התיאורים המקראיים
אנו לא נתעכב יתר על המידה על עשרות רבות של התייחסויות עקיפות שמשאירות טפח גם לשכל המדמה, דוגמת:
|
*
|
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה ... הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב ... [א]
|
|
*
|
וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה.[ב]
|
|
*
|
וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.[ג]
|
|
*
|
|
|
*
|
וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְהֹוָה[ה] עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְהֹוָה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.[ו]
|
|
*
|
וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה.[ז]
|
|
*
|
וְהָיָה כְּבֹא משֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם משֶׁה.[ח]
|
|
*
|
וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה.[ט]
|
|
*
|
|
|
*
|
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים.[יא]
|
ונתרכז רק בחמשה סיפורי התגלות בהם פשט הדברים מתייחס בצורה ברורה ומפורשת לצורתו האנושית של בורא העולם ואדוניו.
ההתגלות הראשונה התרחשה כשמשה נתקל בסנה בוער שמאכלס בתוכו אל בלתי מוכר.[יב] הכתוב אמנם מנסה בתחילה לטעת בקורא את הרושם שהדמות שנגלתה אל משה היתה 'מַלְאַךְ יְהֹוָה' ולא יהוה בכבודו ובעצמו[יג] ואולם הדמות המסתורית אינה מוכנה לשתף פעולה עם נסיונות הטשטוש והיא ממהרת לפוגג את העמימות:
|
וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר משֶׁה משֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.[יד]
|
משה משתכנע שלפניו בורא העולם בכבודו ובעצמו והוא מסתיר את פניו 'כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים'[טו]. האל מצווה על משה 'וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם'[טז] אבל משה אינו ממהר להסכים. לאחר דין ודברים לא קצר הוא כמעט נאות לקחת על עצמו את השליחות האלוהית אך ספק קל עדיין מנקר בליבו:
|
וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה.[יז]
|
בני ישראל יסכימו לאמץ מנהיג שראה ודיבר עם האל עצמו ויהוה שמבין זאת מחליט להסיר את כל אי-הודאויות ומפגין בפני משה מעשה קסמים שדי בו לשכנע כל אדם סביר,
|
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.[יח]
|
אם בני ישראל, בדומה לרבני ימי הביניים, יכולים לדמיין רק אל מנותק וטרנסנדנטלי אזי ייתכן שהם יסרבו להאמין שהנפלא בקודש אמנם נגלה לעיניו של אדם בשר ודם ואולם כל הספקות תיעלמנה אם הם רק יחזו בתעלול היפה עם המטה והנחש. ליתר ביטחון, יהוה מחליט שכדאי אולי להצטייד בשני קסמים נוספים ונראה שהוא מקווה שדי בשלושה אותות בכדי לסתום את פיותיהם של כל הספקנים.
משה, בראותו שאין עוד תועלת בקו הטיעונים הנוכחי, מנסה כיוון השתמטות חדש:
|
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.[יט]
|
ואולם ליהוה יש מענה חריף גם לתירוץ קלוש זה:
|
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהֹוָה.[כ]
|
האל הדובר הוא זה שיצר לאדם פה והוא זה שהעניק לו את היכולת להתבטא. הוא יהוה ולא אחר. הטיעון המוחץ סותם את כל טענותיו של משה. הוא אמנם עוד מספיק, מסיבה לא כל כך ברורה, להרגיז את אלוהיו[כא] אבל האירוע מסתיים בהסכמה ומשה, מצויד במטה הקסמים, יוצא לפגוש את אחיו ולפתוח במערכה הגדולה לשחרור עמו.
