Skip to content

1VSDAT

שבת, 29 אוגוסט 2015 12:22

הרקע ההיסטורי לתחיית המשיחיות בחסידות חב"ד (בהסתמך על מאמרה של של רחל אליאור)

דרג מאמר זה
(1 מדרג)
מאמר זה מתמצת מאמר שפרופסור רחל אליאור כתבה באנגלית לכנס פרינסטון בשנת 1996 בו היא מתארת את התפתחות האידיאולוגיה המשיחית של חסידות חב"ד מאז תחילת מלחמת העולם השנייה ועד למועד כתיבת המאמר.
 
במאמר זה אני מתמצת מאמר בשם The Lubavitch Messianic Resurgence: The Historical and Mystical Background 1939-1996  שפרופסור רחל אליאור כתבה בשנת 1996 עבור כנס פרינסטון[א]. תרגומו העברי של מאמר זה אמור להתפרסם בכרך על חב"ד שייצא לאור בקרוב בהוצאת מרכז שז"ר. במאמר הנוכחי תמצתתי וערכתי את מאמרה של פרופסור אליאור ולכן אני נושא באחריות הבלעדית לדברים המובאים כאן ופרופסור אליאור אינה עומדת מאחורי ניסוחיי ואינה אחראית לחוסר ההבנות שהתגנבו לדבריי. כדי לפשט את הקריאה וויתרתי על כל מראי המקום וההבהרות שפרופסור אליאור שיבצה במאמרה והמתעניין יכול למצאם במאמר המקורי. לקריאת המאמר המקורי הקש כאן.
 
 
תקופת האדמו"ר החמישי והאדמו"ר השישי
 
האידיאולוגיה המשיחית של חב"ד החלה להתפתח כבר בימיו של האדמו"ר החמישי, רבי שלום דובער שניאורסון (הרש"ב), כתגובה לציונות בה הרש"ב ראה תנועה דוחקת קץ שמתיימרת להגשים משימות משיחיות מובהקות על ידי התערבות בהיסטוריה האנושית. מול ציונות זאת הרש"ב העמיד דגם של משיחיות אמת - שמיימית, פלאית ורוחנית. בנו, הרב יוסף יצחק שניאורסון (הריי"צ), האדמו"ר השישי בשושלת, נאלץ להתמודד עם משבר האמונה שהכה בחסידות בעקבות האסון האיום שהומט על יהדות מזרח אירופה והוא עשה זאת על ידי הרחבת הגישה המשיחית של הרש"ב לתוכנית אלוהית מקיפה שרואה בשואה את 'חבלי המשיח', תקופה של זעזועים, חורבן ומלחמות גוג ומגוג אותה חייבים לצלוח בדרך לגאולה השלמה. תפיסתו המיסטית-אפוקליפטית של רבי יוסף יצחק העניקה משמעות קוסמית למוות הסתמי ולסבל האינסופי שהקלגסים הנאצים המיטו על יהודי מזרח אירופה והבטיחה לשורדים שתלאות ההווה הן רק המבוא לעתיד החדש של עם ישראל שעתיד לזכות לגאולה בארצו, ארץ ישראל.

לאחר שהגיע לאמריקה בשנת 1940, הריי"צ יצא חוצץ נגד שני משברים שלטענתו היו קשורים זה בזה: השמדת יהדות אירופה, אותה הוא תיאר כ'אש האוכלת רחמנא לצלן את גופו של עם ישראל' וההתרוששות הדתית והרוחנית של יהדות ארצות הברית, שמביאה לחילון והתבוללות, אותה הוא הגדיר הגדיר כ'אש השקטה של הכפירה'. האש המשמידה ואש הכפירה המריצו אותו להפוך את השואה למנוף רוחני שיעלה, באמצעות החזרה בתשובה, את כל יהודי העולם לדרגה הרוחנית שתזרז את בא הגאולה, שלדעתו כבר עמדה בפתח. בפרסומיו הוא שילב, שוב ושוב, את הקריאה 'לאלתר לגאולה' והבטיח שתקופת 'חבלי המשיח' מתקרבת לסיומה ואחריה, אם עם ישראל יחזור בתשובה, יחל עידן הגאולה והמשיח.
 
