Skip to content

1VSDAT

שלישי, 19 אוקטובר 2010 11:15

המאבק חסר הפשרות

דרג מאמר זה
(5 מדרגים)
לפני חתימת המשנה, ולבטח בתקופת יבנה, כמאה ועשרים שנה מוקדם יותר, ההלכה היהודית עדיין לא קובעה במסמרות ורבנים מקומיים פסקו הלכות על סמך המסורות שבידם, חלקם אף בניגוד להלכות הנהוגות היום. מכאן נוכל להסיק שבמוקד המחלוקת לא עמדה הסוגיה ההלכתית אלא שאלה חשובה הרבה יותר: שאלת סמכויותיו של הנשיא וזכותו להשליט את מרותו על חברי גילדה שעד אז נהנו מאוטונומיה שיפוטית רחבה למדי.
 
 
לאור חשיבותה הזניחה של ההלכה היינו מצפים משני הצדדים שיתנהגו בצורה בוגרת ויפעלו לסיום המחלוקת המיותרת בפשרה מכובדת. הפשרה, דרך אגב, לא בשמיים היא ולא מעבר לים היא שכן ההתעלמות מדעת הרוב היא אחת מזכויות היסוד של המעמד הרבני, כפי שלמדנו ממעשיו של רבן גמליאל שכנראה היה דורש יפה יותר משהיה מקיים: 'רבן גמליאל חלק על החכמים ופעל כשיטתו'[1]. למעשה, רבני עידן התלמוד סמכו את ידיהם על הפלורליזם ההלכתי ולרב המקומי ניתנה מידה רבה של אוטונומיה בבואו לקבוע אילו ההלכות יונהגו במחוזו. לשם דוגמה, רבי לוי ורבי יהודה הנשיא קיבלו בהבנה את התר אכילת בשר עוף בחלב שרבי יהודה בן בתירה העניק לבני עירו ורבי אליעזר שנענש כה קשות בגין סירובו להכיר בהכרעת הרוב בנושא השולי של התנור הבעייתי לא עורר כל ביקורת בעת שהרשה לצאן מרעיתו לחלל את השבת לצורך הידור מצוות ברית המילה:
 
תנו רבנן: במקום שהיו נוהגים על פי פסיקתו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בהם השתמשו לליבון ברזל בשבת בכדי לעשות ממנו סכינים שישמשו למילת התינוקות שברית המילה שלהם חל באותה שבת.
 
במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב.
 
מספרים: רבי לוי בר סיסי שהיה תלמידו של רבי יהודה הנשיא הזדמן לביתו של יוסף הצייד. הגישו לו ראש טווס בחלב ולא אכל.
 
כשבא רבי לוי לפני רבי יהודה הנשיא שאל אותו רבי: מדוע אינך מחרים את האנשים הללו שאוכלים בשר עוף בחלב בניגוד לדברי החכמים?
 
ענה לו רבי לוי: האירוע קרה בתחום שיפוטו של רבי יהודה בן בתירה ואמרתי לעצמי שאולי רבי יהודה בן בתירה דרש להם הלכה כדברי רבי יוסי הגלילי וכיוון שהתיר להם רבם לא היה זה נכון מצידי לבא ולאסור זאת עליהם שכן שנינו רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה'[א] ובהמשכו של הפסוק נאמר 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' ומסמיכות הדברים לומדים שכל בשר שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. באותו אופן היינו יכולים להסיק שאיסור בישול בשר בחלב יחול גם על עופות שהרי גם נבלות של עופות אסורים באכילה אבל כיוון שהפסוק מציין במפורד 'בַּחֲלֵב אִמּוֹ' אנו חייבים להסיק שעופות יוצאים מהכלל כיוון שאין להם חלב אם.
 
אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו נוהגים כדברי רבי אליעזר ובני העיר הזאת היו מתים בזמנם ולא קודם לזמנם כפי שהיינו מצפים שיקרה אם היו נוהגים בניגוד לרצונו של האל ולא עוד אלא שפעם אחת אסרה המלכות הרשעה את המילה ועל אותה העיר היא לא גזרה.[2]  
 
המתינות המופגנת בדוגמאות הללו רק מדגישה את קשיות ערפם של רבי יהושע ומרעיו והעובדה שהממסד היבנאי בחר להלחם עד הסוף המר מלמדת שהסוגיה הייתה רוויה במשמעויות הרבה יותר עמוקות מכפי שנראה לנו במבט ראשון. תנורו של עכנאי, כזכור, היה תנור 'מתקפל', קל ונייד, שבמקרים רבים הורכב עם דמדומי השקיעה ופורק מחדש לפני זריחת החמה, תנור שלבטח שרת משך שנים ארוכות את לוחמי חירות ישראל בעת שהם נסו מקלגסי האויב ונאלצו להסתתר במערות ונקיקי צורים. תנור כזה מעולם לא שימש בחצרותיהם של חסידי בית הלל הסתגלניים שהעדיפו את דו הקיום עם הכובש על פני המנוסה מפני צבאותיו ועל כן עלינו להניח שאותם חכמים שכיוונו את דעתם לצרכיהם של נכבדים ושועים לא התפנו להתעמק בהלכותיו של תנור ששימש את המסתתרים בנקיקים ובמדבריות. מאידך, אין כל ספק שדיני תנורו של עכנאי, שהיה מרכיב כה חשוב במלחמת ההישרדות של לוחמי החופש הקנאים, נדונו בהרחבה בבתי המדרש של בית שמאי וסביר להניח שבידי רבי אליעזר הייתה משנה סדורה שמפרטת את כל ההלכות הנוגעות לטהרתו וטומאתו. לא מהגיגי ליבו פסק רבי אליעזר את שפסק ומלחמתו לא באה להגן על סברות או על מדרשי פסוקים. על כף המאזניים הוטלו כבודם האבוד של רבני בית שמאי, מורשתם המפוארת של אחיו גיבורי התהילה וזכרם של החברים שאינם.
 
במשך כל התקופה שבית המקדש היה קיים רבה הייתה עצמתו של בית שמאי ונתאפשר לו לשמר את הלכותיו ולהעבירן מדור לדור. לאחר החורבן, משתש כוחו, קם עליו בית הלל במטרה לפסול את מסורותיו ולהשכיח את תורתו. לרבי אליעזר לא נותרה כל ברירה אלא לקום כארי ולהגן על הלגיטימיות של ההלכות בהן האמין כל ימיו ועל כבודו, מורשתו וזכרונו של פלג מפואר שהיה לצנינים בעיני הכת השלטת. אף שעלינו לברך כל אימת שרבנים מחליטים להתאים את הוראות ההלכה לצרכיו המשתנים של הזמן הרי שבמקרה זה קשה להשתחרר מהרושם שלא הקדמה היא שעמדה מול עיני הרבנים ביבנה אלא תאוות השלטון והכוח שאם לא כן כיצד נסביר את העובדה שהחכמים, לאחר שנתנו לרבי אליעזר להשמיע את טיעוניו לחללו של בית המדרש, פסלו וביטלו את דעתו ופסקו הלכה כדעתם בנימוק של 'אחר רבים להטות'. התלמוד מתאר את ההתרחשויות בתמצות כה רב עד שקשה להבחין בתרמית עזת המצח של רבי יהושע והחכמים אך המעמיק קרוא יגלה שהרבנים מתייחסים כמובן מאליו לעקרון חדש ונועז המיושם, ללא כל התראה מוקדמת, בעיצומו של דיון בו נסתמו כנראה כל טיעוניהם הענייניים. דומה הדבר למקרה בו צד אחד משנה את הכללים בעיצומה של התחרות ולצד השני לא נותר אלא להפסיד במשחק שהיה מכור עוד לפני תחילתו. לרבי אליעזר המסכן לא היה כל סיכוי.
 
