בתיאטרון היווני. שפרח באמצע האלף הראשון לפני הספירה. כשהחלו להמחיז על במה בערי המדינה היווניות מחזות שכתבו מחזאים גאונים כסופוקלס ואריסטופנס. שיחקו רק שחקנים גברים. כששיחקו תפקידי נשים במחזות כמו אנטיגונה או אלקטרה או מדיאה. או איפיגניה. שגיבורותיהן הן נשים. חבשו מסכות עם פני אישה. בשל כך הומצאו המסכה ששמה ביוונית הוא פרסונה. ייצוג האישיות של אדם אחד בידי אדם אחר החובש מסכה מייצגת. לנשים לא ניתנה מעולם דריסת רגל על במה עד לקבוצת התיאטרון של מולייר הצרפתי במחצית השנייה של המאה ה17. כך היה המצב של בלעדיות נוכחות גברית על הבמה גם בתיאטרון השייקספירי באנגליה במאה ה16 שם רק גברים עטויי מסכות שיחקו את אופליה ויוליה וויולטה ואת המלכות השונות. רק גברים היו מחזאים או שחקנים. מעצבי במה או תפאורנים. בתיאטרון התיק ובתיאטרון האנגלי ורק הם שיחקו בתפקידי נשים. עד לשלהי המאה ההשבע עשרה בצרפת של מולייר ועד שלהי המאה התשע עשרה. אז עלתה על הבמה בפאריז השחקנית היהודיה שרה ברנאר.

כמה מאות שנים לפני המצאת התיאטרון היווני. נוסד המקדש בירושלים . על פי חזונו של דוד בן ישי. נעים זמירות ישראל מיסד משמרות הכהונה. בידי בנו. שלמה בן דוד. במקדש בירושלים. מקום בו היו טקסים. שירה. תפילה. נגינה. הקראה ודיקלום. שליוו את העלאת הקרבנות. כיהנו רק גברים מבני שבט לוי מהמאה העשירית לפני הספירה ועד חורבן בית שני . במאה הראשונה לספירה. בבית הדין הרבני העוסק בדיני המעמד האישי . הנוגעים לנשים וגברים הנישאים ומתגרשים. ולגורל ילדיהם המשותפים. מכהנים רק גברים הפוסקים על פי הלכה המתאכזרת לנשים עד היום. (על יסוריהן של עגונות ומסורבות גט כולנו שמענו למרבה הצער. על נשים שסובלות מפוליגמיה שמענו לצערנו. אבל השבוע פגשתי לראשונה בחיי אישה יהודיה. לא ישראלית. שבעלה הבוגד קיבל היתר על דעת מאה רבנים לשאת לאישה את האישה שעבדה בביתה כמטפלת בילדים. אחרי שסירבה לדרישתו לגט . כי נטש אותה עם חמשת ילדיה. מתוכם שניים חולים מאד. לטובת נישואין עם המטפלת בילדים. הדין המכיר באפשרות לשאת אישה שנייה לגבר נשוי שאשתו מסרבת לקבל גט. מצוי בהלכה מאז המאה ה11 ונקרא התר של מאה רבנים. או פטור מגט של מאה רבנים עבור בעל מסורב גט. אין כמובן היתר מקביל לנשים.

בכל בתי המשפט בעולם בהם גברים נכבדים חובשים פאות לבנות ועוטים גלימות חגיגיות ויושבים על במה על כס המשפט. ישבו מראשית המשפט הקדומה ועד למאה העשרים. רק גברים.

 
בלעדיות סמכות הדעת בכל תחום שאפשר לעלות על הדעת היתה שמורה לגברים בלבד. הם שיחקו תפקידי נשים. הם חוקקו חוקים בשם אלוהים העוסקים בנשים . הם דנו בגוף האישה בהלכות נידה. הלכות אישות והלכות נישואין וגיטין. הם התירו נישואין בגיל 12 לבנות והם סיפרו וכתבו מיתוסים על נשים חוטאות ונענשות ( והוא ימשול בך׳ מסיפור גן עדן) . הם המחיזו מחזות על נשים מעונות. מוקרבות לעולה בידי אביהן או קרוביהן. כמו בת יפתח. איפיגניה. אנטיגונה ועוד רבות. שרק גברים מדובבים. מתארים. ממחיזים ומשחקים. רק גברים שיחקו כמשתתפים פעילים ויוצרים במשחק הפוליטי הנקרא פרלמנט או כנסת עד המאה העשרים. או במשחק המשפטי הנקרא בית משפט או בית המחוקקים. או במשחק הדתי הנקרא כנסייה או בית כנסת. כי נשים מעולם לא נחשבו כבני אדם ברי דעת. בעלי יכולת מחשבה או דיבור. הערכה. יצירה. שיקול דעת או ביקורת ברוב המקומות בכל ארצות העולם. רגשותיהן לא נחשבו. עלבונן לא נחשב. רצונותיהן לא נחשבו. שכלן לא נחשב. כי לדעת רוב הגברים מקומה של האישה היה רק במיטה. במטבח או בבית עם הילדים. בשום אופן מקומה לא היה בבית ספר. בבית המדרש. בבית הכנסת. בבית המשפט או בבית המחוקקים. בתיאטרון. במעבדת המחקר. בספרייה או בראש בית חולים. בראש בנק או בראש מערכת החקיקה. באוניברסיטה או באקדמיה. רק בסוף המאה ה19 החלו לבנות מוסדות אוניברסיטאיים לנשים אבל זכות בחירה קיבלו נשים באמריקה ב1929 ובאנגליה ב1920. רק תחשבו על גודל האבדן של מחצית הכישרון. השכל. הבינה והדעת של מחצית המין האנושי הנשי. שנידון להשתקה. לבורות. לעוני ולאלימות לשליטה והשתלטות בכוח הבורות הכפויה ההדרה וחוקי הצניעות שכלאו את האישה בביתה. הנגזרים מחוקי הבעלות והבעילה ובלעדיות הירושה מאבות לבנים ובלעדיות סמכות הדעת הגברית בכל נושא החקיקה . המשפט. ההנהגה והענישה. הלימוד וההוראה. הסמכות וההסמכה.

לכן אין בספרייה הלאומית של העם היהודי אף ספר שכתבה אישה יהודיה בלשון הקודש מימי התנ״ך ועד למאה העשרים! אין אף מחזה תיאטרון שהוצג על במה עד סוף המאה התשע עשרה. שבו השתתפה אישה בכתיבתו או במשחקו מלבד בתיאטרון של מולייר בצרפת בשלהי המאה ה17. אין אף חוק בעולם שנחקק בפרלמנט או בבית נבחרים מכל סוג. שאותו חוקקה אישה עד למאה העשרים. כי בלעדיות סמכות הדעת נשמרה לגברים בלבד בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת.

איך שמרו הגברים על בלעדיות סמכות הדעת בכל תחום של היצירה האנושית החל בחקיקה. משפט. הצבעה. הנהגה וענישה וכלה בתיאטרון. במוזיקה. באמנות. בספרות ובמקדש. בכנסייה ובאקדמיה. על ידי כך כך ששמרו את הנשים נבערות מדעת ( ׳כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות׳). בתוך גבולות הבית והמשפחה ( משפחה מלשון שפחה) . ( כל כבודה בת מלך פנימה) עד לשלהי העידן המודרני. כתבתי בהרחבה בספרי החדש : ״סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות. על השעבוד ועל החירות״. הוצאת כרמל ירושלים תשע״ט.