בשנת 1945, בתום המלחמה, כבר היה ברור ש'חבלי המשיח' לא הביאו דבר זולת ייסורים, פורענות, סבל וחורבן. רבי יוסף יצחק חדל להשתמש בסיסמה 'לאלתר לגאולה', המסרים המשיחיים של חב"ד הושתקו והחסידות התעלמה לחלוטין מהמשמעויות ההיסטוריות, אמוניות, דתיות, גאוליות ומשיחיות שהתלוו להקמתה של מדינת ישראל העצמאית. נבואתו המשיחית של ריי"צ, שראה בעיני רוחו ישועה פיסית של עם ישראל, אמנם לא התגשמה וציפיות הישועה לא נענו, אבל האדמו"ר השישי לא וויתר על חזונו וכיסופיו ומנוי וגמור היה עמו לסיים עידן אחד ולפתוח עידן חדש בו העם היהודי יתחדש, יחזור בתשובה ויביא להתגלות המשיח ולגאולה השלמה. לשם כך תנועת חב"ד אימצה לעצמה שני תפקידים חדשים: עדות ושליחות. עדות שתשמר את זכרו של העולם שנכחד בשואה ואת מורשתם הרוחנית של הנספים ושליחות שתפעל לשיקום הקהילות החרבות ולהקמת קהילת מאמינים שתחנך את כל יהודי העולם ותכשיר את הדור לקבלת פני המשיח. ריי"צ עורר בחסידי חב"ד את התחושה שפעילותם מקרבת את ביאת המשיח וכך הוא דרבן אותם להקים מוסדות חינוך ולפעול להפצת היהדות. השליחים החבדיים חוללו תמורה בעולם היהודי בהפכם תחושה עמוקה של חוסר אונים לפעלתנות חברתית-רוחנית שהומרצה על ידי תיאולוגיה משיחית סמויה וחבוייה ששאפה 'לבנות דירה בתחתונים' לעצמות האלוהית שאמורה הייתה להתגלות בקרוב לעיני האנושות כולה.
 
השליחים הצניעו את המגמה המשיחית המפורשת של שנות הארבעים, ובמקומה הם דיברו על 'קירוב', היינו, הצורך לקרב יהודים באשר הם ליהדות ולחסידות באמצעות רשת חינוכית, שירותי רווחה ומערכות קהילתיות. כדי לקדם את ההחזרה בתשובה שתאפשר לדור לזכות לביאת המשיח, מנהיגי חב"ד הבינו שאין מנוס מ'שיבה אל ההיסטוריה', במובן הציוני-דתי של מונח זה, ולהתמסר לפעילות ארצית מלמטה כדי לקרב את הגאולה מלמעלה. פעילותם הגשמית בעולם האנושי נועדה, אם כן, להשפיע על בוא הגאולה ולזרזה ובכך הם יצרו במובנים רבים מקבילה דתית לאידיאולוגיה החילונית של הציונות שמאז ומעולם הייתה כצנינים בעיניהם.
 
חוגים דתיים נרחבים פסלו מכל וכל את האקטיביזם הציוני ששאף להשיג יעדים ארציים קודם להתערבות האלוהית בהיסטוריה, וזאת בניגוד להלכה ולמסורת שאסרו 'להעלות בחומה' ודרשו להמתין באופן פאסיבי לגאולה בידי שמים. לעומתם, תנועת חב"ד הייתה מוכנה לאמץ ריאליזם פרגמטי, לפעול באופן רציונלי ומעשי ואפילו להפעיל את הכלים הפוליטיים שיאפשרו לה להתערות, במידת מה, בעולם החילוני וזכות בגישה למשאביו, וכל זאת על מנת לחולל תחייה דתית, לעורר לתשובה ולזרז את הגאולה.
 
תקופתו של האדמו"ר השביעי, הרבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש
 
חתנו של רבי יוסף יצחק, רבי מנחם מנדל שניאורסון (רממ"ש, 1994-1902), הידוע יותר בשם 'הרבי מליובאוויטש', חש אף הוא תחושה עמוקה של שליחות אלוהית והרגיש שהוא אחראי להחשת הגאולה ולהבאת המשיח בעתיד המיידי. גם הוא, כקודמו, נחשב בעיני החסידים כבעל סמכות רוחנית שאין שניה לה וגם הוא שיגר שליחים לכמעט כל קהילה יהודית בעולם מתוך מחוייבות לשלומו הרוחני של כל יהודי באשר הוא. השליחים הללו הרבו להיכנס לדיאלוגים עם שכניהם במטרה ל'קרב לבבות' ולמשוך יהודים רבים יותר לאורח חיים של שמירת מצוות מוגברת. השליחים הפיצו את ערכי המסורת היהודית לצד סיפוק צרכים חינוכיים והגשת סיוע רב-היקף בתחומי הסעד המשפחתי, החברה והרווחה ובכך הם נאבקו בשבר האמוני, בניכור הדתי, בייאוש ובתחזיות הקודרות.
 
רבי מנחם מנדל הוכתר כאדמו"ר השביעי בשושלת חב"ד בשנת 1951, שנה לאחר פטירת חמיו ר' יוסף יצחק. בתודעתו, הדור השביעי חייב היה להיות הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה ולכן הוא פסק בצורה קטגורית, שאינה מותנית בשום תנאי ואינה מוגבלת בשום מגבלה, שבדורו תבוא הגאולה המיוחלת. באגרת קודש שהוא שלח בתחילת נשיאותו הוא קבע שאם נגמור מהר את 'הפכים הקטנים' שעדיין נותרו אזי הגאולה תבוא מיד, בתחילתה של התקופה, ובאם לא, הגאולה עלולה להתעכב עד לסוף אותה תקופה. הואיל ואין עוד תנאים מוקדמים או סייגים, הבטיח הרממ"ש, הרי שהמשיח חייב לבא בדור הזה וממילא לא יהיה כל צורך במנהיג חב"ד שמיני. תנועת חב"ד היא זאת שתגשים את אשר נבצר מהאחרים אך לשם כך היא זקוקה לאלפי שליחים שיתגייסו להפצת היהדות והחסידות ויחישו את הגאולה המובטחת.
 
