויים המלמדים שהאל שוכן בבית המקדש, בקרב בני ישראל או בציון יש לפרש רק כמליצות המבטאות כבוד לאותם מקומות או לאותה אומה. עם זאת, לעיתים מדובר בזוהר הנברא הנקרא 'שכינה' ואז יש להבין את הדברים כפשוטם שהרי אין דבר שמונע מהכבוד הנברא להיתחם במקום ספציפי זה או אחר.[5]
|
|
[ו]
|
זמן (Time)
כשם שהאל אינו תחום במגבלות המרחב כך גם לא חלות עליו מגבלות הזמן. הבורא ברא את הזמן ועל כן הוא קדם לזמן ולא ייתכן שבריאת הזמן תגרום אצלו לשינוי כלשהו. הזמן מוגדר כמשך קיום הגופות ולכן מי שאינו גשמי אינו נתון למרות הזמן. לפיכך יש לפרש פסוקים המתייחסים לזמן כאילו הם מתייחסים למעשיו של האל ולא לאל עצמו.[6]
|
|
[ז]
|
קנין (possession)
כיון שכל הנבראים נוצרו על ידי האל לא ניתן לומר שהאל קונה אחד ולא את השני או שקנין אחד נחות מהשני. כך, כשאנו רואים בכתובים העדפה לעם מסוים או למקום מסוים עלינו להבין ששוב אין כאן אלא מטפורה שמורה על כבוד והידור של אותו עם או אותו מקום.[7]
|
|
[ח]
|
קימה (State)
כיוון שלבורא אין גוף הרי שלא ייתכן שיש לו קימה, ישיבה, עמידה, תנועה או כל מצב גופני אחר. אי לכך יש לפרש פסוקים שמדברים על תנוחות אלוהיות כאלגוריות שכוונתן לתאר יציבות, נצחון, עונש וכדומה. מאידך, כשנאמר 'וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם'[ד] הכוונה היא לאותו הזוהר הנקרא שכינה וכשנאמר 'וַיֵּלֶךְ יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר כִּלָּה'[ה] הכוונה היא להסתלקותו של אותו הזוהר.[8]
|
|
[ט]
|
פועל (Action)
אנו מוצאים בכתובים את הבורא עושה ופועל אך לא יתכן שכוונת הפסוקים היא שהאל פועל ועושה באופן גשמי כיוון שכל מי שמניע את זולתו חייב קודם כל לנוע בעצמו בעוד שלאל די בהעלאת רצון והדבר מייד נעשה. נוסף על כך, פעולה גשמית מתבצעת בחומר ותלויה במקום ובזמן ולאלה אין כל שייכות כשמדובר באל.[9]
|
|
[י]
|
נפעל (Affection)
אין דבר היכול לפעול על הבורא זולת הראיה אך גם את הראיה לא ניתן להפעיל עליו. עצמים ניתן לראות רק בזכות הצבעים שעל פניהם אך כיוון שלבורא אין אף תכונה מוחשית הרי שלא ניתן לראותו.
רבים הובכו כשלמדו שמשה ביקש מהאל 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'[ו] ומבוכתם גברה כשראו שתשובת האל היתה 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'[ז] ולבסוף היא הוכפלה כשהאל הוסיף לאמור 'וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ'[ח] אך כל המבוכות תעלמנה כשהקוראים יבינו שהאל ברא זוהר מיוחד וגילה אותו לנביאים כדי שאלה ישתכנעו שדברי הנבואה ששמעו אכן באו מבורא העולם.
לאחר ראית אותו זוהר נברא הנביא עלול להגיד: ראיתי את כבוד יהוה, ואולי אפילו: ראיתי את יהוה אך התבטאות זו נובעת מנוהג הבריות להשמיט מילים ואין לפרשה כאילו ראה את האל עצמו. אמנם נאמר על משה, אהרון, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל'[ט] והכתוב אפילו הרחיב ואמר 'וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר'[י] אך ברור שמדובר פה בזוהר הנברא וחוזקו ובהירותו של אותו הזוהר אכן מבטיחים שכל מי שמסתכל בו מתפרק בניינו ופורחת נשמתו.
