לישעיהו השני ניתן לייחס לא רק את תחילת השגבתו של האל והפיכתו לדמות בעלת מימדים על-אנושיים אלא גם את בידולו של יהוה כישות האלוהית היחידה השלטת ביקום. ניסוחים דוגמת:
|
אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהֹוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. אָנֹכִי אָנֹכִי יְהֹוָה וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ.[א]
|
או:
|
כֹּה אָמַר יְהֹוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.[ב]
|
או:
|
לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד.[ג]
|
מדגישים במילים שאינן משתמעות לשני פנים את יחודו של האל היהודי ואת העובדה שזולתו אין, לא הייתה ולא תהיה אף ישות אלוהית אחרת.
ניסוחים ברורים מעין אלה לא נוכל למצוא באף מקום אחר בתנ"ך ובשאר המקרים מחברי התנ"ך אינם מנסים אפילו לטאטא את האלוהים האחרים אל מתחת לשטיח. נתחיל בהתייחסות לאלוהים האחרים שמופיעה כבר בעשרת הדברות:
|
אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי.[ד]
|
אל בוחר להשתמש בביטוי 'עַל פָּנָי' אינו יכול שלא להעלות מספר תהיות גם על פנינו שהרי ניתן להעביר את אותו המסר גם בעזרת הציווי הפשוט: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים'. אדרבה, הניסוח הקצר היה חוסך מהאל ומאיתנו הרבה אי ההבנות שכן התוספת 'עַל פָּנָי' לא רק שאינה מוסיפה דבר אלא שבמקרה של מי שמחשיב את עצמו כאל יחיד היא אפילו לגמרי מיותרת.
למה בעצם התכוון האל? האם הוא רצה לומר שלא יהיה לי אלוהים זרים מעליו, לפניו, מולו או לצידו? האם רצה לאסור עלי שתהיה לי אלוהות אחרת בנוכחותו או מול עיניו? או שמא יש כאן ניסיון להורות לי שעלי להימנע מבחירה באלוהים אחרים בהעדפה אליו? כל האפשרויות אינן נוחות במיוחד שכן כולן מניחות את קיומה הממשי של אותן אלוהויות זרות שאסור שתהיינה מעל, לפני, מול, לצד, בנוכחות, כנגד או בהעדפה לאל. מסוכנת במיוחד הפרשנות האחרונה, שהיא כנראה הקרובה ביותר לכוונת הפסוק, שכן היא מעמידה בפני שתי אופציות שוות – בחירה ביהוה או בחירה באלוהים אחרים – ואוסרת עלי להעדיף את האלים הזרים על פני יהוה, האל שהוציא אותי מארץ מצריים.
המפרשים לא יכלו להעביר את הביטוי ללא החלקה ורש"י אכן מזהה את הבעיה וקובע 'ולא יתכן לפרש אלוהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלוהות אצלו'[1]. הביטוי 'עַל פָּנָי', לדידו, אמור ללמדנו שאסור לנו לאמץ אלוהים אחרים כל זמן שהאל קיים וכיוון שהאל קיים לנצח, תמיד יהיה אסור לנו לאמץ לעצמנו אלים אחרים. כל ניסוח אחר, כך רש"י, היה גורם לנו להסיק שהציווי ניתן רק לבני דור המדבר והוא אמור לפקוע לאחר הכניסה לארץ. גם את המילה 'אֲחֵרִים' אין להבין כפשוטה שכן היא אינה מתארת את האלים אלא את אותם אחרים שעשו את האלילים אלוהים עליהם.
אלטרנטיבית, רש"י גם מעלה את האפשרות שאותם פסילים וצלמים נקראים 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים' משום שהם 'אחרים לעובדיהם - צועקים אליהם ואינם עונים אותם, ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם'.[2] אבן עזרא והרמב"ן, לעומתו, מניחים שמובן הביטוי 'עַל פָּנָי' הוא 'נגד עיני' ולומדים שהאל נמצא בכל מקום ורואה את כל מעשינו ועל כן אין זה ראוי שנשתף עימו אלוהים אחרים[3]. הרמב"ן גם מציין שמלאכי המרומים וכל צבא השמיים נקראים אף הם בשם 'אלוהים' והכתוב למעשה אוסר לקבל ולו אחד מהם כאלוה עלינו.[4] רבנו בחיי תורם לקדירה שני פירושים נוספים: 'אחרים - היום של זהב למחר של כסף למחר של עץ', היינו, הם נקראים 'אֲחֵרִים' כיוון שכל יום הם עשויים מחומר אחר וכן שהם נקראים 'אֲחֵרִים' 'על שם שמקבלים כוח מאחר ואין להם כוח מעצמם'.[5] לבסוף, פירוש החזקוני מצליח למצוא אפילו טעם נוסף: 'אם תקבלהו עליך לאדון תדע שיהיה על פני ועל אפי', היינו, שזה יהיה בניגוד לרצוני והדבר עתיד לעורר את חמתי.[6]
כל משחקי המילים הללו אינם מצליחים להסיר את הבעיה מסדר היום. אל בעל כישורי ניסוח מינימאליים היה מכריז משהו בנוסח 'אני יהוה אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים ומבלעדי אין אלוהים לכן לא תעשה לך פסל וכל תמונה ... כי אפס בלעדי, אני יהוה ואין עוד' ובכך הוא היה סותם לנצח את פיות כל המלעיזים. העובדה שהדברה הראשונה אינה שוללת את קיומם של האלים האחרים ובוחרת במקום זאת לאיים על אלה שמשתחווים להם ועובדים אותם מוכיחה שהאל מכיר בקיומם של אותם אלים וכל מאמציו מכוונים ליצור חיץ בינם לבין בני עמו.