כתוצאה מהשליחויות והפעילות החינוכית המקיפה של החסידות, החלה בשנות החמישים והשישים התעוררות דתית שעיבתה את החסידות באלפי 'בעלי תשובה' שהתחייבו לממש את הערכים הדתיים והרוחניים והיעדים החברתיים שהרבי מליובאוויטש הציב בפניהם. בסיועם של מאות השליחים שפעלו בעשרות מרכזי חב"ד ברחבי העולם, הרממ"ש הצליח במהלך שנות השמונים להחיות מחדש את הציפיות המשיחיות המפורשות. הוא שב וחזר על קביעתו שדורו הוא דור הגאולה ותבע מכל חסידיו להפיץ ברבים את דבר בואו הקרוב של המשיח. משליחיו הוא דרש להכין את עם ישראל לגאולה וחזר והדגיש 'כי בנו הדבר תלוי, ככל שנתכון יותר וככל שנזדרז בהפצת אור התורה והחסידות, כן תבוא הגאולה מהר יותר'. בהסתמכו על הקבלה ומסורת הבעל שם טוב הוא טען שהפצת מעיינות התורה והחסידות גורמת במיישרין לזירוז ביאת המשיח ולכן הוא חזר בפומבי, שוב ושוב, על הביטוי 'גאולה בקרוב ממש'. הנבואה המשיחית על המשיח שכבר עומד מאחורי הכותל דיברה לליבם של חסידים רבים והללו עקרו ממקומותיהם למקומות חדשים והחלו ל'קרב' יהודים נוספים, להקים קהילות חבדיות ולהפיץ את הבשורה המשיחית. השליחים הללו התכוננו לבוא המשיח, הן בדרכים רוחניות והן בגשמיות, והפיצו בכל אמצעי שעמד לרשותם את הרעיון של הגאולה 'בקרוב ממש'.

התפתחות הבשורה המשיחית של הרבי מליובאוויטש, וההיענות לה, אינן יכולות שלא לרתק: בשנות החמישים הוא המשיך לנקוט בגישתו המשיחית של ריי"צ שהבטיח 'ישועה כללית לכללות ישראל בקרוב ממש', אף שהוא ניסח את המסר הזה בנימה מתונה יותר. בשנות השישים הוא כבר כתב: 'ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש' ובשנות השבעים הוא הצהיר: 'הנה הנה משיח בא!' בשנות השמונים הצהרותיו כללו ניסוחים דוגמת 'משיח עכשיו!' או 'היכונו לביאת המשיח' ובראשית שנות התשעים הוא הבטיח את ביאת המשיח עד סוף שנת תשנ"א (1992) בהכריזו הכרזות דוגמת:
 
ודאי וודאי, ללא כל ספק וספק ספיקא שכבר הגיע זמן הגאולה, וכבר ראו בפועל נפלאות המעידים שזוהי השנה שהמלך המשיח נגלה בו...[ב]
 
שעומדים כבר על סף התחלת ימות המשיח, על סף התחלת הגאולה, ותיכף ומיד המשכתה ושלמותה[ג]
 
הטוב של הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו עוד בסוף שנת תנש"א מלכותך.[ד]
 
עוד הורה לפרסם בעיתונות שמשיח בא[ה] ובאופן חסר תקדים הוא הודיע שהוא עצמו כבר עשה את כול שביכולתו להביא את המשיח, וכעת הגיע תורם של חסידיו:
 
מה עוד יכולני לעשותכדי שכל בנ[י] י[שראל] ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל. והראי[ה], שנמצאים עדיין בגלות... הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם... להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!... ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכלתכם.
 
בתגובה, רבים מחסידי חב"ד קיבלו על עצמם לאמץ את המודעות המשיחית, ללמוד תורות משיחיות, לפרסם דברי תורה, קונטרסים וספרים רבים מספור על הגאולה, לכתוב על הגאולה הקרובה ולפרסמה בכל דרך, ולהתכונן יומם ולילה לביאת המשיח. הנהגתו הכריזמטית של הרבי, שהבטיח את התגשמות הציפיות המשיחיות בהווה, העלתה את ההתעוררות המשיחית לשיאים חדשים וגרמה לאלפי שליחים וחסידים להתחייב להפיץ ברבים את הציפיות המשיחיות, כהתרסה נגד אי התממשותן, ולהוביל תנועת החזרה בתשובה לשם הכנת דור שיקרב את בוא הגאולה בהווה ממש.
 
