אירוע שתואר בפרקים ד ו-ה בספר שמואל א' מלמד אותנו רבות על כוחו וגבורתו של בורא השמים והארץ: בני ישראל ניגפו בפני הפלשתים וכארבעת אלפים מהם נפלו חלל בחרב אויביהם. העם המובס החליט להביא למחנה את ארון ברית יהוה בהנחה שיהוה ירצה להתלוות לארונו ולשמור עליו באופן אישי. אם האל כבר נמצא בשדה הקרב, קיוו ההמונים, הוא ינצל את ההזדמנות ויגונן גם על בני עמו.[1]
שליחים נשלחים לשילה וחוזרים עם 'אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים'[א] ועם חופני ופינחס, בני עלי הכהן. בהגיע הארון, כל בני ישראל מריעים תרועה גדולה והפלשתים מבינים שיהוה מתלווה לארון ומאזן הכוחות עומד להשתנות לרעתם.[2] הפלשתים המפוחדים שואלים זה את זה:'אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר'[ב] אך תוך מספר דקות הם מתעשתים ומתחילים לעודד אחד את השני. המורל הפלשתי מתרומם ובני ישראל סובלים תבוסה נוספת ומשאירים בשדה הקרב שלושים אלף חללים חדשים, ובכללם גם את חופני ופינחס בני עלי.
גיבורי החיל היהודים מתפזרים לכל עבר ונוטשים מאחור את ארון הברית. הפלשתים שובים את הארון הזנוח ומובילים אותו למקדשו של האל דגון באשדוד. רץ ישראלי מבני בנימין עושה את דרכו לשילה ומביא לעלי ולכל העם אשר עימו דיווח על התבוסה, מות הבנים ואבדן ארון הברית. עלי נופל מכיסאו ושובר את מפרקתו בעוד אשתו של פינחס יולדת בטרם זמנה ונופחת את נשמתה. הפלשתים, בינתיים, משאירים את ארון הברית במחיצת פסלו של האל דגון ויוצאים לחגוג. שמחתם, כך מסתבר, לא הייתה במקומה שכן בבוקר המחרת, בשובם למקדש, הם מגלים את דגון אלוהיהם שוכב פרקדן לפני ארון הברית. הפלשתים חושבים שאך יד המקרה הוא שפסלו של דגון נפל ממקומו[3] והם משיבים את הפסל למקומו. מה רבתה הפתעתם, כך יש לשער, כשבבוקרו של היום הבא הם שבים למקדש ורואים את פסל דגון, הפעם קטוע ראש וכפות ידיים, שוכב חסר ישע על המפתן. הפסל המוכה רק בישר את הבאות ויהוה מיהר לנצל את המומנטום - ידו נפלה על האשדודים, נחלתם הושמה לשממה וגופם הוכה בטחורים[ג]. האשדודים הבינו את הרמז והחליטו להרחיק מעליהם את ארון אלוהי ישראל 'כִּי קָשְׁתָה יָדוֹ עָלֵינוּ וְעַל דָּגוֹן אֱלֹהֵינוּ'.[ד]
למה בדיוק התכוון הנביא בספרו לנו סיפור ארוך ומפורט זה? איש הרי לא יעלה על דעתו שהארון קם על הצלם להכותו או שבורא שמיים וארץ בא במחשכים בכדי לשפוך את חמתו על איזה שהוא פסל חסר ישע. אין לנו עדות ראיה שתשפוך אור על אירועי אותו הלילה ולעולם כנראה לא נדע את כל הפרטים אך ברור מאליו שפסל דגון השבור אינו אלא עדות אילמת לדרמת ענקים ששוחקה באפלת המקדש הנטוש. אנו יכולים רק לשער את סדר המאורעות: יהוה, שכנראה היה טרוד בעניינים אחרים בעת שעמו הוכה על פי חרב, התפנה משאר עיסוקיו ומיהר לאשדוד לבדוק את שלום ארון בריתו. האל דגון, שחש בישות האלוהית הזרה שפלשה להיכלו, מיהר אף הוא לרדת למקדש בכדי להגן בגופו על קודשי קודשיו. שני אלים נפגשו פנים אל פנים, החליפו קיטונות של בוז ופתחו בתגרת ידיים. יהוה הפליא את מכותיו בדגון והוכיח פעם נוספת שצורם אינו כצורנו. כתוצאה מכך דגון נאלץ לפרוש בבושת פנים ולהשאיר מאחוריו פסל שבור שהעיד כאלף עדים על גודל תבוסתו.
נסיים את סדרת הדוגמאות שממחישות את קיומם המכובד של אלוהי הגויים בסיפור על אחזיה מלך ישראל ואליהו הנביא:
|
וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב.
וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְֹּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה.
וּמַלְאַךְ יְהֹוָה דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי קוּם עֲלֵה לִקְרַאת מַלְאֲכֵי מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן וְדַבֵּר אֲלֵהֶם הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן.[ה]
|
אחזיה שנופל למשכב שולח שליחים למקדש בעל זבוב אלוהי עקרון ומבקש מהם לברר מה יעלה בגורלו. צעדו של אחזיה מעורר את זעמו של יהוה ובאמצעות מלאך הוא מצווה על אליהו התשבי ליירט את שליחי אחזיה ולבשר להם על מותו הקרב ובא של המלך. אליהו יוצא בשליחות האלוהית, עוצר את שליחי המלך ושואל אותם 'הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל'? היינו, האם אין אלוהים בארץ ישראל שאתם הולכים לשחר לפתחו של אל נכרי.
האירוע, על פניו, נראה מהוגן למדי - אליהו מתייחס בכבוד הראוי לאלוהי עקרון ונמנע מלהטיח בו את קיטונות הבוז המקובלים. בדבריו אין לא זלזול ולא שטנה והמתבונן מהצד עוד עלול לחשוב שמדובר כאן רק בריב שגרתי על סמכויות, תחומי השפעה ואזורי מחיה – דוגמת הריבים המתפתחים חדשות לבקרים בין בעלי דוכנים בשוק או, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בין זונות רחוב בפאתי העיר. יהוה הוא אל פעיל במצב טוב ומן הדין שכל הבירורים והשאילתות הצצים בתחום נחלתו יופנו רק אליו. פניה לבעל זבוב, תוך עקיפת הסמכות המקומית, אינה יכולה שלא לערער את מעמדו של בעל הבית האחד, היחיד והבלעדי של איזור השומרון ותגובתו הנזעמת אינה רק מוצדקת אלא גם חיונית לבלימת התפשטות התופעה. היום זה אחזיה, מחר כבר כל בית ישראל ומחרתיים עוד יטענו שהוא חסר גוף וצורה וישללו ממנו את הקורבנות בתואנה שהוא אינו חפץ עוד בעולות אילים, חלב מריאים ודם פרים, כבשים ועתודים.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'תגובות והבעת דעה' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
שמואל א' ד:ד
שמואל א' ד:ח
שמואל א' ה:ו, רש"י: עכברים נכנסים בנקביהם ושומטים בני מעיהם, ויוצאים
שמואל א' ה:ז
מלכים ב' א:א-ג, 'הַשְֹּׂבָכָה' - רד"ק: השבכה הייתה בעליה והיא ארוגה ואורגים אותם בעצים שתי וערב ומניחים נקבים להאיר בבית התחתון ומפני זה נקראת שבכה שהיא עשויה מעשה שבכה שהוא הרשת
התגובות האחרונות