משה ביקש מיהוה רשות להסתכל באותו הזוהר אך האל הסביר לו שראשיתו של אותו הזוהר עצום מכדי שיוכל לראותו אבל הוא יסתירהו בענן עד שתחילת הזוהר תעבור מעליו כפי שנאמר 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי'[יא]. לאחר מעבר ראשית הזוהר האל הבטיח למשה שיסיר מלפניו את החיץ הסוכך כך שמשה יוכל לראות את סופו של הזוהר שנאמר 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי'[יב].[10]
|
הניתוח הסעדייני אכן משחרר את האל מכבלי המוחשיות אך עלינו להתעורר ולזעוק - מה קורה פה? לפתע, ללא כל הזהרה מוקדמת, מתייצב אחד מבחירי הגאונים של האומה ובלהיטותו להסיר כל שמץ של גשמיות מהיושב במרומים הוא מציג בפנינו אלוה מזן חדש לחלוטין. הנה, מול עינינו המשתאות הופך אבינו שבשמיים, הטוב והמטיב, השומר והמשגיח, המציל והמרפא, המרומם דלים מעפר ואביונים מאשפתות לישות קרה, מנוכרת וחסרת רגשות, שאין בליבה האלגורי לא אהבה ולא שנאה, לא רצון ולא כעס, לא חמלה ולא נקמה.
האם זה אלוהינו וצור ישועתנו? האם נוכל להסתפק באל משולל רגשות והעדפות שאינו רואה בעמו את פסגת היצירה ובשלומי אמונו את כליל השלמות ותכלית הבריאה? הרס"ג, במחי יד אחת, הפך ספר דחוס בתיאורי מעלליו של אל גשמי ופעלתני לאוסף של אלגוריות ומליצות שיר ולנו לא נותר אלא לשאול אם יש ממש בטיעוניו של הרס"ג והאל היהודי מאז ומעולם באמת היה משולל כל גוף וצורה או שהרס"ג, חרף האיסור המפורש, נאלץ בצוק העיתים לאחד ולמזג את האל היהודי עם האל המודרני של הפילוסופים המוסלמים.
אנו יודעים שהאל הנוקם והנוטר, בנסיון לשמור על ההגמוניה שלו והמונופול של כוהניו, חסם מראש את כל הנסיונות להחליפו באל אחר:
|
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.[יג]
|
ואף שעל פניו אין ולא יכול להיות שום דמיון בין האל של עשרת האמירות לאל שדקלם את עשרת הדברות, איש כנראה לא דרש להמית את חולם החלום שלמעשה אמר 'נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם' ואיש לא טרח יתר על המידה לבער את הרע מקרבו. למען האמת, אנו לא יודעים על אף יהודי שנעצר לגנות, לרטון או סתם לפקפק בהצהרותיו המהפכניות של רבנו סעדיה ונראה שכולם די שמחו לוותר על האל הישן והעצבני ולאמץ לחיכם את האל החדש והמשופר של הפילוסופים.
בהמשך עוד נבדוק את טענותיו של רבנו סעדיה וננסה לראות אם גם חכמי התלמוד שיוו מול עיניהם אל חסר כל גוף וצורה אך בטרם נפנה לסוגיה זאת עלינו להקדים ולברר מניין לקח הגאון רבי סעדיה את הדגם ה'מודרני' של האלוהות שהרי בכל התנ"ך, המשנה, התלמודים, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה המוקדמים נמצא לא יותר מקומץ אמירות שניתן לפרשן כמלמדות על ריחוקו של האל מעולמו וכל מי שמסוגל לקרא פרק תנ"כי ייווכח מייד שהאל המסורתי מעולם לא נרתע מלבחוש בשתי ידיים מטפוריות בכל מעשיהם של 'נספחיו'. אדרבה, צאו וחשבו כמה מגיפות ופורענויות היו נמנעות מעם ישראל אם האל המקורי היה לומד מהאל של רבי סעדיה כיצד יש להמנע מכל פעילות, ובמיוחד מחרונות האף הבלתי-פוסקים שכפו עליו עיסוק מתמיד ב'מאורעות הגופות'. המאמר הבא יעסוק, אם כן, במאפייניו ותכונותיו של האל המודרני, האל של הפילוסופים.
בראשית א:כז
למשל בירמיה ב:ז
ישעיה יד:כה
שמות לד:ה
בראשית יח:לג
שמות לג:יח
שמות לג:כ
שמות לג:כג
שמות כד:י
שמות כד:יז
שמות לג:כב
שמות לג:כג
דברים יג:ב-ו
אמונות ודעות, מאמר שני אות ט'
אמונות ודעות, מאמר שני אות ט' ואות י'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יא'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יב'
אמונות ודעות, מאמר שני אות יב'
התגובות האחרונות