בשנות השמונים ובראשית שנות התשעים, כשהרבי הזדקן וחלה, חסידי חב"ד, בסיוע חוגים רחבים שהשתתפו בהתעוררות הדתית ופעלו לקירוב לבבות, פתחו במסע משיחי בהקף חסר תקדים. תהליך זה החליף את הציפייה למשיח ערטילאי כלשהו בציפיה למשיח ספציפי, הרבי מליובאוויטש עצמו, שהיה אמור להתגלות כבר בעתיד הקרוב ביותר. הרממ"ש עצמו חזר והצהיר על קרבת הגאולה ועודד את הקריאה 'רוצים משיח עכשיו!' ומכך הסיקו רבים שהוא רואה עצמו כמשיח בכוח או בפועל והוא זה שיביא את הגאולה לעם ישראל. פרסומים חב''דיים החלו לייחס לו תכונות על-אנושיות ולשבחו במונחים שהיו לרוב שמורים לאל בלבד. תיאורים מיסטיים שהבליטו את טבעו האלוהי של הרבי, דוגמת 'עצמוּת אינסוף התלבשה בבשר ודם; היותו של הרבי עצמות אינסוף שנתלבש בגופו של הרבי', המחישו את קיצוניות התופעה.

בהיעדר התייחסויות פרי עטו קשה לאמוד את מידת מעורבותו של הרבי מליבאוויטש בבניית תדמיתו המשיחית ובליבוי הסגידה לו. הרממ"ש, שככל הנראה האמין בסתר במשיחיותו של חותנו, הריי"צ, סרב בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים לאשר את פרסומם של טקסטים שהכריזו עליו כעל 'מלך המשיח'. מאוחר יותר, בראשית שנות התשעים, בעודו מלבה את הלהט המשיחי שאחז בחסידיו, הוא לא פעל במישרין למניעת ההכרה במשיחיותו ואין עדויות לכך שהוא ניסה לבלום את מסעות הפרסום שהכריזו עליו כמשיח, אף שהוא לא בהכרח ראה את עצמו כהתגלמותו של המשיח. רוב הטקסטים שהכריזו עליו כמשיח פורסמו והופצו בתקופת מחלתו הסופית, כשתפקודו נפגע בגלוי ואז אנו מוצאים את חסידיו מכריזים 'כי לפנינו מלך מבית דוד אשר חלה עליו השבועה של הקב''ה שלא יכבה נרו לעולם ועד ועליו לחיות בחיים נצחיים, בנשמה ובגוף'.

בעשור האחרון לחייו של הרממ"ש התפלגה תנועת חב"ד לשניים: הרוב 'המשיחי' עמו נימנו אלו שהאמינו במשיחיותו של הרבי מליובאוויטש והניחו 'שאנו עומדים ממש על סף גאולה ותיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא' והמיעוט 'השפוי' שהשתדל לשמור על מידה מסוימת של איפוק ודרש לרסן את ההחצנה הפומבית של התקוות המשיחיות. ה'משיחיסטים', חרף הביקורת והגינויים שהלכו וגברו, עסקו ללא הפוגה בפרסום משיחיותו של הרבי ובשכנוע חסידים חדשים להצטרף לשורותיהם. ה'שפויים', כנגדם, ניסו, ללא הרבה תועלת, לרסן את הלהט של המשיחיסטים, לפעול בצורה רציונלית ומאופקת, להגביל את פרסום משיחיותו של הרבי ליחידי סגולה בתוך החסידות, להסתפק בהכרזה שימינו הם ימי המשיח ולהימנע מהצבעה בפומבי על אדם שעבר אירוע מוחי במרס 1992 כעל המשיח שעתיד לגאול את עם ישראל. הפילוג בין ה'משיחיסטים' ל'שפויים' לא נבע מממחלוקת אמונית כלשהי שכן שני הצדדים האמינו שהרבי מלובאוויטש הוא אכן, או עשוי להיות, המשיח ועיקר הבדלי הדעות נגעו לשאלה הטקטית של מועד פרסומה הפומבי של ההצהרה על משיחיותו.
 
