תורת הקבלה נמצאת היום בלב ליבה של היהדות הרבנית אבל אם נבחן את שורשיה נגלה שהקשר שלה ליהדות של חז"ל הוא לכל היותר קלוש, שטחי ושולי. בבסיס הקבלה לא עומדות האמונות של הלל הזקן, רבי עקיבא ורבי יהודה הנשיא אלא אוסף של אמונות גנוסטיות שנארזו במעטפת יהודית, קושטו בשמות של חכמים והוצמדו לפסוקים מקראיים שלבטח אינם אומרים את מה שבעלי הקבלה היו רוצים שיאמרו. האמונות הגנוסטיות יצאו מעולם הכתות של יוון ורומי והושפעו מהפילוסופיה האפלטונית, הדת הזורואסטרית, היהדות ההלניסטית, הנצרות הקדומה ומאוחר יותר גם מדעות נאו-אפלטוניות ומניכאיות. הכתות הגנוסטיות דוכאו על ידי הכנסייה הקתולית והקיסרות הביזנטית ונאלצו לרדת למחתרת. למרות דיכויו, הגנוסיס שרד במחשכים במשך מאות שנים ומעת לעת, כשהתנאים אפשרו זאת, הוא שב וצף אל מעל לפני השטח במקומות שונים ברחבי אירופה. במאה השתים עשרה האמונות הגנוסטיות קמו לתחייה בדרום צרפת ושם הן השפיעו על המקובלים ששילבו בתורתם אמונות חדשות שמתבססות על מוטיבים גנוסטים. כיום חסידים, ציונים-דתיים, חרדים ספרדים ואפילו לא מעט ליטאים מאמינים שהקבלה היא תורה אלוהית. בכך הם שבים ומוכיחים שהיהדות תמיד נוטה לאמץ דעות זרות, לגייר אותן ולהפכן לנכס צאן ברזל של הרבנים שתופסים עליהם בעלות.