הזלזול בדחפים הטבעיים שלנו – במיוחד בכל אלה הקשורים לרגשות שליליים כמו כעס, שנאה, קנאה, עלבון וכדומה, הפך בדורות האחרונים לגישה מקובלת המצדיקה לא פעם אפילו אלימות (לפחות מילולית) כלפי מי שמחצין דחפים אלה.
גישה זו אינה נטולת יסוד, אם היא ננקטת בשום שכל (פעמיים שין שמאלית), ומביאה בחשבון את הסיבה להתפתחות דחפים אלה, את הסיבה ליתרון שבבלימתם בימינו, ואת הנסיבות, אבל נראה לי שהיא הופכת בהדרגה לסוג של "תקינות פוליטית" שאנשים מפעילים אותה ללא שום שכל (כאן לא איכפת לי אם תבחרו בשין ימנית או בשין שמאלית במילה שום).
האבולוציה לא הייתה מטביעה בנו רגשות שליליים ודחפים המונעים על ידיהם אלמלא היו רגשות ודחפים אלה מקנים יתרון לבעליהם.
בתקופה בה "פתחה" האבולוציה את הרגשות הללו היה הוויתור עליהם מסוכן להישרדות השושלת.
מי שלא דאג שיבינו שהוא לא פראייר, על ידי נקיטת פעולות אלימות כנגד מי שפגע בו, בעצם הזמין פגיעה נוספת.
הסיבה שבגללה אפשר (ולא פעם עדיף) בימינו לדכא את הפעילות שרגשות אלה דוחפים אליה נעוצה בכך שהשכלנו להתארגן כחברה שבדרך כלל מספקת לפרט הגנה טובה יותר מזו שמספק לו הציות לדחפיו.
צריך להבין, עם זאת, שהיתרונות שמקנה החברה האנושית לחברים בה לא גרמו לביטול הרגשות השליליים שאנו חווים במצבים מסוימים.
נכון שעדיין לא ניתנה לאבולוציה אורכה מספקת לעשות זאת, אבל הערכתי היא שרגשות אלו יישארו אתנו לתמיד כיוון שגם בחברה המתוקנת ביותר יידרש האדם לעמוד על זכויותיו.
באופן טבעי למדי, יש אנשים שמכנים את ההתנהגות שנטבעה בנו באמצעות האבולוציה בתואר "התנהגות רגשית".
זה בסדר, בעיני.
מה שלא בסדר הוא העובדה שהם לא פעם יוצרים מצג כאילו התנהגות שלא נטבעה בנו על ידי האבולוציה עדיפה, רק בגלל שאינה רגשית.
המאמר הנ"ל מביע דעה בשלושה נושאים (ובשלושתם אני חולק על מסקנותיו) אבל הנושא שבגללו החלטתי לכתוב את המאמר הנוכחי הוא ניסוי פסיכולוגי שמתואר בו.
הניסוי יצא מנקודת הנחה שאנשים שיחשבו על עולם דטרמיניסטי בו הרצון הוא תוצאה של סדרת אירועים שכולם תוצאה של חוקי הטבע יתייחסו לשאלת האחריות לפשע והענישה על ביצועו באופן שונה, אם יחשבו על השאלה באופן רגשי או באופן תיאורטי/רציונאלי.
כדי לבחון שאלה זו הם לקחו קבוצת אנשים, נתנו לכולם רקע שכלל תיאור של עולם היפותטי שבו הרצון הוא אכן תוצאה של אירועים שהוכתבו על ידי חוקי הטבע ואז חילקו אותם לשתי קבוצות.
את החברים בקבוצה האחת שאלו שאלה שנועדה לעורר בהם מחשבה תיאורטית/רציונאלית ואת החברים בקבוצה השנייה שאלו שאלה שנועדה לעורר בהם חשיבה רגשית.
הם בצעו זאת במספר אופנים, שהראשון שבהם הוא הכי פשוט לתיאור אבל כל השאר הם ווריאציות על אותו רעיון.
אתאר רק את הניסוי הראשון, כיוון שהתוצאות שהתקבלו בניסויים האחרים היו (באופן לא מפתיע) דומות:
בניסוי זה, נשאלו חברי הקבוצה הראשונה שאלה פשוטה: "האם בעולם כזה, אנשים אחראים מוסרית[1] למעשיהם?"
השאלה שהופנתה לחברי הקבוצה השנייה הייתה מורכבת יותר:
"בעולם כזה, אדם בשם ביל נמשך למזכירתו ומחליט שכדי להיות אתה אין לו ברירה אלא לרצוח את אשתו ואת שלושת ילדיו.