תוך שכנוע עצמי בממשותו של הבלתי-רציונלי ובהשראת הרעיון של 'משיח עכשיו!', אנשי הפלג המשיחיסטי התעלמו לחלוטין מכל העדויות הברורות שסתרו את אמונתם ופעלו במרץ רב להפצת הבשורה המשיחית. את בשורתם הם הפיצו בכתבי-עת שונים ('כפר חב"ד', 'בית משיח' ו'שיחת השבוע'), בדפי 'פרשת השבוע', ובמסעות שיווק ופרסום ציבוריים. בראשם עמד מנהיגם הרוחני ר' יואל כאהן כשעל ידו מסייע ר' שמואל בוטמן, מנהל ארגון הנוער של ליובביטש ויושב-ראש 'מסע המשיח' הבין-לאומי שהוקם במטרה להכריז על הרבי כמשיח באופן גלוי ופומבי. המסע המשיחי הבינלאומי מומן על יוסף יצחק הכהן גוטניק, מגדולי התורמים לחב"ד ומי שהפעיל את השפעתו גם במערכת הפוליטית של מדינת ישראל. המשיחיסטים נהנו מתמיכה רחבה של חוגים עממיים ובכללם קבוצות של נשים ו'חוזרים בתשובה'. בראש החוגים ה'שפויים', שדאגו לעתיד חב"ד כתנועה דתית מקובלת בקהילה היהודית הרחבה וכמפעילת מערכת חינוך בין-לאומית, עמדו ר' אברהם שמטוב ור' יהודה קרינסקי, ממזכיריו הבכירים של הרבי. לצדם עמדו אנשי הממסד החינוכי וכמה מחברי אגודת חסידי חב"ד. אף שהגורמים הללו הכירו בחשיבות הרעיון המשיחי, הם פחדו מההשלכות המעשיות של 'גאולה בקרוב ממש' וחששו שהתעמולה המשיחית עלולה להוליד זלזול ופיחות בכל פעילותה הציבורית של תנועת חב"ד. הדגשת-יתר של המשיחיות, הם טענו, תביא לידי חילול השם בחוגים יהודיים רחבים ותגרום לרבים להתרחק מהעולם החסידי. את דעותיהם, ה'שפויים' הפיצו בעיקר באמצעות תכתובות פרטיות שפורסמו והופצו וזאת משום שלטענתם הם נרדפו ודוכאו בידי הרוב המשיחיסטי השליט.
 
בחודש מרס 1992 הרבי מליובאוויטש עבר אירוע מוחי קשה שהפריך, לכאורה, את אמונת 'המשיחיסטים'. הללו הגיבו לאתגר בהגברת הלהט המשיחי והעניקו לאירוע פירוש משיחי שהסתמך על פסוק ששימש את הנצרות בפולמוס היהודי-נוצרי בימי הביניים – 'מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ, כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמו'[ו]. ה'משיחיסטים' התעלו מעל המשמעויות הבעייתיות הנובעות ממחלתו האנושה של האדמו"ר בן התשעים וטענו שהרבי, בסבלו, מכפר על חטאי האומה כולה ומכין אותה לגאולה. באופן פרדוקסלי הם גם טענו שהרבי לא ימות כלל והוא עומד להתגלות כמלך המשיח ומכך הם הסיקו שעליהם לפעול ללא לאות, בכתב ובעל פה, על מנת להחיש את התגלותו המוצהרת של הרבי כמשיח. ה'משיחיסטים' היו משוכנעים בכל רמ"ח אבריהם שהרבי יתגלה כמשיח 'תכף ומייד ממש' ולכן הם התאמצו להשיג הכרה ציבורית רחבה בזהותו המשיחית. המערכה הציבורית הגיעה לשיאה בטקס פומבי שבו נמשח האדמו"ר בן התשעים, משותק, חולה ונטול יכולת דיבור, למשיח. מיד לאחר מכן החל מסע נרחב להכנת הציבור לקראת בואו של 'המשיח מנחם מנדל'. גילו המתקדם ומחלתו הקשה שללו מהרממ"ש את יכולתו לתפקד והפכו את המערכה הציבורית להכתרתו כמשיח למחזה מעציב שחרג מגבולות המסורת היהודית ועורר ביקורת רבה.

להחלטה הפרדוקסלית להתעלם מהמציאות המוחשית ולקרא תיגר על גזירות הביולוגיה והרפואה התלוותה החתמה המונית של אלפי חסידים על עצומה המביעה תמיכה נלהבת במשיחיותו של הרבי מליובאוויטש. החוגים המשיחיים פעלו בו-זמנית בשני מישורים שונים: במישור הרציונלי-מסורתי הם ביקשו לפרסם פסק הלכה המכריז על טיבו המשיחי של הרבי בהתבסס על הלכות מלכים בספר משנה תורה שם הרמב"ם דן במשיח ובימות המשיח ובמישור המשיחי-אפוקליפטי הם תבעו 'להגביר הלב על המוח', להתעלם מכל מה שנראה כהפרכה של האמונה המשיחית ולנטוש כל שיקול רציונלי שעלול לערער את סדר-היום המשיחי. ר' יואל כהאן, מנהיג הסיעה ה'משיחיסטית', שהיה ה'חוזר' הראשי של הרבי ונחשב לבר-הסמכא החשוב ביותר בכל הנוגע לכתביו והמנסח העיקרי של תורתו העיונית, טען שכל מי שמפקפק בזהותו של הרבי כמשיח הריהו כמפקפק בעצם קיומו של הקדוש ברוך הוא. במקביל, חבריו פרסמו רשימה ארוכה של ספרים שהיו אמורים להעניק תוקף הלכתי, מיסטי ודתי למערכה הציבורית. הרקע המיסטי עוגן ב'איגרת הקודש' של הבעל שם טוב (בעש"ט) שנכתבה מלכתחילה לגיסו, ר' גרשון מקוטוב, במחצית המאה השמונה-עשרה. המכתב מתאר עת עליית נשמתו של הבעש"ט להיכל המשיח שם הוא שמע את המשיח מתנה את בואו בהפצה נרחבת של רעיונות קבליים וחסידיים.
[ז] לאורה של האיגרת הזאת, נאמניו ה'משיחיסטים' של הרבי עשו כל אשר לאל ידם כדי להפיץ את תורתו המשיחית של הרבי, הן בכתב והן בעל פה, וזאת כדי שכנגד כל הסיכויים הוא יתגלה בהווה כמשיח אמת, או משיח ממ"ש, כראשי התיבות של שמו.
 