ההתגלות השניה התרחשה במהלך אחד האירועים המוזרים, הסתומים והמפחידים ביותר במקרא וראוי להביא את הסיפור כלשונו:
|
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.[כב]
|
בשלושת הפסוקים שקדמו לסיפור הבלהות משה ויהוה עדיין תרגלו את הטקטיקות שינקטו בעת משא ומתן עם פרעה ופתאום, ללא כל התראה מוקדמת, האל מסתער על בכיר נביאיו ומבקש להורגו. למה? מה קרה? פרשני ימי הביניים מיהרו לתלות את הטירוף הרגעי ברשלנותו של משה שהתעצל ולא מל את בנו אבל קשה להיתפס לתירוץ זה. אפילו אם משה עצמו זכה לעבור טכס ברית מילה - בת פרעה, ככלות הכל, זיהתה אותו כאחד מילדי העברים[כג] - עדיין אין לנו כל סיבה להניח שבמהלך שמונים שנותיו הראשונות הזדמן לו להשקיע עצמו באוהלה של תורה ולהתעמק במצווה שניתנה לאחד מאבות, אבות אבותיו מאות שנים קודם לכן[כד].
אדרבה, אם מצוות המילה אמנם עמדה ברקעה של ההתנפלות הפרועה כיצד זה שמשה לא למד את לקחו ולא דאג למילתם של כל התינוקות שנולדו בארבעים שנות הנדודים במדבר, עובדה עליה אנו לומדים בספר יהושע:
|
בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית. וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלו.[כה]
|
בכך לא מסתתמות השאלות ועדיין נותר לנו לברר באם האל לא ידע שמשה התרשל במילת בנו עוד לפני שהוא בחר במשה להיות גדול נביאיו? יתר על כן, אפילו אם נניח שמשה באמת התרשל וחטא, האם לא ניתן היה ליישב את הבעיה בדרכים קצת פחות אלימות? האם האל מעולם לא עבר קורס גישור או סדנה ליישוב קונפליקטים? האם אין הוא מסוגל להשתלט על עצמו ולכבוש את פרצי זעמו? האל האנתרופומורפי רוצה להתנהג כמו בן אדם – ניחא, שינהג כרצונו, אבל האם לא עמדו לרשותו דמויות אנושיות הראויות לחיקוי יותר מגיבוריהם של סרטי אימה זולים שמסיימים את ימיהם לבושים בפיז'מות שנשרכות מאחורי הגב?
בסיפור השלישי יהוה מצליח להתאפק מלשלוח את ידו ועל כן נוכל להשתחרר ולהנות מהעלילה מבלי לחשוש מהמועקה שהעיבה על הסיפור הקודם:
|
וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.[כו]
|
בסיפור זה קשה לאתר סוגיות שאינן מובהרות במלואן. משה, קרוביו ושבעים זקנים שוחרי טוב עולים במדרונות הר סיני ותוך כדי שתיה ואכילה הם מתבוננים ביהוה אלוהי ישראל. כל פרשני ימי הביניים אמנם התאמצו להוציא את הסיפור מכדי פשוטו ואולם הלשון הברורה והנקיה והתיאורים החדים והמדויקים מעידים כאלף עדים על נכונותו. יתר על כן, האם בר-דעת כלשהו היה ממציא סיפור ומצביע בו במפורש על עדים שיכלו להזים את המתואר בו? חלילה לנו מלהניח שבשנת הארבעים ליציאת מצריים, כשמשה חילק לשבטים את ספרי התורה, לא קמו רבים והעידו בשבועה כי מסורת להם מאבותיהם שהאל אכן נגלה במלא הדרו, עומד על לבנת הספיר, בעת שהם אכלו ושתו אי שם במדרונותיו של הר סיני.
ההתגלות הרביעית היא אולי המפורשת ביותר וקשה שלא להעלות בעיני הרוח את האל המכסה בכפו את עיני משה ומונע ממנו לראות את פניו. משה המסכן, שכל כך רצה להתבשם מהדמות הנשגבת, נאלץ להסתפק באחוריים האלוהיות ולתמוהה עד יום מותו כיצד נראים אותם פנים שכל הרואה אותם מתחייב במיתה:
|
וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.[כז]
|
שוב אנו נתקלים בתיאור מפורש, מפורט ומדויק: משה רוצה לראות את כבוד יהוה והאל מסכים להתגלות אליו אבל זאת רק בתנאי שמשה יסתפק בהתבוננות על אחוריו וימנע מלנעוץ את מבטו בפניו. יהוה מוצא פתרון מעשי שיבטיח את בטחונו של משה – משה יעמוד בנקרת צור והאל בעוברו יסוכך עליו בכפו ויסתיר מעיניו את הפנים הקדושות. בהמשך הוא יסיר את כפו ומשה יוכל להתבונן באחוריים הנשגבים הולכים ומתרחקים במורד הדרך. נתפלפל עם קטע זה ככל שנרצה ועדיין לא נוכל להתחמק מהעובדה שלפני משה עברה דמות בעלת פנים, אחוריים וכף יד שהכתוב מתעקש לכנות בשם יהוה. לנו אין כמובן שום סיבה לערער על דברי המקרא או לפקפק במהימנות הזיהוי.