הבה נשחזר את האירוע: מצד אחד עומד לו רבי אליעזר הנרגש ומביא עדויות שמיעה מרב נשכח זה או אחר שכבר דש בסוגיה ופסק שתנור החוליות אינו יכול לקבל טומאה. מולו ניצב רבי יהושע, נלהב לא פחות, שמגייס לעזרתו מדרשי פסוקים וגזירות שוות ופלפולי קל וחומר בניסיון להוכיח שהטומאה מסוגלת להשתלח גם בתנורם של המורדים הקנאים. שני החברים-יריבים מכלים את כל התחמושת המסורתית והדיון עדיין אינו מגיע למיצויו. רבי אליעזר מזמן לדוכן העדים חרוב, אמת מים, כתלים ובת הקול שמימית אבל רבי יהושע פוסל את כישוריהם ומסרב לקבל את עדותם. איש אינו מצליח לשכנע את בר פלוגתו והמחלוקת מתמשכת ומתארכת. לבסוף פוקעת סבלנותו של הנשיא, רבן גמליאל, והוא קורא אליו את רבי יהושע ומורה לו בלחש לסיים את הויכוח העקר ולהכפיף את החכם הסורר למרותו של הרוב ההולך בתלם. הלחץ מגבוה עושה את שלו ורבי יהושע מחליט להפסיק את דיון הענייני ולהשליט על ההלכה היהודית את רצונותיו של הנשיא ושל מלחכי פנכתו. קולו של רבי אליעזר נדם, תורתו בוטלה והרוב הדורסני השיג את מטרותיו – השכחת זכרם ומסורותיהם של הרבנים לבית שמאי. 
 
 
אם אתם חושבים שטעיתי, עיוותי, השמטתי, סילפתי, שכחתי, הולכתי שולל, לא הבנתי או לא הצגתי תמונה מלאה תוכלו לנצל את מנגנון התגובות בכדי להעיר על המאמר, להפנות את תשומת לב הקוראים לטעויותיי ולהוסיף כל מידע שנראה לכם חשוב או רלוונטי. אינכם צריכים להירשם מראש ואינכם צריכים אפילו להזדהות בשמכם האמיתי. עם זאת, אודה לכם אם את ההשמצות האישיות תפנו לדף הנקרא 'תגובות כלליות', אליו תוכלו להגיע באמצעות המשבצת הירוקה הנקראת 'הפניות' שנמצאת בשמאלו של דף הבית.
 
דעותיכם חשובות לי אז אנא הגיבו למאמר ודרגו אותו. בנוסף, אשמח אם תצביעו בסקר שבדף הבית. אני חושב שצריך להפיץ ברבים את בשורת הספקנות ולכן אם המאמר מצא חן בעיניכם אנא שתפו אותו עם חבריכם ברשת החברתית אליה אתם משתייכים. לנוחיותכם, תמצאו בסוף המאמר כפתורי שיתוף שיקשרו אתכם באופן אוטומטי לכל רשת חברתית שרק תרצו.
 


[א]             
דברים יד:כא


[1]      
רבן גמליאל פליג על רבנין ועבד עובדא כוותיה.
(ירושלמי, ברכות ו:ב)
[2]      
תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת, במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. לוי איקלע לבי יוסף רישבא קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא. לא אכל. כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה ואמינא דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי דתנן רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה' ונאמר 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' - את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב? תלמוד לומר 'בַּחֲלֵב אִמּוֹ' יצא עוף שאין לו חלב אם. אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה ועל אותה העיר לא גזרה.
(שבת קל:א)
נקרא 9704 פעמים

השאר תגובה

אנא ודא שהינך מקליד השדות המסומנים ב-*

התגובות האחרונות

המאמרים האחרונים