למשיחיות ראדיקלית מעין זאת לא היה שום תקדים בעידן המודרני והיא תוגברה בקשת רחבה של אמצעי פרסום: החל במדבקות 'משיח' לפגושי מכוניות ('סטיקרים'), עבור בקונטרסים ספרים וספרונים, הודעות פומביות, כרזות ענק על בתים ולוחות חוצות ומודעות שהשתרעו על פני עמודים שלמים בעיתונות היהודית והכללית כאחת, וכלה באמצעים המתקדמים והמתוחכמים ביותר – לוויינים ואמצעי תקשורת בין-לאומיים, תקשורת באינטרנט וברדיו וגרפיקה ממוחשבת. בכך עשתה תנועת חב"ד שימוש מתוחכם ואפקטיבי באמצעי התקשורת ההמוניים על מנת להכריז על התקרבות הגאולה וכך שאפו החסידים לחולל את הבלתי צפוי שיהפוך מנהיג אנושי, קשיש, חולה וחסר אונים לישות אלוהית נצחית שתתגלה בקרבם בהווה, במלוא הווייתה המשיחית, בפועל ממש.
 
המשיחיסטים שאימצו נקודת מבט אי-רציונלית לחלוטין והתעלמו ממצבו הפיזי והנפשי הנואש של הרבי החולה המשותק, אותו הם 'הכתירו' בעל כורכו כמשיח, חיו אפוא פרדוקס טראגי שהדגים בצורה מוחשית את עוצמתם הכבירה של הכיסופים המשיחיים ואת יכולתם לחסן את האדם מפני מגבלות המציאות הפיסית. הם התייחסו בשוויון נפש גמור לכל העדויות שסתרו את אמונתם המשיחית והתעלמו מכל ביקורת ששללה את עמדתם, העמידה בפניהם עובדות רציונליות, הביעה דאגה בתחום הדתי והציבורי או זילזלה במסעם המשיחי, בין אם הביקורת הזאת יצאה מקרב חוגי חב"ד ובין אם מגורמים בקהילה היהודית בכללה.
 
תנועת חב"ד האמינה תמיד באופי הפרדוקסלי של הנוכחות האלוהית שנתפסת אצלם כאחדות הפכים מיסטית המאחדת שמים וארץ, כהוויה דינאמית נגלית ונסתרת, נוכחת ונעדרת בעת ובעונה אחת, מהות שחוצה את גבולות התפיסה האנושית של זמן, מקום ומציאות ותורתם קובעת שהעולם המציאותי המתחזה ליש, 'הוא שקר גמור', שכן, לאמיתו של דבר, כמאמר הבעש"ט, 'הכול אלוהים' ו'מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה'. חב"ד שאימצה את העמדה האקוסמיסטית, החילה את הפרדוקס הדיאלקטי של אין ויש, כיסוי וגילוי, התפשטות והסתלקות שמתמקד באלוהות על המשיח האנושי, הנסתר-נגלה בכוח ובפועל. עמדה מיסטית-אקוסמיסטית דיאלקטית זו, שהתייחסה מלכתחילה למציאות האלוהית ולמענה האנושי המתחייב ממנה, אפשרה לחב"ד לכונן תנועה משיחית רדיקלית, שהייתה התגלמות הפרדוקס המיסטי בממדים אנושיים. תנועה זאת דמתה במידה רבה לתקדים השבתאי של אמונה פרדוקסלית במציאות משיחית פנימית החורגת מעבר לאילוצים גשמיים, פירכות רוחניות והיסטוריות ושיקולים רציונליים אבל בעוד שהמשיחיות השבתאית פרצה את כל הגבולות והמגבלות של העולם היהודי המסורתי, העמידה מודעות מיסטית מתריסה וקוראת תיגר על העולם הדתי והתגבשה לאורך המאה השבע-עשרה והשמונה-עשרה סביב מנהגים ומנהיגים שערערו את מכלול העולם המסורתי, תנועת חב"ד המשיחית נזהרה מגלישה לאנטינומיסטיות שבתאית פורקת עול והמזדהים עם הרעיונות המשיחיים, על גילוייהם הקיצוניים והמתונים כאחד, פועלים מתוך נאמנות מלאה לעולם המסורתי ושרויים במסגרת ההקפדה על ההלכה, הנשמרת בשלמותה, חרף השפעת המיסטיקה הפרדוקסלית של חב''ד והפרספקטיבה המשיחית החריפה.
 