גם המקרה החמישי בהיר כבוקרו של יום אביבי. יהוה קורא פתאום למשה, אהרון ומרים ומצווה עליהם לגשת לאוהל המועד. השלושה ניגשים לאוהל והאל יורד בעמוד ענן ונעמד על הפתח. העמוד מזמן אליו את אהרון ומרים ושניהם יוצאים לקראתו. יהוה אומר להם שאם יש נביא בקרבם הוא, האל, יתגלה אליו בחזיון נבואה או בחלום אך:
|
לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה. וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בָּם וַיֵּלַךְ.[כח]
|
האל יורד בעמוד עשן, עומד על פתח האוהל, קורא לאהרון ומרים, מדבר אליהם, מצהיר שרק משה זוכה להביט בתמונת יהוה, מתעצבן והולך לדרכו. צריך להיות קוסם גדול על מנת להוציא דברים אלה מהקשרם. רוב הפרשנים אפילו לא ניסו.
האגדות הרבניות
בעלי המדרשים, כפי שכבר ראינו, אינם נוהגים להקפיד על הרחקת הגשמיות האלוהית וגם דברי האגדה הרבים שהוקדשו לדיון בהתגלויות האלוהיות הועמסו לעייפה בתיאורים אנתרופומורפיים. המדרש הבא, לשם דוגמה, מוכיח שרבי פנחס, רבי יהושע, רבי יוחנן, רבי תנחומא, רבי יהושע מסכנין ורבי לוי האמינו כולם באל מוחשי וגשמי בו ניתן לחזות ואפילו להשביע עיניים:
|
נאמר 'וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'[כט].
אמר רבי פנחס: מכאן שהיו ראויים שתישלח בהם יד האל כפי שאמר רבי יהושע: האם עוגות ותופינים הביאו עימם ממאהלם אל מקום מעמד מתן תורה בתחתית ההר, כפי שיכול אולי להשתמע מהפסוק 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'? כמובן שלא, והפסוק רק מלמד שהם השביעו את עיניהם ממראה השכינה, כלומר שהם הסתכלו בפני השכינה בקלות ראש כאדם שמביט בחברו בעת שהוא אוכל ושותה.
לעומתו אמר רבי יוחנן: האכילה כאן היא מטפורית כפי שמשתמע גם מהפסוק 'בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים'[ל] שמלמדנו שהנפש היא זאת ששובעת ממראה פני האל.
רבי תנחומא סבר: הפסוק מלמד שאצילי בני ישראל פרעו את ראשיהם והפכו ליבם לגס והשביעו עיניהם מן השכינה.
רבי יהושע מסכנין מסר בשם רבי לוי: משה לא הזין עיניו בשכינה וכשכר הוא נהנה מן השכינה.
שואלים: כיצד אנו יודעים שמשה לא הזין עיניו מן השכינה?
שואלים: מניין אנו לומדים שמשה נהנה מן השכינה?
כנגד 'וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו'[לג] זכה שיאמר בו 'וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'[לד].
אבל נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו ממנה.[1]
|
השימוש במילה 'שכינה' יכול להתפרש כנסיון להרחיק מהכתוב את משמעויותיו המגשימות אבל אל לנו להתפס לטעות זאת. השכינה, במקרה זה כמו בכל שאר האזכורים התלמודיים, מסמלת את הנוגה שהאל מקרין סביבו[לט] וחכמים ניצלו את המושג להשגבת האל ולהאדרתו, ללא כל כוונה לשלול ממנו את גשמיותו. אם נתעלם מהכינוי המרכך נגלה שרבי יהושע ורבי תנחומא סברו שהזקנים השביעו את עיניהם ממראה האל ורבי יונתן האמין שאצילי ישראל ראו 'פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים'. רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי, לעומת זאת, כבר הצליח לגבב יחדיו מספר פסוקים ולהסיק שבשכר ההמנעות מההתבוננות באל השוכן בסנה הבוער משה זכה בגילוי פנים ובהסתכלות בתמונת יהוה.