הוא יודע שאין דרך לברוח מביתו במקרה של שריפה.
בצאתו לנסיעת עסקים הוא מפעיל מכשיר כלשהו שיצית את הבית ויגרום למותם של אשתו וילדיו.
האם ביל אחראי למות אשתו וילדיו?"
כצפוי, נטו חברי הקבוצה הראשונה לענות בשלילה, בשעה שחברי הקבוצה השנייה נטו לענות בחיוב.
תוצאות אלו חזרו על עצמן, כאמור, גם בגרסאות מורכבות ומתוחכמות יותר של הניסוי.
לכאורה, יש לנו ניסוי מדעי שמוכיח את הנחת היסוד של עורכי הניסוי אז על מה אפשר בכלל לחלוק כאן?
המחלוקת שלי אתם נובעת משני טעמים שנחמד לחשוב על כך שכל אחד מהם מיוצג על ידי פתגם ידוע (במקומותינו):
אם הפתרון ה"תיאורטי/רציונאלי" שהן עורכי הניסוי והן המשתתפים בו שונה מן הפתרון המעשי (זה שהמשתתפים וגם עורכי הניסוי, כמו גם המין האנושי בכללותו, שחי בעולם הזה ומקיים בו מערכות משפט ואכיפה) הגיעו אליו – אז התיאוריה שהם התבססו עליה באותה חשיבה "תיאורטית/רציונאלית" אינה טובה!
עובדה זו, בפני עצמה, הייתה צריכה להדליק להם נורה אדומה.
הפתגם השני הוא זה שמצוטט בכותרת המאמר הנוכחי – "חכם השביל מן ההולך בו", שבמטאפורה שבה השתמשתי אומר שאם האבולוציה הביאה לתוצאה מסוימת, אז לפני שמנסחים את התיאוריה שעל פיה מגיעים לתוצאה התיאורטית/רציונאלית, צריך להבין את הסיבה שבגללה הגיעה האבולוציה לתוצאה שאליה הגיעה.
"גם אם הרצון הוא מנגנון חישוב דטרמיניסטי הרי שלשלל הנתונים שהאדם מביא בחשבון כאשר הוא "מחשב" את רצונו, יכנס בעקבות קיומה של מערכת החוק והענישה, גם הנתון על סיכויי ההיתפסות וטיב הענישה – זהו אלמנט ההרתעה המוכר והטוב שממילא מהווה שיקול במסגרת החקיקה.
יש אפילו סיבה לקוות שהסיכוי שנדע למצוא את החוקים הטובים ביותר גדול יותר כאשר המערכות שעליהן נועדו החוקים להשפיע (רצונותיהם של בני אדם) פועלות באופן דטרמיניסטי (ולכן – ניתן, בעיקרון, לחיזוי)
".
במילים אחרות – השיקול הרגשי שעושים בני האדם הוא תוצאה של התיאוריה הטובה יותר שמצאה האבולוציה ואילו היו עורכי הניסוי והנשאלים מרחיבים את התיאוריה שלהם כך שתכלול תובנה זו – גם השיקול התיאורטי/רציונאלי שלהם היה אומר שעל הרוצח לשאת באחריות למעשיו.
הטעות שלהם נבעה בעצם מן העובדה שבנקודה מסוימת – במהלך ניסוח התיאוריה – במקום לשלב בה את החלק שמסביר מדוע אחריות אישית קיימת גם בעולם דטרמיניסטי, הם שילבו דווקא את רגשותיהם שאמרו להם שבעולם דטרמיניסטי לא יכלה להיות אחריות אישית.
רגשות אלה נובעים מן האמונה בקשר שבין רצון חופשי לאחריות, אמונה שיכולה הייתה להתפתח רק ביצורים שמאמינים בקיומו של רצון חופשי.
רגשות אלה הם דווקא דוגמה למקום בו ההלך יכול להיות חכם מן השביל:
האמונה בקיומו של רצון חופשי היא אמנם תוצאה של האבולוציה, אבל לא תוצאה שנבררה על ידיה, אלא תוצר לוואי של הנסיבות שלמעט מצבים כמו הדיון הנוכחי, אינו מפריע.
מיכאל רוטשילד
רצוי להבהיר בנקודה זו שבמאמר נאמר בהזדמנויות שונות שאחריות מוסרית היא מרכיב מרכזי בשיקול שמצדיק ענישה על פשעים.
התגובות האחרונות