לסיום, פרופסור אליאור טוענת שקיימים בתנועת חב"ד שלושה יסודות מרכזיים שהזינו את המגמות המשיחיות:
 
1.
מסורת של מחשבה מיסטית פרדוקסלית שמסוגלת לחרוג מעבר למציאות ולהתעלם מאילוצים פיסיים של זמן ומקום ומהשיקולים הרציונליים שנסמכים עליהם. יש להניח שמסורת זאת היא המפתח למשיחיות המיסטית הקיצונית של החסידות.
 
2.
מנהיגות מיסטית בעלת סמכות כריזמטית בלתי מוגבלת שעומדת בזיקה לדיאלקטיקה של אחדות ההפכים האלוהית, שחורגת מעבר לאילוצי המציאות והמשפיעה הן על הקהילה החסידית הן על העולמות העליונים.
 
3.
יצירתיות חברתית שהתפתחה ככחלק מהתמודדות עם האכזבה מהתגשמות הציפיה המשיחית: חב"ד, גם לפני העידן המשיחי, התארגנה בזיקה לחצר ולשושלת, גילתה עניין באחריות חברתית-דתית והקימה מוסדות חברתיים שמשכו חסידים חדשים באמצעים חינוכיים. במחצית השנייה של המאה העשרים חב"ד התארגנה כמסדר המפיץ בשורה חיצונית ופנימית, תשובה וגאולה והפגינה יצירתיות חברתית מחודשת, שבאה לידי ביטוי באמצעות השליחים שפנו לכלל ישראל, תוך התעלמות מגבולות מדיניים והבדלים תרבותיים ומסורתיים, בתקווה לגשר על פני הפער בין ההיסטוריה למטא-היסטוריה באמצעות תנועה עולמית של תשובה וגאולה.
 
שלושת היסודות הללו, שבאו לידי ביטוי במחצית הראשונה של המאה העשרים בהנהגה כריזמטית, שיח מיסטי פרדוקסלי עשיר בכתב ובעל-פה ונסיבות היסטוריות נואשות חוללו תנועה משיחית המושתתת על פורענות. המחצית השנייה של המאה, בה היהודים נהנו מ'מלכות של חסד' שהתבטאה בביטחון חומרי כמעט מושלם וחירות רוחנית כמעט חסרת גבולות, הפיגה את הצורך בגאולה דחופה, שנגזרה מהמשיחיות של הפורענות, ונותרה רק משיחיות של תנאי שפע, שנהנתה מהחידושים והחירויות של החברה המודרנית בדרכה להגשים יעדים והישגים חדשים, מתרחבים והולכים, שנדרשו לבניית וקיום המתח המשיחי.
 
מאז השליש השני של המאה העשרים, תנועת חב"ד שרויה בדיסוננס קוגניטיבי שמוקדו משתנה בהתמדה. את התהליך שעובר על החסידות ניתן לחלק לשבעה שלבים:
 
1.
השלב בו פרדוקס חוסר האונים של האל הכול-יכול בעת השואה הותר זמנית על ידי פרשנות משיחית ופרה-דטרמיניסטית של ההיסטוריה.
 
2.
שלב התפכחות והאכזבה בתום מלחמת העולם השנייה, כשהתברר שהנבואה המשיחית המיידית איננה מתאמתת. התנפצות התקוות המשיחיות בשנת 1945 הביאה עימה ייאוש עמוק אך, באופן פרדוקסלי, גם התעוררות דתית, הפניית המבט לציבור היהודי בכללותו, התגבשות חברתית, אימוץ יעדים חברתית והחלטה להפיץ יהדות גלויה ומשיחיות נסתרת באמצעות שליחים ממונים שיכינו דור שכולו זכאי שיהיה ראוי להתגלות המשיח.
 
3.
בשלב זה שליחי חב"ד נשאו עימם לכל העולם פעילות חינוכית רבת ממדים שהניעה גל גואה של מסירות דתית וחזרה בתשובה שהזין בתורו ציפיות משיחיות חריפות.
 
4.
בשנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה העשרים, בהשראתו הישירה של ר' מנחם מנדל שניאורסון, התרחש השלב הרביעי במהלכו התלהטו הציפיות המשיחיות והתמקדו בדמותו של הרבי.
 
5.
בין אם הרממ"ש ראה את עצמו כמשיח בכוח או בפועל, ובין אם לאו, הפרדוקס של משיח קשיש, חולה, מרותק למיטתו ונטול כוח דיבור מציין את השלב החמישי בו התנועה המשיחית גייסה את כל משאביה כדי להמיר את ההתגלמות האנושית, בת-המוות, של כיסופי המשיח, במשיח אלוהי, נצחי ובן-אלמוות.
 