רוחות דומות מנשבות ממדרש נוסף שמתיחס להסתרת פני של משה. במדרש זה אנו מוצאים את רבי יהושע בן קרחא קובע שאם משה לא היה מסתיר את פניו במעמד הסנה האל לא היה מהסס להראות לו גם את כבודו ומסתוריו:
|
אמר משה: אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני?
נחלקו בכך רבי יהושע בן קרחה ורבי הושעיא.
רבי יהושע בן קרחא אמר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאם לא היה מסתיר את פניו היה הקדוש ברוך מגלה לו מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות, בסוף משה ביקש לראות את מסתורי האל שנאמר 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'[מא] אך הקדוש ברוך אמר לו: אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [מב] - כשבקשתי לא רצית. ...
|
הדעת שואפת לדמיין מה היה קורה אילו משה לא היה מסתיר את פניו במעמד הסנה הבוער. רבי יהושע בן קרחה בטוח שבמקרה זה לא רק שהקדוש ברוך הוא היה מגלה למשה את כל הסודות הכמוסים של הבריאה אלא שהוא אף היה נעטר לבקשתו של משה ומראה לו את זיו פניו. האל, כך מסתבר, למעשה קצת נעלב כשמשה לא מיהר לקפוץ על ההזדמנות להביט על בוראו ולכן, כשמשה כבר הרהיב עוז וביקש להסתכל על הפנים האלוהיות, הוא הסכים להראות למשה רק את אחוריו. רבי הושעיא הגדול, לעומתו, גורס שהאל בא להראות למשה פנים אך משה, בענוותו חלק לו כבוד וכיסה את עיניו. מסתבר שטוב עשה משה שכן אם היה מסתכל על האל במעמד הסנה הבוער היתה נמנעת ממנו הזכות להנות מזיו פני השכינה במרומי הר סיני. בכל מקרה, שניהם כאחד לא העלו על דעתם שמשה למעשה חשש לשוא שכן לאל אין בכלל פנים שהוא רוצה או לא רוצה לחשוף בפניו.
במדרש אחר רבי יהודה, בנו של רבי, הבין מהפסוקים המפורשים שהאל נטש לזמן מה את ההיכלות העליונים ובא להתארח אצל משה. העדרותו ממקומו הקבוע שיבשה סדרי עולם שכן השמש, הירח והכוכבים חייבים היו לקבל את רשותו לפני תחילת מסעם היומי. למרבה המזל החיות המעודכנות הפנו את גרמי השמים לאהלו של משה והכל בא אל מקומו בשלום:
|
רבי יהודה בנו של רבי אמר: ראה איזה כבוד חלק הקדוש ברוך הוא למשה שהניח את העליונים וירד לבקר את משה. באותה שעה באו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אך הוא היה אצל משה. גם השמש והירח והכוכבים באו להשתחוות לפני האל וליטול ממנו רשות לצאת להאיר את העולם שהרי בלי נטילת רשות והשתחוות הם אינם יכולים לצאת למלאכתם, כפי שניתן ללמוד מהפסוק 'וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים'[מד].
שאלו מלאכי השרת, השמש, הירח והכוכבים את חיות הקודש: היודעים אתם היכן נמצא עתה כסא הכבוד? ענו להם חיות הקודש: לכו אצל משה.
שואלים: מנין שכך הוא?
משיבים: אנו לומדים זאת מהפסוק 'וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה'[מה]. 'מבקש משה' לא כתוב כאן אלא 'מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה'.
