מנותקים מהמודרנה, מבוצרים מאחורי חומות האמונה ומחוסנים מכל סכנות ההגיון, התנאים המשיכו לפצח את הרמזים שהאל שתל בתורתו הקדושה ובעזרתם הם שבו וגילו את כל עקרונותיה של הקוסמולוגיה המיתולוגית של התנ"ך – הארץ השטוחה, הרקיע הקשיח, השמש הקטנה שמהלכת ברקיע השמיים, השאול שנמצא בתוך מי התהומות, גן העדן שנמצא על ידו וחלונות השמים שמאפשרים לשמש לצאת עם ערב אל מחוץ לכיפת הרקיע ולשוב לעת בוקר לצידה הפנימי. חכמי ארץ ישראל שפעלו בדור האחרון של התנאים ובתקופת האמוראים כבר נחשפו לקדמה ההלניסטית והחלו לאמץ את שיטתם הקוסמולוגית של הפילוסופים היווניים אבל עד לנפילת החומות שמנעו את חדירת ההלניזם, רבני ישראל היו בטוחים שהתהומות רבצו מתחת לארץ השטוחה והרקיעים כיסו אותה מעל. תמונת העולם הזאת המשיכה להלך בבבל עד לתקופת הגאונים.  

קדמונינו, כמו בני עמים אחרים שחיו באלף הראשון לפני ספירת העמים, ראו את היקום כמעין תיבה סגורה בעלת שלוש קומות: קומת התהומות בתחתית, קומת הארץ במרכז וקומת הרקיעים בחלקו העליון של היקום. קומת התהומות נחה על רצפת היקום ובנוסף למי התהום ניתן היה למצוא בה גם את עמודי התמך של הארץ ואת השאול, משכנם של המתים. בקומה האמצעית נמצא את הארץ השטוחה, מקווי המים שנפערו בה והחלל שמעליה. קומת הרקיעים הכילה שני מרכיבים: רקיע קשיח וקמור שנח על פאתי הארץ ושימש כגגו של עולם היצורים ורקיע גבוה יותר, הנקרא במקורותינו בשם 'שמי השמים', ששימש כגגו של היקום כולו. המרחב שבין שני הרקיעים יוחד לשימושם הבלעדי של האל ומשרתיו ושם האל בנה את היכליו.

קצת קשה להאמין אבל כך בדיוק דמינו לעצמם אבותינו את היקום בו הם חיו והעובדה שראית עולם מיתולוגית זאת מצאה את דרכה לתנ"ך מוכיחה שספרי הקודש שלנו לא נכתבו על ידי האל או בהשראתו אלא על ידי בני אדם, בשר ודם, שהעניקו הילה של קדושה לדעות מיתולוגיות שנעלמו מהתודעה האנושית כבר לפני אלפיים שנה לערך.

רבני עידן התלמוד עמדו בפני דילמה לא פשוטה: האם להמשיך לדבוק בראיה הקוסמולוגית שבורא העולם שיקע בפסוקי תורתו הקדושה או לאמץ את הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית של חכמי אומות העולם. בימי הרמב"ם, במאה השתיים עשרה לספירת העמים, הסוגיה כבר הוכרעה לטובת הפילוסופיה היוונית אבל בעידן התלמוד שתי הגישות עדיין התמודדו זו עם זו ובהדרגה יותר ויותר רבנים הגיעו למסקנה שלא כל דברי הפילוסופים הם רק שטות והבל.