פרשנויות לא פחות מתוחכמות אנו מוצאים גם בכל שאר המקרים בהם האל שוכח להתלהם נגד אלוהי הגויים אך שום מידה של להטוטנות פרשנית אינה יכולה להעלים את העובדה שבחמשת חומשי התורה כמעט ולא ניתן למצוא מקרים בהם הכתוב ממש שולל את קיומם של 'אֱלֹהִים אֲחֵרִים' ופוסל את האמונה בהם. מה בכלל ניתן ללמוד בתנ"ך על אותם 'האלוהים האחרים'? האם יש בידנו סיפורים על לידתם, נישואיהם, משפחותיהם, אהבותיהם, שנאותיהם, תפקידיהם או רצונותיהם? אם נקלע לעמון, מואב צידון או פלשת העתיקה האם נדע מה לצפות מהאלים ומה האלים מצפים מאיתנו?
יהוה אינו אומר מילה על ריבוי האלים, על נשותיהם ומאהבותיהם, על הסכסוכים הפנימיים בחצרותיהם ועל אזלת ידם לנוכח תעצומות הגורל ולעולם לא נמצא אותו תוקף מוטיבים מיתולוגיים במלחמתו נגד האלילות. אנו היינו מצפים שהאל האחד והיחיד יוקיע את עמי הנכר שבחרו לעצמם אלילי שווא שטופי זימה אבל האל היהודי תמיד משתדל להימנע מעימות ישיר עם מושג האלילות ולעולם לא נמצא אותו פוגע בכבודם של האלילים או חושף ברבים את חולשותיהם. יהוה אינו מתעמת עם האלים עצמם – בעל, כמוש, אשתורת, מלכום, דגון ומרעיהם והוא מעדיף להשתלח רק בפסלים וצלמים שמייצגים את האלים הללו. מתקבל הרושם שיהוה, מפחד יריביו האמיתיים, מעדיף לתקוף רק מטרות פגיעות וחסרות ישע. יהוה אינו אוסר את האמונה באלוהי הגויים, באגדותיהם או בדתם ואת כל מעיינינו הוא משקיע אך ורק במלחמה חסרת פשרות בעצמים שמשמשים את הפולחן האלילי, הלא הם אותם עצבים, צלמים ופסילים שמייצגים את נוכחות האלים בקרב בני האנוש.
אם יהוה ומשה עבדו חפצו לומר שהתרפים והפסילים לא יצילונו כיוון שהאלים שהם מייצגים אינם קיימים כיצד הם הצליחו בסופו של דבר רק להצהיר שהתרפים והפסילים לא יושיעו כיוון שאין בכוחם של העץ והאבן להועיל? אפילו בני השבטים הנידחים ביותר באפריקה נעלבו כשחוקרים לבנים שאלו אותם אם הם באמת מאמינים בכוחם של הפסלים הקטנים ששימשו מושא לסגידתם. כיצד זה נאמין בכוחם? שאלו הפראים בתימהון, הרי במו ידינו גילפנו אותם מחתיכת עץ ואולם, כך המשיכו והסבירו ללבנים הפתאים, אנחנו בהחלט מאמינים בכוחות שמשרים את רוחותיהם בתוככי הפסלים הללו ולהם אנו מקריבים את קורבנותינו. האם מקורותינו לא העלו על דעתם שהאינטליגנציה של עובדי העבודה הזרה אינה נופלת בהרבה מזו של בני השבטים באפריקה ושגם גויי הארץ ידעו שאין טעם לסגוד לאלוהי עץ ואבן, מעשי ידיהם? למעשה, נראה שרק יהוה וחבר נאמניו באמת האמינו בקיומם של אנשים המוכנים לשים עליהם אבנים ועצים כאלוהים. עממי הארץ, כך נראה, היו מן הסתם קצת פחות אוויליים וקצת יותר מתוחכמים.
|
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הכחולה הנקראת 'מדורים קבועים' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
|
התגובות האחרונות