משיבים: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא כך התניתי עמך כשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצים את פניך וכשיהיו פני כעוסות יהיו פניך מרצים את פני? חזור בך והכנס למחנה! שנאמר 'וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'.[3]
|
האל הולך לבקר את משה ומבלבל את כל אורחות המרומים - המלאכים אינם יודעים היכן עליהם לומר שירה וגרמי השמים אינם יכולים ליטול רשות לפני יציאתם למסלולם היומי. לנו, מכל מקום, ברור שמדרש זה סותר ומבטל את תיאורית ה'כבוד הנגלה' של רבנו סעדיה גאון שכן לא יעלה על הדעת שמלאכי השרת חיפשו 'דמות נכבדה מן המלאכים, עצומה בבריאתה, בהירת זוהר' בכדי לשאת לפניה את שירתם. משמרות המלאכים שרות המנונים אך ורק לאל העליון ועל כן ברור שלא הכבוד הנגלה הוא שירד לבקר את משה רבנו אלא שהמבקר הינו מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך, בורא השמיים והארץ ויוצר האדם כדמותו ובצלמו.
בויכוח בין משה רבנו ליצחק אבינו אנו מוצאים עדות שלא תסולא בפז לגבי התגלויות האל שכן אם לא נאמין לעדויותיהם של יצחק ומשה למי כן נוכל להאמין?
|
יצחק אמר למשה: אני גדול ממך שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי את פני השכינה.
ענה לו משה: אני התעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך כפי שלומדים מהפסוק 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת'[מז] ומשמעות המושג 'מֵרְאֹת' הוא מראות, היינו, מהתבוננות, בשכינה, אבל אני, משה, נהגתי לדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני שנאמר 'וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו'[מח].[4]
|
גם מדרש ההלכה ספרי אינו פוסל את האפשרות שניתן לראות את פני האל וברור לו שזכות זאת נשללה ממשה רק בעולם הזה ומובטח לו שיזכה לראות את האל בעולם שכולו טוב:
|
שואלים: מדוע נאמר 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים'[מט]?
משיבים: מפני שמשה ביקש 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'[נ] והאל ענה לו בעולם הזה אין אתה רואה ונמשל העולם הזה לפנים שנאמר 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי'[נא] אבל תוכל לראותם בעולם הבא שנמשל לאחורים שנאמר 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי'[נב].
שואלים: מתי הראה האל את פניו למשה?
משיבים: סמוך למיתה ומכאן הנך לומד שהמתים רואים.[5]
|
את סיפור ההתגלות בנקבת הצור אין להבין כפשוטו שכן חבוי בו משל חשוב ועמוק ואולם המשל הוא כה עמוק עד שלמעשה קצרה הבנתנו מלקלוט את מלא נשגבותו. אנשים שטחיים כמונו עלולים להגרר למסקנה שאם הפנים המשולים לעולם הזה והאחורים משולים לעולם הבא אזי מן הסתם אסור לנו להסתכל על עולם החיים אך מותר לנו להתבונן בעולם שכולו טוב. עם זאת, גם לנו ברור שלנגד עיני הדרשן עמדה כנראה אמת הרבה יותר נצחית ומוחלטת, היינו, שרק יורשי גן עדן יזכו בבא היום לראות את דמותו של אדון החסד והרחמים. ניסוח זה עדיין אינו מונע פירוש אלגורי שכן נוכל לדמיין לעצמנו את המתים חוזים בזיו השכינה בעולמות הרוחניים של מעלה אך הדרשן טורח למנוע כל פרשנות מקילה והוא מתעקש להדגיש את העובדה שהמתים רואים בדיוק את אותן המראות הנגלים לאלה שעדיין נמצאים בין החיים.
העובדה שהמתים רואים אינה צריכה להדאיג אותנו יתר על המידה שהרי כבר מצאנו את אברהם ז"ל מתפנק בחיכה של שרה המנוחה בסיפור על רבי בנאה[נג]. בדומה גם מותו של רבי טובי עליו השלום לא מנע ממנו לתפוס בזקנו של האמגוש החטטן:
|
מסופר על אמגוש אחד שהיה מחטט בין המתים. כשהגיע למערת הקבר של רב טובי בר מתנה תפס אותו רב טובי המנוח בזקנו ולא הניח לו.
בא אביי.
אמר אביי לרב טובי ז"ל: בבקשה ממך הנח לו.