6.
בשלב הבא אנו פוגשים בדיסוננס הקוגניטיבי שחוו החסידים עם מחלתו הסופית ומותו של המשיח המיוחל שהיה אמור להיות כול יכול, רוחני ונצחי. אף שעדיין מוקדם להעריך את מלוא ההשלכות הרוחניות והחברתיות של הנבואה המשיחית שהכזיבה, נראה שהמציאות המאכזבת לא בלמה את התנועה שהתארגנה מראשיתה כמסדר, אלא העניקה לה חיים חדשים וכיווני יצירתיות דתית וחברתית מקורית. שוב אנו עדים, כבתנועות משיחיות ואפוקליפטיות אחרות, להופעת התלהבות ואמונה מחודשות אחרי הפרכה עצובה ולכאורה חסרת תקווה.
 
7.
עתה נמצאת חב"ד בשלב השביעי בו, בעקבות הנבואה שהכזיבה, התנועה התפלגה לכמה קבוצות קטנות יותר, קשורות ביניהן, אך לעתים נאבקות זו בזו. חסידי חב"ד ממשיכים לדבר על הרבי בלשון הווה, אף על פי שחלף כבר זמן רב מאז שהוא נפטר ב-13 ביוני 1994. כמה מהחוגים המשיחיסטיים הקיצוניים ביותר מכחישים את עובדת מותו, בטענה שהוא לא נפטר כלל: 'ברור לנו, גם אם אין אנו יודעים בדיוק איך להסביר זאת, כי הרבי חי וקיים עכשיו בדיוק כמו קודם. ולא רק במובן של ''אשתכח יתיר'', אלא כפשוטו ממש, בדיוק כפי שהיה קודם'. הם ממשיכים לצפות לחזרתו המיידית כמשיח, והם עדיין מפרסמים מדי יום מודעות בעיתונות בדבר התגלותו הקרובה. חברי קהילות חב"ד ברחבי העולם, באמצעות מבעים חזותיים, מצגות אור-קוליות וביטויים כתובים, חיים בהווה את מורשת העבר שבו חי הרבי והללו ממשיכים את המחויבויות החינוכיות והחברתיות הנרחבות בהווה בתקווה לעורר מחדש את ההתגלות המשיחית בעתיד.
 
שלא כתנועות משיחיות אחרות, שאיבדו את אמונתם, התפרקו ונעלמו, חסידי חב"ד מתמודדים, ככול הנראה, עם הדרך בה המציאות מפריכה את אמונותיהן המשיחיות. הם דבקים באמונתם באופיו המשיחי של הרבי ובטיבה הדו-משמעית של פטירתו, ולכן הם מייחלים ומצפים לתחייתו אך נראה שדבקותם ותקוותיהם אינן משפיעות על חיי היומיום שלהם שכן אין מדובר עוד באמונות ממוקדות וברצון לשנות את עולם המציאות העכשווי, בו בכל מקרה ניתנת עדיפות לאורח חיים של תורה ומצוות ולעבודת החינוך היומיומית, אלא בציפיות לעתיד שהצופן בחובו התגלות משיחית מעבר לגבולות הזמן והמקום.
 
 
המאמר הזה תומצת ממאמרה של פרופסור רחל אליאור ובהחלט ייתכן שבעת התמצות טעיתי, השמטתי פרטים חשובים, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה. במנגנון התגובות שבהמשך תוכלו להעיר על המאמר, לחשוף את טעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם חייבים להזדהות בשמכם האמיתי אבל אודה לכם אם תספקו כתובת מייל תקינה. את ההשמצות אבקש לשלוח לדף התגובות הכלליות. דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר, דרגו אותו ועשו לייק לדף האתר בפייסבוק.
 


[א]             
ההרצאה ראתה אור באנגלית בקובץ:
Toward the Millennium- Messianic Expectations from the Bible to Waco (eds. P. Schafer and M. Cohen,) Leiden 1998, pp. 383-408.
[ב]             
שיחת השבוע, דברים תשנ"א, מספר 238
[ג]              
בדבר מלכות, בפרשת פנחס תשמ''א
שיחת השבוע רל"ח, ח אב תשנ"א (19 ביולי 1991).
[ה]             
שיחת השבוע 263, 10.01.92
[ו]              
ישעיהו נג:ח
[ז]              
ושאלתי פי משיח: אימת אתי מר? (= אימתי יבוא אדוני) והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם, ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת, ויוכלו גם הם לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה. ותמהתי על זה, והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך: מתי אפשר זה להיות. אך מה שלמדתי בהיותי שם, שלושה דברים סגולות, ושלשה שמות הקדושים. והם בנקל ללמוד ולפרש. ונתקרר דעתי, וחשבתי: אפשר על ידי זה יוכלו גם כן אנשי גילי לבוא למדרגה ובחינה כמותי.
נקרא 1958 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים