השיטה הרבנית מאופיינת על ידי ניכוסה המונופוליסטי של ה'אמת' והפקעתה מכל שאר האנושות, השתלטות על האל והפיכתו למכשיר להשגת יעדי הגילדה, הסתרת הזלזול באל מאחורי מסך של תשבוחות נבובות, הצרת חופש פעולתו של האל, הכפפתו למועצת מנהלים סמכותית והפיכתו למריונטה ממושמעת שתמיד ממלאת את מצוות הרבנים ומשמשת כמודל חיקוי למאמינים. במקביל הרבנים עשו שימוש ציני בפסוקים תמימים, שמלכתחילה יועדו לצרכי התעמולה הכוהנית ולא לצרכי שטיפת המח הרבנית, וניצלו אותם לביסוס עליונותם החברתית והבטחת רווחתם הכלכלית. מספר רב של מדרשים וסיפורים מדגימים וממחישים פן זה או אחר של התעמולה הרבנית ואולם רק סיפור אחד מצליח לשלב את כל המסרים השונים לתמונה אחת שלמה, מלאה וממצה. סיפור זה ממחיש לא רק את היוהרה הרבנית, את זלזולם בבורא העולם ואת תחושת העליונות שליוותה אותם בכל אשר פנו אלא גם את יכולתם המופלאה לטוות מיתולוגיות חסרות שחר ולהפיץ ברבים סיפורים בלתי אפשריים שמגבים את יומרותיהם - זהו הסיפור על המחלוקת שהתפתחה ביבנה בקשר לתנורו של עכנאי.

הרבנים האמינו שהאמת האחת, היחידה, הנצחית והמושלמת ניתנה רק להם ולכן הם עשו בה כבתוך שלהם וכפו עליה לשרת את צרכיהם. עם זאת, האמת והיעדים הרבניים לא תמיד הלכו יד ביד והרבנים שהצליחו לסחוט מהפסוקים את המדרשים ששרתו את מטרותיהם לא ממש התאמצו לאתר פסוקים שישרתו גם את האמת. אדרבה, בהרבה מקרים מדרשיהם אפילו הצליחו לתרץ ולהכשיר את השקר שעד מהרה הפך לכלי חשוב בארסנל הרבני.