לשנה אחרת חזר ובא אותו אמגוש. תפס אותו רב טובי בזקנו. בא אביי וביקש שוב לשחררו. לא הניח רב טובי לאמגוש עד שהביאו מספרים וגזרו את זקנו.[6]
|
למעשה, המתעמק בגמרא יגלה עד מהרה שמעטים הם ההבדלים בין עולם החיים לעולם המתים ואין שום אילוץ ממשי שמונע מברי מינן צדיקים לחיות חיים מלאים ומאושרים ואולי אף לראות את בוראם ויוצרם. דוגמה מאלפת לכוחות החיות של דרי העפר ניתן למצא בסיפור על אותו מת חסר מנוח שנמצא באדמתו של רב נחמן:
|
פועלים חפרו באדמתו של רב נחמן. גער בהם רב אחאי בר יאשיה שהיה קבור שם.
באו וסיפרו הפועלים לרב נחמן: גער בנו אדם שמת.
בא רב נחמן ושאל אותו: מי אדוני?
ענה לו המת: אני אחאי בר יאשיה.
אמר לו רב נחמן: האם לא אמר רב מרי שעתידים הצדיקים להיות עפר?
ענה לו הפגר: מיהו אותו מרי שאיני מכירו?
ענה לו המת: מי שלימד אותך קהלת לא לימד אותך משלי שם נאמר 'וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה'[נה] לכן כל מי שקנאה בלבו עצמותיו מרקיבות וכל מי שאין קנאה בלבו עצמותיו אינן מרקיבות.
מששו רב נחמן וראה שיש בו ממש.
אמר לו רב נחמן: יקום אדוני ויכנס הביתה.
אמר לו אחאי ז"ל: גילית בזה שאפילו נביאים לא למדת שנאמר 'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם'[נו] וכל עוד המתים לא נצטוו על ידי יהוה אסור להם לצאת מקברם.
אמר לו רב נחמן: הרי נאמר 'כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'[נז] וכיצד זה שגופך לא שב להיות עפר?
ענה לו הבר מינן: הפסוק מתקיים בצדיקים רק שעה אחת קודם לתחית המתים כדי שיבראו אף הם מחדש.[7]
|
עתה אמור בעצמך, אם פגר מוחלט מסוגל להתווכח עם רבי נחמן האם אין הדעת נותנת שהמתים אכן מסוגלים לראות ומכאן שהפסוק 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי' באמת מתייחס לראיה בעולם הבא? אכן, אין לנו ברירה אלא להאמין שבעולם שכולו טוב כל הסכנות מתגמדות ובאמת ניתן להסתכל בפני האלוהים ללא כל חשש ומורא.
אם עדיין יש בינינו מי שלא השתכנע שחכמי התלמוד הבינו את הפסוקים המאנישים בצורה פשוטה ומוחשית בא מדרש האגדה הבא ומתייחס במפורש לחלקי גופו של האל - לכפו, לפיו וככל הנראה, גם לידיו:
|
נאמר 'וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ'[נח].
עולה השאלה: מנין זכה משה לקרני ההוד?
משיבים: אמרו רבותינו זכרונם לברכה: האל אמר למשה 'וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר'[נט] וכשהוא כיסה את משה בכף ידו משה קיבל את קרני ההוד, לכן הכתוב גם אומר 'קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה'[ס].
יש אומרים: בשעה שהקדוש ברוך הוא לימד את משה תורה יצאו ניצוצות מפי השכינה ומשם נטל משה את קרני ההוד.
רבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים ומשה החזיק בשני טפחים והקדוש ברוך הוא החזיק בשני טפחים ושני טפחים נותרו חשופים באמצע ומשם ספג משה את קרני ההוד.
|
על משה נאמר 'וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ' ורבותינו הערניים מיהרו לשאול מה גרם לקרינת עורו של משה. כרגיל נמצאו לא מעט הסברים: יש שאמרו שעורו של משה קרן משום שבא במגע עם כף היד האלוהית ויש שאמרו שדווקא הניצוצות שיצאו מפי האל הם אלה שגרמו לקרינת העור. רבי שמואל בר נחמן מאמין שהקרינה נגרמה על ידי שני הטפחים הבלתי מכוסים של לוחות הברית שכן משה החזיק בשני טפחים ויהוה בשני טפחים ונותרו שני טפחים בלתי מכוסים באמצע. רב שמואל, אמורא בן הדור הרביעי, להבדיל מרב שמואל בר נחמן שהיה אמורא בן הדור השני והשלישי, גרס לעומת זאת שמקור קרני ההוד במעט הדיו שנשתייר בקולמוס ששימש לכתיבת הלוחות.
כף יד מטפורית אינה נוהגת לגרום לקרינת עור הפנים ולנו אין אלא להסיק שרבותינו זכרונם לברכה התייחסו לכף יד אלוהית של ממש – אותה כף יד שסוככה על משה בנקרת הצור. באותו אופן אין להניח שהניצוצות ניתזו מפה אלגורי וגם כאן ברור שמדובר בפיו הממשי של נותן התורה. גם השערתו של רבי שמואל בר נחמן מחייבת אל בעל ידיים ממשיות שמסוגלות להחזיק בשני טפחים של לוחות הברית שכן זוג ידיים מליציות היו מחייבות את משה הקשיש להרים לבדו את לוח האבן הכבד וזאת כשהוא אוחזו רק בשלישו התחתון!
|
טעיתי? עיוותי? השמטתי? סילפתי? שכחתי? הולכתי שולל? לא הבנתי? לא הצגתי תמונה מלאה? בתחתית הדף תוכלו להעיר על המאמר ולכתוב כל העולה על רוחכם. אינכם צריכים להרשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם תפנו את ההשמצות והתשבחות למדורים המתאימים בפורומים.
|
שמות יז:ה-ו
שמות יט:כ
שמות כ:יח
שמות כד:ב
שמות כד:טז-יז
שמות לב:יא
שמות לג:ט
במדבר יד:יד. במקרה זה לא מדובר כמובן בהבזקי השגה רמב"מיים שכן מדובר בעדות שמיעה של יושבי הארץ שמעולם לא התעלו לדרגת ההבנה של היהודים. הפסוק מבהיר בבירור שמיתוס ההתגלות האלוהית ומיתוס עמודי הענן היו מוכרים ליושבי הארץ, או לחליפין, שבעלי המקראות לא היססו לייחס להם את האמונה במיתוסים הללו בידעם היטב שגם בני העם הנבחר האמינו שהאל הגשמי התגלה לעמו 'עַיִן בְּעַיִן'.
דברים ה:ד
דברים לד:י
שמות ג:ב-ד:יז
'וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל' (שמות ג:ב)
ספר שמות פרק ג:ד-ו
שמות ג:ד
שמות ג:י
שמות ד:א
שמות ד:ה
שמות ד:י
שמות ד:יא
'וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.' (שמות ד:יד)
שמות ד:כד-כ, 'וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהֹוָה' – כנראה את משה, 'צִפֹּרָה' – אשת משה, 'וַתַּגַּע לְרַגְלָיו' – של מי? של הבן? של משה? של יהוה?, 'וַיִּרֶף' – יהוה, 'לַמּוּלֹת' – עם זה נצטרך להמתין לאליהו התשבי.
שמות ב:ו
בראשית יז:יא-יב
יהושע ה:ב-ה
שמות כד:ט-יא
שמות לג:יח-כג
במדבר יב:ז-ט
שמות כד:יא
'בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ' (משלי טז:טו)
שמות ג:ו
שמות לד:כט
'וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים' (שמות ג:ו)
שמות לג:יא
שם בשמות ג:ו
שמות לד:ל
שם בשמות ג:ו
במדבר יב:ח
שמות ג:ו
שמות לג:יח
שמות לד:כ
שמות לד:כט
נחמיה ט:ו
שמות לג:ז
שמות לג:יא
בראשית כז:א
שמות לד:כט
דברים לד:י
שמות לג:יח
שמות לג:כ
שמות לג:כג
קהלת יב:ז
משלי יד:ל
יחזקאל לז:יג
בראשית ג:יט
שמות לד:כט
שמות לג:כב
חבקוק ג:ד
שמות לד:כט
'וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'. אמר רבי פנחס: מכאן שהיו ראויים להשלחת יד דאמר רבי יהושע: וכי קילורין עלת עימהן מסיני דאת אמר 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'? אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה. רבי יוחנן אמר: אכילה - ודאי כמה דאת אמר 'בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים'. אמר רבי תנחומא: מלמד שפרעו את ראשיהם וגיסו ליבם וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע מסכנין בשם רבי לוי אמר: משה לא זן עיניו מן השכינה ונהנה מן השכינה, שנאמר 'וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים'. ונהנה מן השכינה מנין? שנאמר 'וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו'. 'וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו' זכה – 'וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים', בשכר 'כִּי יָרֵא' זכה – 'וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו', בשכר 'מֵהַבִּיט' זכה – 'וּתְמֻנַת יְהֹוָה יַבִּיט'. נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו ממנה.
(ויקרא רבה כ:י)
'וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו'. אמר: אלהי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני? רבי יהושע בן קרחה ורבי הושעיא. אחד מהם אומר: לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גילה לו הקדוש ברוך הוא למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'. כשבקשתי לא בקשת. ... ורבי הושעיא הגדול אמר: יפה עשה שהסתיר פניו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר 'וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו'.
(שמות רבה ג:א)
רבי יהודה בר רבי אמר: ראה כבוד שחלק הקדוש ברוך הוא למשה שהניח את העליונים ובא אצל משה והיו מלאכי השרת באים לומר הימנון לפניו והוא נתון אצל משה, וכן השמש והירח והכוכבים באים להשתחוות לפניו וליטול רשות לצאת להאיר לעולם שאלולי הם נוטלים רשות ומשתחוים לא היו יוצאים שנאמר 'וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים'. שאלו לחיות איפוא הוא כסא הכבוד? אמרו להם: לכו אצל משה. מנין שכן הוא? שנאמר 'וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה'. 'מבקש משה' לא כתוב כאן אלא 'מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה'. מהו שכתוב שם 'וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'? אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כך התניתי עמך כשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצים את פניך וכשיהיו פני כעוסות יהיו פניך מרצים את פני? חזור בך והכנס למחנה! שנאמר 'וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'.
(שמות רבה מה:ב)
יצחק אמר למשה: אני גדול ממך שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי את פני השכינה. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך שאתה ראית פני השכינה וכהו עיניך. מנין? דכתיב 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת'. מהו 'מראות'? מראות בשכינה. אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני שנאמר 'וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו'.
(דברים רבה יא:ג)
'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהֹוָה פָּנִים אֶל פָּנִים' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ'. אמר לו: בעולם הזה אי אתה רואה שנמשל כפנים שנאמר 'לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי' אבל אתה רואה בעולם הבא שנמשל כאחורים שנאמר 'וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי'. אימתי הראהו? סמוך למיתה הא למדת שהמתים רואים.
(ספרי, פרשת ברכה פיסקא טז)
ההוא אמגושא דהוה חטיט שכבי. כי מטא אמערתא דרב טובי בר מתנה תפשיה בדיקניה. אתא אביי. אמר לו: במטותא מינך שבקיה. לשנה אחריתי הדר אתא. תפשיה בדיקניה.אתא אביי. לא שבקיה עד דאייתי מספרא וגזיא לדיקניה.
(בבא בתרא נח:א)
הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא. אמר ליה: ומני מרי דלא ידענא ליה? אמר ליה: והא קרא כתיב 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה'. אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי דכתיב 'וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה' - כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים. גששיה חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא. אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב 'וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם'. אמר ליה: והכתיב 'כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב'? אמר ליה: ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים.
(שבת קנב:ב)
'וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ'. מנין זכה משה לקרני ההוד? אמרו רבותינו זכרונם לברכה: מן המערה שנאמר 'וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר', נתן הקדוש ברוך הוא כף ידו עליו ומשם זכה לקרני ההוד. וכן הוא אומר 'קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ וְשָׁם חֶבְיוֹן עֻזֹּה'. יש אומרים שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה - מניצוצות שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד. רבי שמואל בר נחמן אמר: הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה טפחים והיה משה מחזיק בשני טפחים והקדוש ברוך הוא בשני טפחים וטפחיים רווח באמצע משם נטל משה קרני ההוד. רב שמואל אמר: עד שמשה כותב את התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד שנאמר 'וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן'.
(מדרש תנחומא כי תשא:לז)
התגובות האחרונות